האמת שאת הדברים הבאים היה מתבקש לפתוח בהתפרעות ובאיבוד השליטה הטוטאלי של מי שאמור להיות הסמל מספר אחד במדינה – ראש הממשלה, אבל אני אתמקד בנקודה אחרת: חוק החשמל מכניס את הפוליטיקה הישראלית כולה לסחרור שאיש אינו יודע לאן פניו מועדות. הברוך הגדול הוא של הליכוד, הברוך הגדול הוא של ימינה, הברוך הגדול הוא של רע"מ. הברוך הגדול הוא הברוך של הפוליטיקה הישראלית כולה.
הליכוד, יחד עם יתר מפלגות הימין, מוצא את עצמו במציאות כמעט בלתי אפשרית: למעשה נדמה שהקואליציה עברה וצלחה איכשהו את כל המשברים הגדולים שעמדו בדרכה. אחרי שהתקציב עבר לא נותר לאנשי האופוזיציה מימין אלא לסמוך על מהלך דרמטי של רע"מ ומפלגות השמאל שאולי יצליחו להעמיד את אנשי הימין שבממשלה במציאות בלתי אפשרית ויגרמו לפיצוץ שיביא לקריסתה של הקונסטרוקציה הבלתי אפשרית של הממשלה.
חוק החשמל, ובמיוחד הצמדתו להסדרת ההתיישבות הצעירה, היו הנקודה הדרמטית ביותר במאמצים של אנשי האופוזיציה להביא את ניר אורבך, צביקה האוזר ויתר השותפים המגדירים את עצמם כימניים בסיטואציה שתחייב אותם לשבור את הכלים.
ובכן, הסיטואציה קרתה. הכלים לא נשברו. ה"ימניים" נשברו, החוק עבר, ואפילו הדרישה המינימלית להסדיר חשמל ליישובים יהודיים ביו"ש לא עברה. ניר אורבך הסמיק, בנט השתולל, אביר קארה התנהג כמו מאבטח מקצועי והשיירה עברה.
למעשה לא נדמה שיהיו עוד הרבה הזדמנויות להביך את הקואליציה בחוקים בסגנון דומה; וגם לו יצוייר שימצאו חוקים חדשים בסגנון הזה – קשה להאמין שמה שלא קרה בסיבוב חוק החשמל יקרה בסיבוב אחר. ימינה, תקווה חדשה וגם ליברמן חתמו בעצם על גט כריתות מוחלט עם הימין הישראלי. הם לא באמת יוכלו לבוא בבחירות ולטעון לימניות יתר.
כך או כך, הסיכוי להפלת הממשלה על רקע אידיאולוגי היה מלכתחילה נמוך, אבל כעת הוא נמוך שבעתיים. יתירה מזאת – האינטרס העליון של הפלג הימני בממשלה להמשיך ולתחזק את הקואליציה רק התחזק בעקבות המהומות בכנסת. הם יעשו הכל ויתנו הכל כדי שהציבור הישראלי ישכח את הרגעים המביכים הללו – והתרופה הטובה ביותר לשכחה, היא כידוע תרופת הזמן.
הברוך הגדול של ימינה הוא כמובן אותו גט כריתות האמור לעיל. הם לא באמת יכולים להסתכל לבוחר ימני בעיניים ולהסביר לו מדוע לבדואי פורע החוק יש חשמל ואילו למתיישב היהודי שעלה לאדמתו באישור ובעידוד ממשלת ישראל אין חשמל. אלף מילים והסברים לא יצליחו לענות על המציאות הפשוטה הזו. בנט, סער ואנשיהם מבינים זאת היטב. הם אולי חולמים על שכחת הציבור, אבל הם לא בונים על זה יותר מדי. זה עובר להם במחשבה, זה עוזר לקיום הקואליציה, אבל לא מעבר.
היחידה שעדיין מאמינה שגט כזה טרם נית,ן היא איילת שקד שלפי דיווחים שונים חתמה על דיל: ישיבה באביתר בתמורה לחומש ולחוק החשמל. זה לא יעזור לה הרבה. גם כך הפארסה של הישיבה באביתר כבר נרשמה לחובתם של אנשי ימינה. המקסימום שיכול לקרות הוא מסיבת עיתונאים חגיגית שבה שקד תצהיר על קיום ההבטחה ועל עמידה בדיבור. את גלי הצחוק של הציבור בארץ שנבגד פוליטית על ידי אנשי ימינה באינספור הזדמנויות היא תשמע היטב גם כאשר היא ספונה אי שם בתוך כסא עור הצבי.
ולברוך האחרון, ואולי היחיד שמעניק תקווה כלשהי לאנשי הימין: הברוך של רע"מ. מנסור עבאס יושב ונהנה מכל רגע בממשלה. הוא חוגג על מיליארדים, גוזר קופונים שמנים וממנה את אנשיו לכל תפקיד אפשרי. לעומתו אנשי רע"מ האחרים ממש לא שם. ואליד טהא ומאזן גנאים נמצאים בקצה ההפוך בדיוק של הסקאלה. הם סובלים מכל רגע, והכסא בשבילם הוא סד עינויים. ואליד טהא הגדיל את ההימור כשהלך על חוק החשמל וגם הצליח – ומכאן ואילך למעשה אין עוד כל צידוק מוסרי מבחינתו לשבת בממשלת הכיבוש הציונית. הוא סחט את הלימון עד תומו; כרגע הוא נישא על גלי האהדה הערביים, אבל בעוד יום יומיים השאלות איתם הוא התמודד עד לאחרונה יחזרו – ולא יהיו לו תשובות לספק.
יהיו לו רק שתי אפשרויות: להפיל את הממשלה – או לפחות להטריל אותה בחוסר מחוייבות להצבעות הממשלה ברמה קשה – והאפשרות השניה תהיה להגדיל את ההימור עוד יותר. יהיה לו קשה לחצות את הרף שהוא קבע לעצמו בחוק החשמל, אבל הוא מאוד ירצה והוא ימצא. שתי האפשרויות כאחד מבשרות על קיצה של הממשלה. היא לא תוכל להחזיק כך לאורך זמן.
טהא יחד עם גנאים ומועצת השורא מיצו את האשראי הציבורי שלהם. להסביר על מיליארדים קשה; להצביע על חשמל קל. הם קיבלו את חוק החשמל ומכאן הם צריכים לחפש דרך חדשה: האם לשקט מוחלט שיאפשר לרשימה המשותפת לחגוג על חשבונם – או לעימותים בלתי פוסקים ולדרישות שגם ללפיד יהיה קשה להיענות להם.
אני חושב שלאכול צנון זה בראי
אני לא רואה מה הנצחון של הממשלה הזאת? שמנעו בחירות חמישיות במחיר של מסירת המדינה לערבים, אם זה הישג אז נכון שהם השיגו משהו, אבל העם חושב אחרת, והסקרים יוכיחו