שום דבר משמעותי או מותח לא ריחף באוויר המליאה, בשעות הקטנות של הלילה שבין יום שני לשלישי. שורה ארוכה של חוקים עמדה על סדר היום, תוצאה של פקק ארוך שנוצר לאורך השבועות האחרונים והכנסת אישרה אותם בזה אחר זה.
חרף ניסיונות האופוזיציה לבצע פיליבסטר, למשוך את הזמן ולהכביד על המליאה, החליטה הנהלת הקואליציה להמשיך את הדיון ככל שיידרש עד שישוחרר לפחות חלק מפקק החקיקה. השבוע באופן די יוצא דופן ביחס לשבועות האחרונים, הקואליציה לא ספגה שום הפסד והצליחה לאשר את כל החוקים שביקשה. בראש ובראשונה הצליחה הממשלה להעביר בקריאה ראשונה את חוק הדיחוי והסדרת מעמד בני הישיבות, שלפני שבועיים נפל בגלל הצבעת המחאה של חברת כנסת ערביה ממפלגת מרצ.
אותה ח"כית הצביעה השבוע בעד החוק ורק לאחר מכן חשפה את האמת השערורייתית, לפיה הובטח לה על ידי הממשלה שהחוק לא יופנה בעתיד כלפי האוכלוסיה הערבית שתמשיך להשתמט משירות צבאי ללא שום הסדר דיחוי, חוק או משהו בדומה לזה. לדבריה, מלבד סל הבטחות נדיב לאוכלוסיה הערבית בנגב, ניתנה לה הבטחה שכל נושא המכסות או הדיחויים כלל לא יופנו בעתיד כלפי צעירים ערבים אלא רק כנגד חרדים, ישיבות ומוסדות תורה.
הסערה שהתחוללה במליאה בעקבות אישור חוק הגיוס, הסתיימה קרוב לשעה 10 בערב, ומשם ואילך נחה על המליאה רוח רגועה כשהחוקים עוברים בזה אחר זה עד לשעה 4 לפנות בוקר. בין היתר, אישרה הקואליציה בשקט וללא רעש וצלצולים חוק שמסדיר תשלומי אגרה לערוצי תקשורת, חוק שלפני כחודש הצליחה האופוזיציה להפיל באמצעות קומבינה שרקח ח"כ יואב קיש כשהזעיק את ח"כ גדי יברקן מביתו והחביא אותו ברכבו עד לרגע ההצבעה. האופוזיציה צהלה אז ושמחה על ההצלחה והנה השבוע עבר לו אותו חוק בשקט בשקט בדרכו לעבר ספר החוקים של מדינת ישראל.
עושה רושם, שמישהו בהנהלת הקואליציה הפנים את המציאות והחליט לזרום איתה. המציאות היא שלממשלה הצרה לא תמיד יש רוב לאשר חוקים וצריך לספוג לעיתים קרובות הפסדים בהצבעות, אבל לכל חוק יש הזדמנות שניה ככל שהקואליציה רק תרצה בכך ותציג שוב את החוקים הללו על סדר היום. כך בדיוק קרה עם חוק הדיחוי, עם חוק תשלומי האגרה ועם חוקים רבים נוספים שעברו תהליך דומה.
בעוד קצת יותר מחודש, תסיים הכנסת את כנס החורף ותצא לפגרה קצרה עד אחרי פסח. בממשלה עצמה משפשפים עיניים בחוסר אמון, גם הם די פקפקו בתחילה שהם יצליחו להגיע לשלב הזה מבלי להתפרק.
האופוזיציה שהבטיחה בקול רעש גדול שהממשלה הזאת או-טו-טו נופלת, מוצאת את עצמה מול מציאות בלתי נתפסת בה ממשלה שלא קשורה לשום דבר, מחוללת נזקים ולא מצליחה לייצב את עצמה על איזשהו נתיב ובכל זאת היא שורדת ומחזיקה את עצמה בכח בניגוד לכל חוקי הפוליטיקה ואפילו חוקי הפיזיקה.
ממשלה כזאת וביחוד משרד האוצר שלה, דוהרת קדימה בשכרון חושים מבלי להביט סביב ומבלי להתרשם מרעשי הרקע. האזרחים ייאנקו תחת הגזירות אבל השיירה תעבור. סביב שולחן הממשלה יושבים בנט, לפיד וגנץ, מביטים זה לזה בעיניים ומה שמתחשק להם לעשות זה לסובב לעצמם את האצבע על הרקה, לפרוץ בצחוק מתגלגל ולומר: אנחנו לא ממש נורמלים, נו, לא התכוונו ברצינות שנגיע לשלב הזה…
את הממשלה הזאת הם הקימו מתוך הבנה שתוך רגע מההשבעה נתניהו ייעלם מהזירה הפוליטית ותוך חודשים ספורים הם יפרקו הכל וירכיבו מחדש באופן הגיוני יותר, אפילו הם עצמם לא התכוונו שבראש חודש אדר א' הם עדיין יישבו זה לצד זה בשולחן האמצעי במליאה, כשעול ניהול המדינה עדיין על הכתפיים שלהם, הם לא ממש מאמינים שזה קורה להם.
במשרד האוצר לוקחים את הנושא יותר ברצינות וכבר מדברים שם באופן גלוי על התכניות לעתיד. את פגרת הפסח תנצל הקואליציה כדי לחזק את משרדי הממשלה אבל באוצר כבר מביטים יותר רחוק ומתכונים להתחיל כבר עכשיו לגבש את תקציב המדינה לשנת 2023.
פקידי האוצר שנהנים מחופש פעולה מוחלט שמעניק להם ליברמן, מתכוונים לנהל כבר עכשיו את המאבקים סביב סעיפי התקציב הבעייתיים של התקציב הזה, בשלב כזה הוויכוחים יהיו יותר נוחים ורגועים וניתן יהיה להגיע ליותר הסכמות. התכנית שם היא להגיע לסוף הקיץ הקרוב עם תקציב מוכן ולהתחיל לאשר אותו בתהליך שיסתיים אחרי החגים בתחילת חורף תשפ"ג. המטרה במהלך כזה היא להבטיח יציבות לממשלה ולאפשר את קיום הרוטציה בין בנט ולפיד בצורה נוחה וללא איומים משמעותיים מידי.
בנט המשיך השבוע לקבל ראיונות מלטפים בתקשורת שם הביך את עצמו בגילויים אישיים בהם הרגלי שנת הצהרים שלו, או בניסיון להומור עצמי מעיק על כך שספרו 'איך לנצח מגיפה' עדיין נחטף בחנויות והוא שוקל הדפסת מהדורה נוספת. אבל אחרי שהמאזינים גירדו את פדחתם במבוכה הם הבינו את מה שבנט מנסה לומר, את העובדה שלמרות הכל הממשלה הזאת עדיין נמצאת, היא לא הולכת לשום מקום ולמרות התקלות היומיומיות והפגיעה המתמידה באזרחים, הפנים שם נשואות קדימה.
הרחוב עובר למסך
איומים על שלמותה של הממשלה תמיד היו ועוד יהיו, תמיד קיים הסיכוי שמשהו מזה בסוף יגרום לעסק להתמוטט אבל ככל שזה תלוי בבנט ואנשיו, שום דבר לא יפיל את הממשלה, מהותי ככל שיהיה.
את השבוע הזה מסכם בנט עם שני איומים מרכזיים איתם יש להתמודד כעת. הראשון הוא יוקר המחיה והשני הוא פצצת האטום שזרק מנדלבליט רגע לפני שנמלט מלשכת היועהמ"ש, כשהכשיר את מאחז אביתר וגלגל את תפוח האדמה הלוהט הזה לפתחו.
הזינוק הנורא במחירי המחיה, שפקד באופן רוחבי את כל תחומי החיים כמעט, מעורר כצפוי תסיסה לא קטנה והפגיעה היא בכיס של כולם. לאורך השנים האחרונות היו עליות מחירים וכל שרי האוצר הקודמים בהם נתניהו, התמודדו עם מחאה על התייקרות החיים בישראל שהפכה לאחת המדינות היקרות בעולם, אבל זה מעולם לא היה בהיקף רחב כל כך כמו עכשיו.
לא מעט מחאות חברתיות קמו וצצו לאורך השנים, בהן מחאת רוטשילד, מחאת הקוטג' ועוד. באופן אבסורדי, כעת כשהפגיעה בכיס של האזרח היא פי כמה וכמה ממה שהיה בעבר, המחאות הללו לא נראות בשטח. פה ושם נתלים שלטים נגד הממשלה והשבוע הגיעה אפילו שיירה קטנה של מכוניות לרחובות הסמוכים לכנסת אבל עדיין לא רואים כאן את המחאות הסוערות והגדולות שהיו בעבר.
במצב כזה, כולם שואלים את עצמם "אז למה האזרחים לא יוצאים לרחובות? איך זה שאין כאן מרי אזרחי?" וההסבר לכך הוא פשוט מאוד והוא מתחיל בשאלה נוספת שכל מי ששואל את השאלות הנ"ל צריך לשאול את עצמו: אז למה אני לא יוצא לרחובות? למה אני מחכה שה"אזרחים" ייצאו לרחובות? ובכלל, מי זה "האזרחים"?
המציאות היא שבמהלך השנים האחרונות העולם השתנה קצת ואפילו קצת הרבה. את מקומו של האקטיביזם תופסת האדישות, היום אזרחים לא יוצאים לרחוב על כלום ועל שום דבר ולא משנה כמה יכאב להם. לא ברור למה אבל זו המציאות.
מחאות גדולות הנערכות ברחובה של עיר, מתקיימות בדרך כלל וברוב המקרים רק אם מישהו עומד מאחוריהן, מישהו בעל אינטרס ובעיקר בעל ממון. כך היה במחאת בלפור, כך היה במחאת רוטשילד, כך היה במחאת האתיופים ובמחאות גדולות דומות נוספות, בכל המחאות הללו התברר למפרע כי ארגון, גוף כלשהו או בעל אינטרס שפך כסף כדי שזה יקרה. אם לא היה כזה גורם, המחאות הללו פשוט לא התקיימו או שהחלו להתקיים ונעלמו מהר מאוד כשלא היה מי שיחתום על הצ'ק. (להבדיל אא"ה, מחאות ענק ברחובה של עיר יכולות להתקיים ברחוב החרדי אבל גם זאת רק כשגדולי ישראל מורים על כך לצורך סיבה מאוד מסוימת. גם אצלנו זה לא מתרחש ספונטנית).
בעידן המודרני של העולם המערבי, כיכר העיר עברה לרשתות החברתיות, שם האזרחים אכן פורקים את זעמם ומקיימים מחאות שלוחות רסן, יתכן אפילו שזה משיג בסופו של דבר את אותו אפקט שמשיגה מחאה פיזית בכיכר העיר, כלומר שום דבר – עד לא הרבה, אבל זו התשובה לשאלה "איך זה שהאזרחים לא יוצאים לרחובות". כי קודם כל אין גוף מספיק חזק ועשיר שיממן הפגנות נגד הממשלה הזאת, וגם כי המחאה אכן מתקיימת אבל בזירה אחרת, דיגיטלית ושקטה יותר.
כעת מתמודדת הממשלה עם הכאב האזרחי ועם המחאה שמתחילה לקרום עור וגידים והשאלה היא לאן זה יוביל. בהנחה שיימצא הגוף שיעמוד מאחורי מאחה נרחבת, ברחובות או ברשתות החברתיות, אין סבירות גבוהה מידי שזה יזעזע מישהו בקרב מקבלי ההחלטות. לפי שעה אין מערכת בחירות בטווח הנראה לעין והמחאה הזאת לא תבוא לידי ביטוי במאזן הכוחות בממשלה.
המחאות הכלכליות שהיו בעבר, היו עוצמתיות מאוד אבל הן לא הפילו שם ממשלה. האוהלים שנבנו בשדרות רוטשילד לא הפילו את נתניהו וחלק מהפעילים המרכזיים במחאות הללו הפכו מאוחר יותר לחברי כנסת בעצמם, כשגם אז הם לא ממש הביאו את הבשורה המרעישה למענה נלחמו. סתיו שפיר ואיציק שמולי לא הורידו את מחירי הדיור, אביר קארה נסיך העצמאיים, בינתיים לא ממש מספק להם את הגשמת החלום, לפחות בינתיים.
מצד שני, קיימת גם סבירות שאותן מחאות רועשות שהתקיימו בעבר, הן אלה שגרמו לכך שנתניהו אכן לא מצליח להגדיל את גוש הימין ולהקים ממשלה פעם נוספת. יתכן שיש צדק בדברים אבל גם אם כן, מדובר בתהליך ארוך שהאפקטיביות שלו מאוד מוגבלת. לא זה מה שיאיים כרגע על בנט, ליברמן ואנשיהם. מבחינת הממשלה, יש צורך לנקוט בפעולות שירגיעו קצת את הזעם אבל עדיין לא חשים שם שיוקר המחיה יגרום לאדמה לרעוד תחת כסאות עור הצבי שלהם, עדיין לא.
שמאל מסתפק במועט
האיום השני עמו מתמודדת הממשלה הוא כאמור מאחז אביתר שבשומרון. המאחז פונה לפני כחצי שנה בתחילת כהונתה של ממשלת בנט, כדי לרכך את הזעם בימין הבטיחה אז שקד כי מעמדה של הקרקע ייבדק מבחינה חוקית ואם יתברר שלא מדובר באדמות פרטיות של פלשתינים אלא באדמות מדינה, המאחז ייבנה מחדש.
ביום שלישי השבוע סיים היועהמ"ש מנדלבליט את כהונתו, עם שורת החלטות דרמטיות של ניקוי שולחן. אחת מהן היא ההכרזה כי אין שום מניעה חוקית לבנות מחדש את בתי היישוב אביתר וניתן לאפשר למשפחות לחזור ולהתגורר שם.
עבור בנט ושקד מדובר בפיגוע, לא פחות. עכשיו הם אלה שיצטרכו להחליט האם היישוב אכן יוקם מחדש או לא, מבלי להאריך בשיקולים אפשר כבר עכשיו להעריך שהתשובה תהיה לא. מפלגות העבודה ומרצ הגיבו בזעם להחלטה כשהן חושפות לראשונה, בטעות או שלא בטעות שבהסכמים הקואליציוניים של הקמת הממשלה, התחייבה ימינה שלא יוקמו התנחלויות חדשות בכהונתה של ממשלת השעטנז.
ח"כ מוסי רז הגדיל לעשות ואמר במפורש שסיכול הקמת אביתר שווה לו כל מחיר, גם של פירוק ממשלה, לפיד עצמו שיגר לבנט מכתב נזעם בנושא, מהלך אבסורדי אבל עם מטרה מאוד ברורה. יתרה מכך: אפילו ממשלות ימין מובהקות לאורך השנים לא הקימו יישובים חדשים ביו"ש בגלל הרגישות המדינית מול ארה"ב ואירופה, ממשלת בנט ולפיד בוודאי שלא תעשה זאת. המשימה של בנט ושקד אם כן תתמקד באופן ההתמודדות שלהם עם ההחלטה והם שוב ימצאו את עצמם מול ביקורת צולבת מימין וחוסר יכולת לחזור ולנסות איכשהו לשקם את הבייס האבוד שם.
המציאות הטופחת בפנינו היא שהמפלגות המכונות האגף השמאלי בממשלה הן אלה שמנהלות אותה. במרצ והעבודה השלימו אמנם עם העובדה שתהליך מדיני ממשי מול הפלשתינים, כזה כמו שרבין ופרס חלמו עליו כבר לא מציאותי ולא יתרחש, אבל לשמאל הישראלי אין תאבון גדול מידי, מסתבר שהשאיפות שם די מינוריות והמצב הנוכחי די מספק אותם.
בשיח הפנימי בקרב השמאל הרדיקלי, האווירה היא כי קיימת היום הזדמנות די נדירה ואפילו חד פעמית ליהנות ממנעמי השלטון ולנסות להנחיל מדיניות שמאל. הנחת העבודה היא כי חלק גדול מהישגים שהם יצליחו לחולל עכשיו, יישארו גם אחרי שהם ילכו.
המציאות היא שכל התנחלות שמפונה – שוב לא תיבנה, ההיסטוריה הוכיחה זאת. מבחינת השמאל הרדיקלי יש לפנות את כל יהודה ושומרון אבל כרגע הם מסתפקים בפינוי המאחזים הקטנים. הרציונל הוא פשוט: מאחז שפונה שוב לא ייבנה אפילו כשתהיה פה ממשלת ימין מובהקת. כך הם יצליחו דה פקטו ליישם לפחות חלק מהמדיניות ולעכב את ההתיישבות היהודית ביו"ש.
השמאל הישראלי הפנים שלא יהיו לו שנות שלטון ארוכות, אבל מבחינתו מספיקה הזדמנות קצרה וחד פעמית כדי לחולל שינוי, והשינוי הבולט ביותר עליו הם יכולים לסמן וי בהצלחה גדולה, הוא הגישה לכל הנושא של תהליך מדיני. בשנות נתניהו נקבר הנושא סופית ולא עלה לדיון, עד כדי כך שהמדינות הערביות פשוט דילגו על הפלשתינים, והנה בחודשים ספורים של שלטון חלקי, השיח חזר להיות בדיוק כמו שהיה לפני 15 שנה, הרשות הפלשתינית חזרה להיות רלוונטית.
אחרי שנפלה ממשלת האחים של נתניהו לפיד ובנט, הצליחו המפלגות החרדיות לתקן את הנושאים הבוערים המרכזיים בהם חוק הגיוס וכו', אבל חלק מהחוקים שנחקקו אז נשארו עד היום. ולזאת שואפות מפלגות השמאל גם עכשיו.
כל יום נוסף שהממשלה הזאת חיה ונושמת, הוא יום נוסף של הזדמנות עבור השמאל שלא ראה שלטון במשך שנים ארוכות והוא לא צפוי גם להיות חלק דומיננטי מהשלטון גם בהמשך. הימים הללו יקרים מפז עבורם לפני שהם צוללים בחזרה לתהומות האופוזיציה למי יודע כמה זמן. כך עובר לו חוק הגיוס, כך עובר חוק שירות לאומי, כך עוברים חוקים פרוגרסיביים במגוון נושאים מאיום האקלים העולמי ועד מיליונים לחתולים, וכך גם הניסיון לקדם את מתווה הכותל, הגיור ועוד נושאים דומים.
סביר להניח שכשתקום בחזרה ממשלת ימין, חלק גדול מהחוקים הללו ישתנה בחזרה, אבל לא הכל. חלק גדול מזה יישאר בעיקר ככל שזה נוגע לשיח מדיני ופינוי התנחלויות. מבחינה זו, השמאל כבר ניצח. הוא לא שואף להרבה יותר מזה, המצב הזה די מספק אותו ואת זה מעניקים לו בנט ושקד בלב רחב ובנפש חפצה.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
