בפרשתן "וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא"
סגולות מצות פדיון הבן
א. אריכות ימים
ובבא קמא [פ ' סוף ע"א ]רב ושמואל ורב אסי איקלעו לבי שבוע הבן ואמרי לה לבי ישוע הבן [משתה שעושין לפדיון בן בכור רש"י ]רב לא עייל קמיה דשמואל ושמואל לא עייל קמי דרב אסי ורב אסי לא עייל קמי רב וכו' אדהכי והכי אתא שונרא קטעיה לידא דינוקא ,
וכתב רבינו יהודה החסיד ב'ספר חסידים' (סימן של"ד): "מעשה בבחור אחד שהיה נוטה למות והיה צועק תפדוני אמרו לחכם מה הוא אומר אמר להם שמא בכור הוא אמרו כן אמר להם לפדותו ויחיה מיד נתנו לכהן חמשה סלעים וחי עשרים וחמש שנה אחרי כן."
והגאון חיד"א ז"ל בספרו 'מדבר קדמות' (מערכת פ' אות י'): כתב "מסורת בידנו מפי הזקנים שקבלו מן הקדמונים כי איש אשר יקיים מצות פדיון הבן בשמחה ויתן חמשה הסלעים לכהן בשמחה ויהיו שלו לגמרי שלא יחזיר הכהן שום דבר בשום אופן יהיה בטוח שהילד יחיה וינצל מפגע חוליי הילדים ויגדל והיה לאיש" ,ונראה דשורש מסורת זו בדברי רבי יהודה החסיד ז"ל דלעיל ודו"ק ,
ובהגהות מקור חסד שעל ספר חסידים שם ציין לדברי התלמוד דבבא קמא דלעיל שמבואר שם שפדיון הבן נקרא ישוע הבן וכאשר עכבו קצת הפדיון בא החתול וקטע לידו של התינוק, והוסיף דבהקדמת ספר הזהר הקדוש ח"א הקדמה דף יד עמוד א' אמרו
פקודא תליסר למעבד פורקנא לבריה לקשרא ליה בחיין, דתרין ממנן נינהו חד דחיין וחד דמותא וקיימין עליה דבר נש וכד יפרוק ב"נ לבריה מידא דההוא מותא פריק ליה ולא יכיל לשלטאה עליה ורזא דא וירא אלהים את כל אשר עשה בכלל והנה טוב דא מלאך חיים מאד דא מלאך המות, ועל דא בההוא פורקנא אתקיים דא דחיים ואתחלש ההוא דמות בפורקנא דא קני ליה חיים כמה דאתמר וההוא סטרא בישא שבק ליה ולא אחיד ביה ,
ותרגום הדברים
"מִצְוָה שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה – לַעֲשׂוֹת פִּדְיוֹן לִבְנוֹ לִקְשֹׁר אוֹתוֹ בַּחַיִּים. שֶׁשְּׁנֵי מְמֻנִּים הֵם, אֶחָד שֶׁל חַיִּים וְאֶחָד שֶׁל מָוֶת, וְעוֹמְדִים עַל הָאָדָם. וּכְשֶׁיִּפְדֶּה הָאִישׁ אֶת בְּנוֹ, מִיָּד הַמָּוֶת הַהוּא הוּא פּוֹדֶה אוֹתוֹ, וְלֹא יָכוֹל לִשְׁלֹט עָלָיו. וְזֶה סוֹד שֶׁל וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה, בִּכְלָל, וְהִנֵּה טוֹב – זֶה מַלְאַךְ חַיִּים, מְאֹד – זֶה מַלְאַךְ הַמָּוֶת. וְעַל כֵּן בַּפִּדְיוֹן הַהוּא מִתְקַיֵּם זֶה שֶׁל חַיִּים, וְנֶחְלָשׁ אוֹתוֹ שֶׁל הַמָּוֶת. בַּפִּדְיוֹן הַזֶּה קוֹנֶה לוֹ חַיִּים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. וְאוֹתוֹ הַצַּד הָרָע עוֹזֵב אוֹתוֹ וְלֹא אוֹחֵז בּוֹ."
והגאון רבי חיים פאלאגי ז"ל בספרו 'רוח חיים' (יו"ד סימן ש"ה אות ב' ) כתב "מצות פדיון הבן יקרה היא בעיני אלהים ואדם ויזרז עצמו לקיימה בכל דקדוקיה והיא סגולה לבן הנולד שיחיה ימים ארוכים וככתוב בספר חסידים וכו' וכן אירע מעשה על ידי באדם בכור וכבר עברו רוב שנותיו וחלה חולי כבד מאוד וכמעט היה מסוכן והרופאים נתייאשו ממנו וכשנכנסתי לבקרו בא בדעתי שמא בקטנותו לא עשו לו פדיון הבן כהוגן ואמרתי לו שרוצה אני לפדותו על ידי כהן אחד ותכף הסכים ונתן לי חמשה סלעים ליתנם לכהן תלמיד חכם שהיה שם ותכף ומיד נתרפא ועמד מחוליו וחי עוד עשרים שנה הרי כי כן המצוה עצמה מאריכה ימים ושנות חיים עכת"ד." ושוב מבואר דסגולת מצות פדיון הבן לגרום חיים
ב. אליהו הנביא מגיע לפדיון
בספר 'אוצר פדיון הבן' (ע"מ ע"ח) כתב
"מקובל דכמו בכל ברית מילה מגיע אליהו הנביא זכור לטוב כמו כן במצות פדיון הבן בא יבוא להשתתף בה והגם כי אין מקור לדבר זכר וסימן איכא לדבר מהפסוק קדש לי כל בכור וכו' בבני ישראל לי הוא ל"י הו"א אותיות אליהו כן מקובל בשם שר שלום מבעלז זי"ע ובשם הגה"ק בעל ישמח משה זי"ע גם כן לרמז בפסוק כן" [מפי הגר"מ הלברשטאם זצוק"ל ומביאו בספר ביום השמיני בהסכמתו שם בשם אביו זצ"ל שקיבל מאביו אבדק"ק זמיגראד זצ"ל]
ג. פ"ד תעניות
בשות יבי"א ח"א (חאו"ח סימן כ"ז) כתב דסעודת פדיון הבן פוטרת הבכרות מלהתענות בערב פסח
וכבר אמרו שהאוכל בסעודת פדיון הבן כאילו התענה פ"ד יום. (רמז לדבר, פדיום, פ"ד יום), והובא דבר זה בשו"ת רשב"ן (סי' קלו). ובשו"ת הד"ר (סי' טל). ובשו"ת שם משמעון פולאק (חיו"ד סי' כט). ובשדי חמד (מערכת ל' כלל נד).
ובספר 'חכמת חיים' (עמ' קיב) מסופר כי פעם נערך פדיון הבן שבו השתתף גם רבה של
ירושלים הגאון רבי יוסף חיים זוענפלד זצ"ל, ואז עוררו ויכוח בין המשתתפים במקור של פדיון הבן שנחשב לפ"ד תעניות, עד שקם אחד המתווכחים והכריז הנה אתנו רבי יוסף חיים זוענפלד, הידוע בבקיאותו המופלגת בכל חדרי התורה ובספרי הראשונים והאחרונים ונשאל את פיהו. נתן רבי חיים חיוך של קורת רוח בשואלים ואמר: אכן אין שום מקור בספרים למאמר זה שהסעודה בפדיון הבן נחשבת לפ"ד תעניות. אבל יש לכך רמז בתורה בפסוק שבפרשת קדש: "וכל בכור אדם בבניך תפדה", ראשי תיבות א'ם ד'בר מ'ה ב'פדיון ב'ן נ'הנית י'חשב כ'אילו ת'עניתים פ'ד ה'תענֵיתָ.
והוסיף עוד נופך משלו יש עוד מעשה הנחשב לעושהו כאילו התענה פ"ד תעניות והוא "דף גמרא": מי שלומד דף גמרא נחשבת לו כאילו התענה פ"ד תעניות, כי "דף" בגמטריא פ"ד, אלא שעל מעשה זה אין הרבה קופצים.
והגאון ר' צדוק מלובלין בספרו 'פרי צדיק' דרוש לפדיון הבן כתב:
"ושמעתי בשם הרב הקדוש ר"מ זצוק"ל שאמר בשם רבותינו הקדושים זצוקללה"ה דסעודת פדיון הבן כפ"ד תעניות והמכוון שיכולים לתקן בו מה שמתקנים על ידי פ"ד תעניות. שהוא תיקון לפגם הברית"
וראיתי לסבא דמשפטים הגאון ר' יהושוע מאמן זצוק"ל (ח"ג חיו"ד סימן ח"י) שכתב:
"אך אמנה אני הימ"ן ראה ראיתי בסה"ב דברי שמואל הנדפ"מ להרב הגאון הקדוש כמוהר"ר שמואל עמאר זצ"ל מרבני מקניס מארוקו בדור שלפני פנינו שם דף ב' ע"ב כתב וזל"ה העיד לי החכם כמה"ר דוד אדרעי שד"ר מעיר צפת תובב"א ששמע מהרב המקובל כמוהר"ר שמואל העליר זצ"ל שקבל מרבו ה"ר המקובל כמוהר"ר אברהם ביר זלה"ה שקבל מרבו ורבו מרבו עד הרב הגדול הקדוש האר"י החי' זיע"א שהנמצא בבית הפדיון בשעת כאלו התענה פ' יום [ברור שצ"ל פ"ד וכמש"ל וכדמוכח להדיא מסוף דברי קדשו ]תעניות בימי השובבי"ם יש תיקון גדול לכל הנמצא בבית ע"כ שמעתי [וסיים על זה הרב מר אבי זצ"ל אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר ממ"ש הכתוב ויקח משה את כסף הפדיו"ם נוטריקון פ"ד יום ע"ה שלום עמאר ס"ט ]עד כאן דברי קדשו ובכן על פי האמור צדקו יחדיו דברי העולם שהרי הם מיוסדים על אדני פ"ז הנ"ה ארי במסתרים האר"י החי ע"ה וזיע"א כמש"ל ופשוט וברור שהרב שדי חמד הנז' אלו שמע שמועה טובה כזו היה מברך הטוב והמטיב ,וכבר אמרו חז"ל אם הלכה בידך פוק חזי מאי עמא דבר."
טעמים לחלוקת שום בפדיון הבן.
א. כתב בלקוטי פנחס (ס"ק צא אות ב), בפדיון הבן כיון שהרבה רוצים להשתתף
בסעודה זו שגדלה מעלתה ועולה במקום פ"ד תעניות וכו', ורוצים גם ליקח מעט מהסעודה לביתם לזכות גם את בני ביתם, ולכן כדי שלא להטריח על בעל הפדיון, הנהיגו להכין שום שהוא דבר חריף שראוי לאכול עליו סעודה ודי במעט ממנו, וגם שלכל חלק יש קליפה בפני עצמה שעל ידי זה יכול להניחו בכיסו ולהוליכו לביתו, ובקל יהיה לכל המשתתפים ובני ביתם. ואולי הוא ע"פ המבואר בשולחן ערוך אורח חיים (סימן תט ס"ז) לגבי עירוב תחומין שצריך להניח מזון ב' סעודות, ומן הדין יש להניח ב' סעודות ממש, אבל משום תקון העולם הקילו חז"ל שדי להניח אפילו לפתן ודבר חריף כדי לאכול בו ב' סעודות, וכמו כן יש לומר בפדיון הבן. [ובירושלים עיה"ק נהגו שבוצעים על חלה גדולה, והמשתתפים לוקחים כל אחד מעט מהחלה לזכות בהם גם את אחרים]. ועוד הביא שם כמה טעמים לזה על דרך הדרש. והביא עוד משם ספר שער פדות שמנהג השום הוא מנהג שטות.
ב. ע"פ המנהג בכמה מקומות שזורקין שומים על הקברות משום דריח השום מבריח
החיצונים (ראה ספר שעה"מ ח"ב סוף פ"י). והנה ע"י פדיון הבן משתחרר הילד מהסט"א ונמתקים הדינים בכללותם פט"ר (וכנזכר בתפילה שלפני הפדיון שתיקן החיד"א כמובא בסוף הספר), ועל כן האדמו"ר מבעלז זצ"ל שכשהלך לבקר את החולה היה מוליך שומים כדי להרחיק החיצונים.
ג. שום ר"ת 'והיתה שלימה מיטתי', וזה רמז לבקש שהבן הבכור יצליח בתורה
ובמעשים טובים, ובדרכו ימשיכו גם שאר הבנים והבנות. (קונטרס לב זהב לידידי ר' רפאל מועלם עמ' כט, בשם שו"ת צבי לצדיק מחלקים שום לרמז על זה. (הובא בפדיון הבן כהלכתו עמ' רכ, מלקוטי פנחס עמ' קו). ומסופר על עמ' תכז).
ד. שלא ישלוט עין הרע. (ליקוטי פנחס בהוספות שבסוף הספר דף קה). ונראה שמכיון שלא כל
אחד זוכה לקיים מצוה זו שהרי היא תלויה בכמה תנאים, פטר רחם, ושאביו ואמו יהיו ישראלים ולא כהנים או לויים, לכן דוקא בפדיון הבן יש חשש יותר לעין הרע. (לבוש יוסף על פדיון הבן עמ' קפא).
יש נוהגים לקחת מסעודת מצוה זו לבני ביתם (זוכר הברית סימן לה אות ו, ובליקוטי פנחס ס"ק נב),
והמקור הוא מהירושלמי (סוף פרק ב דמועד קטן), שם מסופר על רבי יוחנן שהיה לוקט פירורים שנשארו מסעודת קידוש החודש, ומשמע שהוא הדין בכל סעודת מצוה (אוצר פדיון הבן).
