הסבתות היהודיות עליהן השלום היו נוהגות לומר, שאם את נכנסת לביתה של בלבוסטע ורואה את הסלון שלה מוזנח, מלוכלך ומפוזר, אין סיבה לחשוב שדווקא המטבח או החדרים הפנימיים יהיו מסודרים ומבריקים. אם ככה נראה הסלון, כך נראה הבית.
אם כך נראה בנט במליאה, ככה הוא נראה גם בחדרים הסגורים בקבינט, בלשכת ראה"מ ובכל מקום אחר. בכמה דקות קצרות של צרחות חסרות שליטה, פנים זועפות וידיים רועדות, הצליח בנט להסיר מכל לב גם את הספק האחרון שאולי היה קיים, בקרב מישהו שאולי עדיין חשב שהאיש הזה ראוי לכסא שהוא יושב עליו.
איבוד עשתונות ברגע של מהומה במליאה אינו אירוע איזוטרי, זה לא סתם אירוע חולף או תקרית חד פעמית ואסור לאפשר לתקרית הזאת לחלוף כאילו היתה בדיחה מוצלחת על ראש הממשלה. הוא לא סתם עשה צחוק מעצמו, הוא חשף כאן ברגע של חולשה, את החולשה הגדולה ביותר שלו.
אנשים קרובים מסביבתו מספרים כבר די הרבה זמן על הידיים הרועדות, קוצר הרוח והלחץ האטומי שהוא משדר סביבו. אפשר להיות אופטימיים ולחשוב שברגעים קריטיים כשהוא יושב מול בכירים מתחום הביטחון או הבריאות ונדרש לקבל החלטות, הוא לוקח נשימה עמוקה, חושב בהיגיון ואז מקבל את ההכרעה. אבל זה רק אם אנחנו אופטימיים. אנחנו לא יודעים מה קורה אצלו במטבח, ראינו רק את הסלון ולפי הסבתות זה מספיק.
אין אירוע שמסמל יותר את חוסר הממלכתיות וחוסר ההבנה למציאות ולמעמד, יותר מאיבוד עשתונות כזה במליאה. אף מנהיג שמבין את משמעות הכסא עליו הוא יושב, לא היה מרשה לעצמו להתדרדר לרגעים המביכים הללו. זה אותו בנט שהפנה גב לפוטין ולידו המושטת שנשארה באוויר וזה אותו בנט שרגע לפני עלותו לכבש המטוס, כשכל מצלמות התקשורת עליו, הוא התכופף לקשור את שרוך נעלו. וזה לא שהוא מנסה להיות מנהיג שובב שלא מתייחס לכללי הטקס, הוא לא טראמפ, בנט כן שואף להיות המנהיג הממלכתי, המעונב והדיפלומט, אלא שהוא לא מבין איך עושים את זה.
אבל על זה עוד היה אפשר לסלוח. איך אמר פעם ראש ממשלה אחר, כושל בזכות עצמו? "לא נחמד, מנהיג". אם זה היה החסרון של בנט, היה אפשר לחיות עם זה, לחייך בזלזול ולהמשיך הלאה. אבל כאן האירוע הוא אחר לגמרי. בהתפרצות הזעם הזאת העיד בנט שהוא לא מסוגל לחשוב ולא מסוגל לנהוג בהיגיון כשהוא תחת לחץ וזה כבר מדאיג.
את איבוד העשתונות הזה מרגישים כולנו גם בהתפשטות האומיקרון. בנט ושריו מתפארים בכך שהם מצליחים להשאיר את המשק פתוח, אבל כולנו מבינים שזו לא החלטה מושכלת אלא חוסר ברירה, היגררות אחרי המצב. אצל נתניהו היתה מדיניות שהתקבלה מתוך החלטה. אפשר היה לחלוק, להתווכח ולמתוח ביקורת כי היא לא היתה חפה משגיאות, אבל לפחות היתה החלטה, היה משהו שניתן היה להסכים או שלא להסכים. אבל בממשלה הזאת אין החלטה, כך שאפילו להתווכח אי אפשר.
התפשטות האומיקרון וקריסת מערך הבדיקות הם העדות הטובה ביותר לכך, שלאף אחד לא היתה שום מדיניות אלא נתנו לעניינים לזרום בשיטת ה'סמוך' הישראלית הידועה והוותיקה וכך הגענו לאן שהגענו. בנט מבין זאת היטב וזה אולי היה אחד הטריגרים שגרמו לו לאבד שליטה על עצמו במליאה.
ידי הימין לא נקיות
אובדן העשתונות הזה מאפיין במידה מסוימת גם את הנהגת האופוזיציה. ההתפרצות של בנט התרחשה במרכזה של הצבעה סוערת ומתוחה על חוק החשמל, החוק המביש המעניק פלומבה חוקית לאלפי בתים שנבנו בצורה עבריינית במגזר הערבי. המתקפה על בנט מצד חברי האופוזיציה היתה מאסיבית וחסרת רחמים, לאור הכניעה שלו ושל שקד לרוב תכתיבי רע"מ ובעקבות כך הוא קם ממקומו, החל לצרוח עליהם בחזרה עד שיו"ר הכנסת מיקי לוי וסגן השר אביר קארה החזירו אותו כמעט בכוח למקומו, בסיוע הסדרנים.
המהומה שכמותה לא נראתה בתולדות הכנסת וכמעט הגיעה לתגרה פיזית, התרחשה באמצע ההצבעה השמית על ההסתייגות היחידה לחוק שהאופוזיציה הצביעה עליה ולא החרימה אותה. ההסתייגות ביקשה לכלול בעצם בחוק החשמל גם את אלפי הבתים בהתיישבות הצעירה, בישובים היהודיים ביו"ש שנחשבים גם הם ללא חוקיים ואינם נהנים מחיבור מסודר לחשמל.
ההסתייגות הזאת נועדה לחדד את הקונפליקט של ימינה ולהעמיד אותם במבוכה. הם מכנים את עצמם אנשי ימין אבל עומדים להצביע בעד חיבור הבניה העבריינית הערבית לחשמל ונגד חיבור כזה לבניה היהודית הלא חוקית בה מתגוררים רבים ממצביעיהם.
כדי לכסות על המבוכה השתמשו חברי ימינה בטיעון שגם נתניהו בכל שנותיו לא הסדיר את ההתיישבות הצעירה, בנט עצמו בתוך הסערה חסרת השליטה העלה בכל זאת טיעון נכון, שנתניהו הצביע בעד פשע ההתנתקות של שרון, ומירי רגב היתה אז דוברת צה"ל שדבררה בעוז את האירוע כולו. במאמר המוסגר, ככל הידוע בתקופה שאחרי ההתנתקות כשרגב החליטה להיכנס לפוליטיקה היא ניסתה להתקבל למפלגת העבודה ורק כשלא הצליחה עברה לנסות בליכוד, והשאר היסטוריה.
בנט וחבריו בימינה מתנהלים אמנם בצורה מסוכנת לערכי הימין ומתוך כניעה מוחלטת למנסור עבאס וואליד טאהא, אבל אם נהיה הוגנים, אי אפשר להאשים אותם בסיכון הימין כולו. הם מפנים אמנם את חומש אבל המקום הזה פונה פעמים רבות בממשלות הקודמות, ההתיישבות הצעירה מעולם לא זכתה להכרה על ידי אף ממשלת ימין, וגם הבניה הערבית המופקרת בנגב, בגליל ובכל מקום בארץ לא קרתה ביום אחד.
אובדן המשילות במגזר הבדואי, בנגב, בכפרים הערביים ובפרט בריכוזים הערביים ביו"ש היא תוצאה של הזנחה ארוכת שנים, במהלכן עשו הערבים ככל העולה על רוחם גם בממשלות הכי ימניות שהיו כאן, שבהן ישבו אנשים שנמצאים היום גם בקואליציה וגם באופוזיציה. מדינת ישראל מאז ומעולם התנהלה בזהירות ובפחדנות מול המגזר הערבי, שבחסות איום הטרור שריחף כל הזמן באוויר, הצליח לקבוע עובדות ולעשות מה שבראש שלו.
היוזמה היחידה שניסתה איכשהו לבלום את הבניה הערבית העבריינית היתה חקיקת חוק קמיניץ, חוק שמעולם לא יושם בפועל אלא ההיפך, הוא תמיד מונח על השולחן כקלף משא ומתן עם המפלגות הערביות. כל הישג וכל סיכום איתם כרוך בתשלום מחיר מזומן של השהיית יישום החוק והמשך הפקרת הבניה הערבית.
עשרות מאחזים לא חוקיים ביו"ש פונו על ידי ממשלות בהן היו חברים גם כאלה שתוקפים היום את בנט מתוך הציונות הדתית. אף ממשלה לא הצליחה להשליט אג'נדה ימנית מלאה, שלא לדבר על ריבונות שהיתה ונותרה חלום לא מציאותי בעליל. באותה מידה גם הממשלה הנוכחית לא מפרקת את מפעל ההתיישבות ולא שמה קץ להתנחלויות כמו ששואפים חבריה מהשמאל הקיצוני. מבחינת העובדות בשטח, ההבדלים הם די קוסמטיים.
ההבדל המרכזי אם כן הוא בשיח, בנראות ובתקשורת. בתוך הימין האידאולוגי שוררת מחלוקת קשה ומסתבר שלמרות הכל, יש שם לא מעטים שעדיין תומכים בבנט ואף טוענים כלפי סמוטריץ' וחבריו כי היה עליהם להצטרף לממשלת בנט ולפיד במקום רע"מ ובכך למנוע הרבה מהמבוכות שהתרחשו.
החרם חוזר כבומרנג
ועל גבי הסיטואציה המטרידה והלא ברורה הזאת הגיעה השבוע האופוזיציה לישורת האחרונה של חוק החשמל, כשמצד אחד יש כאן בסיס אמיתי למחלוקת, חוק שבאמת יחולל משהו רע בשטח אבל מצד שני עם אמת לא ברורה על המהות הכללית. גם על ראשם של הליכוד והציונות הדתית מרוחה איזושהי חמאה בהקשר של דאגה לימין ולהתיישבות והם לא יכולים למקד את המלחמה שלהם על הטיעונים הללו. הסאגה סביב חומש החלה בגלל ההתנתקות שנתניהו הצביע בעדה.
לזה נצרף גם את העובדה כי ככל שחולף הזמן, מתחילה לחלחל ההבנה בצמרת האופוזיציה שהממשלה הזאת באמת לא מתכוונת ללכת לשום מקום, אין תהום שבנט לא יירד אליה כדי להציל את הממשלה ולהאריך את ימיה, לא התקציב, לא חוק החשמל וגם לא טילים לחופי גוש דן, שום דבר לא יפורר את הדבק המלאכותי שמחזיק את חלקי הממשלה.
האופטימיות שניסו ראשי הליכוד לזרוע בתחילת הדרך, הולכת ומתפוגגת. אמירות כמו 'או-טו-טו הממשלה נופלת' כבר לא תופסות יותר אבל מצד שני עדיין אין את הלוקסוס להשלים עם המצב. בלשכת ראש האופוזיציה מורגשת מבוכה מסוימת בנושא הזה, וההתנהלות השבוע במליאה העידה שגם שם אפשר לחוש סוג של איבוד עשתונות.
אחרי אישור חוק החשמל בוועדת הפנים, ניסתה האופוזיציה לעשות פיליבסטר ולתקוע את הדיון במליאה במשך כמה יממות, אבל ועדת הכנסת הצליחה להפעיל את סעיף 98 זאת בניגוד לעמדת הייעוץ המשפטי ובכך להגביל את סדרי הדיון ולצמצם אותם ללילה אחד. האופוזיציה ויתרה על התענוג והחרימה את הדיון כולו, כולל ההצבעה.
במקום זאת הכריזו בליכוד כי האופוזיציה מעמיקה כעת את החרם על הקואליציה ויש לשקול לעשות שוב את מה שעשה בזמנו בוז'י הרצוג כשהיה ראש אופוזיציה בממשלת ביבי וברית האחים בנט ולפיד, אז הוא כינס את כל חברי האופוזיציה באודיטוריום של הכנסת וקיים שם מליאה אלטרנטיבית במשך כמה ימים כדי להדגיש את החרם שלו על המליאה.
ראשי מפלגות האופוזיציה התכנסו לדיון אחרי אישור חוק החשמל אבל לא התקבלה שם החלטה ברורה. מליאה אלטרנטיבית בינתיים אינה על הפרק אבל גם המשך החרם עומד בספק. החרם האופוזיציוני על הוועדות עדיין נמשך, כמחאה על הדורסנות של הקואליציה שלא הסכימה לשבץ את חברי האופוזיציה בוועדות הנחשבות ולא כיבדה את מפתח החלוקה המקובל בכל הקמת ממשלה. המשמעות היא שבינתיים הקואליציה עושה בוועדות כרצונה ללא הפרעה.
במפלגות החרדיות ניסו כמה פעמים לשכנע את הנהלת האופוזיציה להפסיק את החרם ולהגיע להסדר כלשהו עם הקואליציה. בכל כנסת נורמלית, יש רוב בוועדות לקואליציה אבל חברי האופוזיציה נוכחים, מתווכחים ומערימים קשיים, הם מאלצים את מפלגות הקואליציה להזיע, לעבוד קשה ולגייס כל הזמן חברים שיהיו בוועדות כדי לא להפסיד בהצבעות. לממשלה הנוכחית יש חיים קלים, לאופוזיציה אין זכות הצבעה כך שיכולות להתנהל 7 ועדות במקביל ובכולן מתקבלות החלטות, מהן הרות גורל, ברוב של תומך אחד או שניים מול אפס מתנגדים.
באופוזיציה לא אוהבים את המצב הזה, היו שם כאלה שטענו שחלק מהחוקים לא היו עוברים אם האופוזיציה היתה נוכחת בוועדות, היה מי שטען שאפילו העלאת המחירים על השתיה המתוקה היתה יכולה להימנע כי גם ברע"מ היו כאלה שהתנגדו, ואם היתה נוכחות אופוזיציונית בשטח, היה אפשר לרקום את הדיל ולמנוע את הגזירה. ככלל, כל כנסת נורמלית מתנהלת בשיתופי פעולה ודילים בין קואליציה לאופוזיציה באופן שכולם מרוויחים ממנו, אבל כדי שזה יקרה צריך שיהיה מצב בו כל אחד השלים עם המצב שלו וכל מה שנשאר זה לעבוד עם מה שיש. בכנסת הנוכחית זה עדיין לא קיים.
הלחץ על ראשי האופוזיציה עושה את שלו, גם הם מבינים שהחרם לא יכול להימשך לאורך זמן, מצד שני אי אפשר להיכנע ולהשלים עם המצב כל כך בקלות. הדילמה הזאת גרמה לכך שהישיבה שהתקיימה אחרי אישור חוק החשמל הסתיימה ללא החלטה, כשמצד אחד ממשיכים לאחוז בחרם ומצד שני משגרים שליחים לגשש עם הקואליציה על פשרה בהרכב הוועדות ועל התחלה של שיתוף פעולה. בינתיים התסכול הזה תועל לצעקות במליאה, מה שגרר אחריו את אובדן העשתונות של בנט.
גנץ הבין את הנוסחה
ומאחורי איבוד העשתונות הקולקטיבי, אם יש לבנט כמה דקות של מנוחה בהם הוא יכול לחשוב ביישוב הדעת, הוא עלול לקיים הערכת מצב עם עצמו, מיפוי מחדש של מצבו הפוליטי אבל לא ממש מומלץ לו לעשות כך. כי אם הוא יעשה זאת הוא יאבד את עשתונותיו שוב.
זמן קצר אחרי שהסתיימה ההצבעה הסוערת בכנסת, כבר ישב שר הביטחון בני גנץ על המסוק בדרכו לירדן. בית המלוכה הירדני קיבל אותו בכבוד מלכים וטרח לפרסם תמונה מהפגישה בין גנץ למלך עבדאללה, בניגוד לפגישות עם מנהיגים אחרים שלאחריהם לא התפרסמה תמונה.
אותו גנץ שישב באותו בוקר והצביע עם הקואליציה, נפגש בשבוע שעבר עם אבו מאזן בביתו בראש העין בלי להתחשב יותר מידי בבנט. לידו במליאה ישב לפיד שגם הוא הצביע עם בנט אבל לא ממש טרח אחרי התקרית המביכה לגבות את ראה"מ בפומבי ובוודאי שלא לבקר אותו על התנהלותו. סער שתק גם הוא כמו דג וליברמן בכלל נעלם, ההתנהלות של כולם היתה אופיינית מאוד.
בנט שוב מוצא את עצמו לבד, מסתבר שהחברים שלו שהקימו איתו ממשלה הם לא ממש חברים, גם הם מסכימים שהוא לא מתאים לתפקיד אבל מה לעשות, הוא זה שממלא עבורם את המשבצת שאיפשרה להם להקים את הממשלה. כבר מהרגע הראשון כשהחל הגל הרביעי, בנט הבין שהוא לבד, לפיד מתעופף לו ברחבי העולם ומצטלם עם מנהיגים, ליברמן מבריז רשמית מדיוני הקבינט, כולם מגלגלים את האחריות עליו.
השבוע זה התחדד עוד יותר כשהם שתקו ולא נטלו חלק בהצגה, לכאן או לכאן. בנט חוטף מחבריו לשעבר בימין וכשהוא בורח הוא מגלה שאין לו לאן להימלט. גם חברי מפלגתו שהולכים אחריו מבקשים הסברים או לפחות גיבוי מול הביקורת שהם חוטפים, הם תומכים בו רשמית אבל לא ממש מושיטים לו כתף תומכת ומבינה. בנט הפך להיות אדם בודד כשהאויבים שלו הם לאו דווקא אלה שצעקו עליו במליאה אלא אלה שפרסו לו שטיח אדום מרעננה ללשכת ראש הממשלה.
גנץ ממשיך לעשות דין לעצמו וזה לכשעצמו נושא מרתק שאם רק בנט ישים לב אליו, הוא שוב יאבד עשתונות. בשבועות האחרונים מגלה גנץ כישורי תחכום לא רעים בכלל כשהוא בונה לעצמו טריטוריה מפוארת תוך התעלמות משאר חבריו לממשלה.
ברוב התמונות המתפרסמות ממליאת הכנסת, נראים בנט, סער ולפיד מסתודדים ומצחקקים בעוד שגנץ יושב בצד כאילו הוא לא קשור. תמונות כאלה מאפיינות את יחסי הכוחות בממשלה אבל גנץ לא נבהל מזה. הוא עושה בדיוק מה שחבריו עושים ומתחיל לחשוב רק על עצמו.
ביד אחת, בונה לעצמו גנץ תדמית של מדינאי ומנהיג שנפגש עם מנהיגים, וביד השניה הוא שומר על עמימות ומשאיר את כל האופציות פתוחות. יש שיאמרו שהוא עדיין מחכה לטלפון מביבי שיציע לו להקים ממשלה חלופית בכנסת הנוכחית, אבל ביבי מצדו מחכה שיקרה משהו דרמטי שיגרום גם לחברי מפלגתו של גנץ לבוא אחריו, מה שלא יקרה באופן נורמלי. תרחיש כזה יכול לקרות רק במקרה של מגיפה אמיתית ל"ע או מלחמה רצינית בעזה חלילה.
גנץ הצטרף סופית לקליקה הממשלתית דווקא בכל שהוא התנתק רגשית מהחברות בה. הוא נהיה חלק מהחבר'ה בכך שגם הוא התחיל לחשוב רק על עצמו ועל העתיד שלו. ככל שנראה יותר פגישות ומהלכים עצמאיים שלו, נדע שעולה הסיכוי שהוא יחליט על צעדים דרמטיים בהמשך. בינתיים בנט לא שם לב לכך, אז אולי באמת לא כדאי לגלות לו.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
סוף המדינה מגיע סוף סוף – הגיע זמן הגאולה