הִילּוּלָא קַדִּישָׁא • מייסד תנועת המוסר ר' ישראל סלנטר זי"ע

רבי ישראל ליפקין מסלנט סלנטר זצ"ל: נולד בזאגר בליטא בו' חשוון ה'תק"ע שמו בלידתו היה ליפקין, אבל כיוון שלמד בישיבה בסלנט קראוהו על שמה. נחשב לעילוי עוד בצעירותו. בגיל רך ביותר נבטו בנער ישראל ניצני גאונות. הוא התברך בשכל ישר וזך, בתפיסה מהירה. כל מה שראה או שמע פעם אחת ויחידה- היה נחרט בזיכרונו. גם אהב להעמיק את עיונו בכל עניין ולהבינו כהלכה. היה מחדש ביאורים וסברות בטוב טעם ודעת. כשמלאו לו חמש שנים, כבר ידע בע"פ חמישה חומשי תורה. בהיותו כבן עשר שנים בלבד, כבר היה בקי ברוב סדרי הש"ס עם המפרשים הראשונים והאחרונים. פעם אחת בהיותו כבן עשר, דרש בביה"מ הגדול שבזאגר, דרוש עמוק בהלכה, במעמדם של כל חכמי העיר, והתנצח עימם במלחמתה של תורה, הם מקשים והוא מתרץ, עד שעמדו כולם פעורי פה והשתוממו לנוכח גאונותו וחריפותו של הנער.

כשמלאו לו 2 שנים, היו כל תושבי זאגר משיחים בו. הילד העילוי בכישרונותיו היה מעורר השתאות והשתוממות. ביקש אביו לחושכו מן הפרסום, ושלחו להסתופף בצילו של הגאון ר' צבי הירש ברוידא, רבה של סלנט. בשנת ה'ת"ר נקרא לווילנא להיות שם ראש הישיבה של ר' מיילא. לאחר מכן בנה ישיבה חדשה במגרש העיר זאריצי. בשנת ה'תרי"ז עבר לגרמניה, והתיישב בקניגסברג. בשנת ה'תרי"ט ייסד כולל בעיר קובנה בה למדו כ-50 תלמידים. רבים מהם הפכו לרבנים ידועים. בשנת ה'תר"מ עבר לצרפת כדי להפיץ את תורתו ושיטתו. שהה זמן מה בצרפת. שנתיים מאוחר יותר, חזר לעיר קניגסברג שבפרוסיה. ייסד את תנועת המוסר. גאון אדיר. ענוותן. דרשן מופלא. ירא ה', עובד אלוקים אמיתי. העמיד תלמידים רבים, מתורת המוסר שלו יצאו שיטות מוסר שונות, וביניהן שיטות המוסר של ישיבת קלם, ישיבת נובהרדוק וישיבת סלבודקה. נפטר ב-כ"ה שבט ה'תרמ"ג .חי כ- 73 שנים.

אביו: ר' זאב וולף. אמו: מרת לאה. אשתו: בתו של ר' יעקב הלוי אייזנשטין. מרבותיו: רבי צבי הירש ברוידא. רבי יוסף זונדל. מתלמידיו: ר' יעקב יוזפא, ר' יצחק בלאזר, ר' שמחה זיסל בקלם. ילדיו: ר' אריה לייב מח"ס 'חיי אריה', ר' יצחק. מכתביו: מאמרים בענייני הלכה ומוסר: אגרת מוסר. אמרי בינה. אבן ישראל. אור ישראל. חוט המשולש– חיבור הלכתי.

מעשה שראו את רבינו עומד באחד הרחובות בווילנא ומשוחח עם איש אחד בעניינים של מה בכך. הרגישו, שהוא גם משתדל לבדח את אותו בדברי שחוק. הדבר היה תמוה בעיני העוברים והשבים. ידעו שרבינו שומר פיו ולשונו ואינו מעלה על שפתיו דיבור מיותר, והנה כאן הוא מרבה שיחה ומתבדח בלי כל הסתייגות. כשאחד מהתלמידים העיז בהזדמנות לשאול את פיו לפתרון אותה חידה, השיב לו הצדיק, שהאיש הזה הוא מדוכא ומר נפש, ואין גמילות חסד מרובה – מלשמח את נפשו העגומה ולהרנין את לבבו. הוא היה נוהג כן גם בחוג בני משפחתו. במקרים של מצב רוח מדוכא, היה רגיל לספר מאורעות מבדחים מתולדות חייו, כדי להפיג את דאגותיהם ולשמח אותם.

פעם, השתתף רבי ישראל בחתונתו של אחד ממקורביו, ושהה שם עד שעה מאוחרת. רבי ישראל נשאר ללון באותו פונדק ולא חזר לביתו, בחששו, שמא כשידפוק בדלת, יעורר את השכנים ויגזול את שנתם מפי הרב י. ברמן בשם הנימן. בערב יום הכיפורים, ראו את רבי ישראל מחזר אחרי חתול ומשתדל להכניסו לביתו. התברר, שיש בידו ספרים שאולים, והוא חושש שמא ביום הכיפורים, בשעה שכל בני הבית יעזבו את הדירה, יגרמו העכברים נזקים לספרים, ונמצא עובר על דין שמירת שואל.

מעשה שהתלונן לפניו "מגיד" עני שאינו יודע מה לדרוש. כתב לו הרב שתי דרשות, ולימד אותו דרשות אלה עד שהיו שגורות בפיו, ומאז מצא האיש די פרנסתו.

בימי שבתו בקובנה, קרה פעם, שנפטרה אישה ענייה, ונפל סכסוך בין אנשי "חברה קדישא" של קובנה לבין אנשי "חברה קדישא" של סלובודקה, מי צריך לטפל בקבורתה. אלו דוחים לכאן ואלו דוחים לכאן. ר' ישראל עמד אז באמצע התפילה, בין קריאת שמע לשמונה עשרה, ואוזניו קלטו את הדיון הזה. הוא הפסיק מיד בתפילתו, חלץ מהר את תפיליו, וקרא לתלמידיו שנכחו באותו מקום – ללכת איתו לטפל בנפטרת זו. "מכיוון שאין לה קוברים", אמר ר' ישראל, "הרי יש בזה דין של "מת מצווה", וגמילות חסד של אמת, והכל נדחה מפניו.

באחד ממקומות נדודיו, הגיע רבי ישראל סלנטר פעם, בימות החורף, לאכסניה, בלוויית אחד הרבנים הגדולים. הרב הקדים לפתוח לפניו את הדלת, וחיכה שייכנס ראשונה. רבי ישראל סגר מהר את הדלת ושאלהו: "האם ספק מצות עשה דוחה לא תעשה ודאית?". כשהרב תמה לשאלתו, הסביר לו רבי ישראל, שכאן יש ספק מי צריך לכבד את מי, והרי זה ספק מצוות עשה "והדרת פני זקן". לעומת זה, בהחזיקו את הדלת פתוחה והחום יוצא מהבית, הרי יש כאן גזל ודאי, שאינו ניתן להידחות אף מפני מצוות עשה ודאית!

פעם הזדמן הצדיק לפונדק שבאחד הכפרים. ראה בעל הפונדק כי לפניו אדם בעל הדרת פנים, ופנה אליו בשאלה: "שמא שוחט הוא מר? יש לי בהמה המיועדת לשחיטה, וקשה לי להוליכה אל השוחט שבעירה הסמוכה". "לא", השיב רבי ישראל. "אינני שוחט". ישב רבי ישראל בפונדק וכעבור זמן מה פנה אל הפונדקאי בבקשה: "המוכן אתה להלוות לי רובל אחד?", "כיצד אעז להלוות לך ואינני מכיר אותך?". השיב הפונדקאי בתמיהה: "מי ערב לי שתפרע את החוב?" , "השומעות אוזניך את שדובר פיך?" שאל רבי ישראל בתשובה. "בממון אינך סומךעליי אפילו ברובל אחד, ואילו בשחיטה, שהתורה כה מחמירה בה, סמכת עליי עוד בטרם ביררת אודותיי".

הנהגותיו: .אמת- אל תוציא מהפה דבר שאין הלב מעיד על אמיתותו. .זריזות– אל תבטל רגע לבטלה, עשה את הדרוש לעשות..חריצות– מה שהוחלט לעשות, עשה בשקידה ורגש. .כבוד– היזהר בכבוד כל אדם גם אם אינו תמים דעה עמך. .מנוחה– אין להיות מבוהל, יש לעשות כל דבר במנוחת הנפש. .נחת- דברי חכמים בנחת נשמעים, להשתדל לדבר בנחת. .ניקיון- ניקיון וטהרת הגוף

והבגדים..סבלנות– לסבול במנוחה כל מקרה בחיים. .סדר- עשה את מעשיך בסדר ובמשטר. .ענווה- הכר בחסרונות עצמך והסח דעת ממומי חברך. .צדק– וותר משלך. .קמוץ– אל תוציא פרוטה שלא לצורך. .שתיקה– חשוב על התועלת, בטרם תדבר.

מדרשת מו"ר הגאון האדיר רבי יעקב חיים סופר שליט"א הודפס בוקנטרס מגיד דבריו ליעקב

פרשת משפטים – בין אדם לחבירו תמיד תהיה ביארצייט של ר' ישראל סלאנט זצ"ל

דבר נוסף ששייך לפרשה שלנו, פרשת משפטים, הפרשה הזו רובה ככולה עוסקת בעניינים של בין אדם לחבירו, 'עבד עברי', ואחר כך 'שומרים', ו'אבות נזיקין', והזהירות שצריכה להיות בבין אדם לחבירו. וצריכים להשגיח בזה היטב. וכבר דורשי רשומות אמרו, שהגאון רבי ישראל מסלאנט זצוק"ל, זיע"א, שהוא מסר נפש לחנך לדורות על הענין הזה של 'בין אדם לחבירו', תמיד ה'יארצייט' שלו יוצא בשבוע של פרשת משפטים, השנה כ"ה שבט זה ביום שבת קודש פרשת משפטים האידנא תש"פ: ביום חמישי, כיון שפרשת משפטים זה עניינים של 'בין אדם לחבירו', ור' ישראל ע"ה הוא חינך והכניס והחדיר לכלל ישראל בדורו את המושג הזה שאדם ידע שיש 'בין אדם לחבירו', ועד כמה צריך להיזהר בהלכות הללו. כמו שאדם לומד שאר ההלכות, (יש הלכות 'שבת' ויש הלכות 'תפלה' ויש הלכות 'ברכת המזון'), כך גם יש את הלכות בין אדם לחבירו שנוהגות יום יום ושעה שעה. זה לא רק אם יש לו 'דין ודברים' עם חבירו, אם נשבר לו או שקרה לו איזה 'תאונה' נזכרים שיש 'בין אדם לחבירו', זה נוהג על כל צעד ועל כל שעל, בכל פרט ופרט. והוא חינך והדריך שיש להיזהר בזה למאד.

מצוה על חשבון השני – אינה מצוה

פעם הזמינו אותו לאיזה 'סעודת מצוה', זה לא היה פשוט בשבילו לבוא, אבל הסכים בכל זאת ללכת, נטל ידיו בצמצום, כמה שנצרך מים בדיוק, לא יותר אפילו מעט. ואילו בעל הבית כשנטל את ידיו הוא נטל בשני 'דליים' מים.. (לא 'ספל'..). למה? כיון שהגמרא (שבת סב:) אומרת שמי שרוצה להעשיר יש סגולה שישפוך הרבה מים. לכן הוא שפך 'דלי' על כל יד בנפרד, כדי שיהיה עשיר גדול. ובעל הבית התפלא, 'ר' ישראל שזהיר במצוות ומדקדק עד קצה אחרון, כך עושה נטילת ידיים? זה נטילת ידים של תשעה באב..'. שאל אותו אחר כך, 'ימחל לי כבוד הרב שאני מעיר ומעורר, אבל תורה היא וללמוד אני צריך, ילמדנו רבינו, ראיתי אותך עושה נטילת ידיים ב'צמצום', בקושי 'מזלף' מים. הרב ראה אותי, אני שפכתי 'ארבעים סאה' על כל יד.. מה הטעם שהרב כל כך צמצם?!'. אמר לו ר' ישראל ע"ה: 'מחילה מכבודך, מי שואב את המים? אתה הולך ושואב מהבאר? אתה הולך להביא את הדליים מהבאר לבית?'. אמר לו בעל הבית: 'מה פתאום? אני בעל הבית! השואבת זה אשה אחת שהיא ה'טבחית' והיא ה'מבשלת' והיא ה'שואבת', על הכל היא אחראית', אמר לו ר' ישראל: 'ועליה אתה רוצה לגלגל את העשירות שלך?! שהיא תתייגע ותשאב כמה וכמה דליי מים בשביל שאתה תיטול ידים בשפע? זה לא מצוה! (ואם זה 'מצוה' – זה 'מצוה הבאה בעבירה'..). אם אתה מחמיר – על חשבונך. אם אתה בעצמך הולך ושואב את המים מהבאר, תיטול גם באר שלימה. אבל כשאתה רוצה לעשות 'הידורים' ו'חסידויות' ו'צדקויות' ו'מצוות' ו'סגולות' על כתפיים של חברך – זה כבר לא מצוה!', כך הוא השיב לו.

הרבה פעמים אדם עושה מצוה, וחושב ש'הותרה הרצועה', הכל מותר לו, לא איכפת לו מהחבר שלו. עובר ליד בית הכנסת ושומע את החזן מגיע ל'קדושה', הוא רץ מהר פנימה כדי לצעוק 'קדוש, קדוש, קדוש' וכו', ובדרך – הוא מפיל 'חללים'.. העיקר שאחר כך הוא צועק קדוש.. תשב בחוץ ואל תצעק כלום. אל תרמוס את חבריך. זה לא 'מצוה', ההיפך. אתה עושה מצוה – תעשה בצורה שאף אחד לא יפגע ממנה כלל. אבל ברגע שהשני סובל, זה כבר לא מצוה. ואת זה השריש בכלל ישראל הגאון רבי ישראל מסלאנט זצ"ל. על זה הוא מסר נפש. על העניינים הללו של זהירות בבית אדם לחבירו עד קצה אחרון. זה מה שהוא חינך והדריך את האדם בחינוך המידות. כאשר אתה עושה מצוות, תיזהר שלא יהיה פסידא וכאב וצער לאחרים. קיום מצוה לא מתיר לאדם לעשות מה שרוצה. צריכים להיזהר בדברים הללו.

זהירותו מפני חשש גאוה

מספרים עליו שבעה שהוא תחיל עם הענין הזה של 'תנועת המוסר', היו כאלה שהתנגדו קצת כנגד הדבר הזה, ופעם הזמינו אותו לומר שיעור באיזה 'בית הכנסת', וכך היה מקובל, שהרב לפני שנכנס לבית הכנסת היה תולה פתק על מה יהיה נושא השיעור, (מראי מקומות), ועל פי זה היה לוקח את הדף והיה אומר את השיעור שלו, לפי מה שהוא נתן למעיינים ולמי שירצה להתכונן לקראת השיעור ידע על מה השיעור יהיה. וכך היה, הוא עלה לבימה כשהגיע הזמן של השיעור, והביאו לפניו את הפתק, ואומרים שהיה שם מאה מראי מקומות ציונים בתלמוד! שיעור אדיר זה היה. ובתחילת השיעור, לפני שהוא התחיל, ראו אותו שהוא 'החוויר', נעשה כ'סיד', איזה רגעים עמד בדומיה, ורק לאחר מכן התחיל למסור את השיעור בגאונות אדירה.

אחר כך שאלו אותו התלמידים שיסביר להם פשר דבר, מדוע שתק ו'החוויר' בתחילת השיעור? והתברר שהיו איזה אנשים שהחליפו את הדף עם המראי מקומות, הם ידעו שהרב יבוא והוא הכין על דף זה, על סוגיא זו, הוציאו את הדף הזה, כתבו דף אחר, ורשמו מראי מקומות סתמא בלי קשר ביניהם, גמרא מסכת זו וגמרא זו, ובדף זה וזה וכו', סתם ציונים. רצו לראות מה ר' ישראל יעשה, הרי הוא לא ידע ויהיה לו בושה. אבל ר' ישראל מיד כשעלה לבימה 'תפס' ששינו את את כל ה'מראי מקומות' שהכין, והתחיל אצלו מאבק פנימי, האם למסור את השיעור, או כדאי שהוא ירד. מה צדדי הספק? הוא פחד שאם הוא יגיד את השיעור עכשיו, אולי יהיה משהו בתוך עמקי לבבו שיגיד 'ר' ישראל מי כמוך, החליפו לך מאה מראי מקומות ואתה יכול להגיד מיד שיעור חדש, אשריך וטוב לך', ומפני שיהיה לו את ה'נגיעה' הזו ה'דקה מן הדקה' של החזקת טובה לעצמו, לכן באותם רגעים הוא עיין האם באמת כל מה שהוא אומר הכל לשם שמים, או שחלילה יש אחוז 'דק מן הדק עד אין נבדק' של איזה נגיעה פרטית אצלו, וכשנתברר אצלו שבאמת כל מגמתו וכוונתו היא לשם שמים, הוא קם ואמר את השיעור, למרות שהחליפו לו את כל המראי מקומות, והוא צריך למסור שיעור לפי הסדר הזה, בשבילו זה היה קל, הרי הוא היה 'שר התורה', זה לא אצלו 'נפקא מינה' ה'מראי מקומות'.. אבל הוא היה 'שר התורה', הכל אצלו הולך בקל.

גאונותו וגדלותו בתורה

ובאמת ר' ישראל היה גאון עולם, מה נאמר ומה נדבר, הגאון ר' חיים בריסקע'ר זצ"ל היה אומר, כי שלושה גאוני ארץ, גאוני הגאונים, היו בדורו, הראשון, אבא שלו, הגאון בעל 'בית הלוי' (וכבר דיברנו עליו לא פעם – וראה דברי רבינו שליט"א בקונטרס מגיד דבריו ליעקב ח"ט, פרשת ויחי תשע"ט, עמוד יז) , והגאון רבי יהושע לייב דיסקין זצ"ל והגאון רבי ישראל סלאנט זצ"ל, שהם היו ענקים שבענקים, גדלות בתורה שאין לשער ואין לתאר. ר' ישראל ע"ה היה יודע ש"ס עם תוספות בעל פה. ידע את כל התלמוד כולו גפ"ת – גמרא רש"י ותוספות – בעל פה מילה במילה. אצלנו זה לא 'מצוייר' כך, חושבים שר' ישראל היה איזה איש מוסר וכו', לא יודעים על הגדלות בתורה שלו, אין לשער בכלל.

הוראתו על חשש פיקוח נפש

בזמנו בשנת תר"ט בוילנא, כשר' ישראל היה בן שלושים ושמונה, פרצה (ל"א) מגיפה בעיר וילנא, 'חולירע' (בר מינן). ובאותו שנה ב'יום הכיפורים' הייתה שאלה גדולה מה לעשות, הרי אם לא יאכלו, יהיו בצום, ייחלשו, ויש סכנה שחלילה החולי יתגבר ויתפשט יותר. ודעת ר' ישראל הייתה שצריכים לאכול, כיון שהתורה אמרה 'וחי בהם' (ויקרא יח ה) ולא שימות בהם (יומא פה:), פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה. מי אמר שצריכים לצום? הבורא יתברך. והוא זה שציווה השנה לאכול ביום הכיפורים מפני פיקוח נפש. וביום הכיפורים עמד ר' ישראל בבית הכנסת הראשי בעירו, אמר להם: 'על דעת המקום ברוך הוא, כל אחד ואחד חייב ביום הכיפורים הזה לאכול ולשתות, שאם לא יאכל וישתה יש חשש של סכנת נפשות בזה!', והוא בעצמו הוציא ולקח 'עוגה' ובירך לפני כולם 'בורא מיני מזונות' ואכל. ראו כולם שאפילו ר' ישראל שהיה שר התורה, ושהוא מדקדק במצוה קלה כבחמורה עד קצה אחרון – אף על פי כן אוכל ביום הכיפורים, כולם אכלו.

ואחר כך יצא על ה'פסק' הזה רעש גדול, כמה מהרבנים שבעירו לא הסכימו להיתר 'כללי' כזה, אם יש שאלה לגבי יחיד, יש לדון בה לגופו של אדם, אבל לא להתיר 'היתר כללי' לכלל הציבור כולו. ור' ישראל פרסם שימסור שיעור, וכל התלמידי חכמים שבעיר באו לשיעור, חשבו שמסתמא הוא יסביר על סמך מה הוא קבע את ה'פסק' הזה להיתר כללי לכל הציבור כולו. אבל ר' ישראל עמד, ובמשך שש שעות רצופות הוא אמר פלפול אדיר בענייני 'טומאת נגעים'. פלפול שאין כדוגמתו, בעמקות אדירה בסוגיות הללו. (יש כאלה שלא מבינים מה זה בכלל 'טומאת נגעים'..). ראו כולם שבאמת 'ידיו רב לו', משכמו ולמעלה בחכמת התורה.

במה התעסק סמוך לפטירתו

מספרים עליו שקודם פטירתו – הוא נפטר בעיר 'קניגסברג' (עיר שם בחוצה לארץ) – הוא הרגיש שהוא עומד להיפטר, אבל אף אחד מבני המשפחה, או מהתלמידים (ר' איצל'ה והסבא מקעלם) לא היה אתו, אלא הוא היה שוכב חולה בבית של איזה מישהו, יהודי פשוט. וברגעים האחרונים, בשעה האחרונה שלו, שהוא יודע שעוד רגע קט הוא עולה ל'בית דין של מעלה', (אשר כל ימיו הוא היה חרד חרדה עצומה ואדירה מ'עוון' ו'יום המשפט', כל ימיו היה ב'חלחלה' מפני ה'משפט' ב'בית דין של מעלה', תמיד הוא עורר 'מה נשיב ביום פקודה', רואים בכתבים שלו, ב'איגרת המוסר' שלו, וב'מכתבים' שלו בספר 'אור ישראל'), ובשעה האחרונה שלו, (שודאי שכל כולו היה קדש קדשים לה' אלהים, כל כולו היה מונח במחשבות של 'תשובה' אמתית מעומקא דלבא), מה הוא עשה? במה הוא התעסק? הוא קרה לאותו יהודי שהיה שם בבית, והתחיל לדבר אתו, אמר לו: 'העולם יש להם פחד מה'מת', מפחדים מהמת. אבל תדע לך שה'מת' לא עושה כלום.. (לא ראינו אף 'מת' שהזיק למישהו.. הוא לא 'נושך..'), תדע לך שהחרדה הזו אין לה שום בסיס הגיוני וטבעי שיש מה לפחד מה'מת'. אבל כך זה, אדם שיודע שבחדר הזה יש 'מת' הוא כולו מתיירא ומתפחד. תשאל אותו: 'על מה אתה מפחד? וכי ראית שהוא קם?.. הוא לא קם.. אם כן ממה הפחד שלך?'. הוא לא יודע בעצמו. אבל זה ההרגשה. אבל האמת היא שאין מה לפחד כלל'. כך הוא התחיל ל'הרגיע' את אותו יהודי, כיון שהוא הרגיש שעוד רגע קט הוא עומד להיפטר מן העולם, ואותו יהודי יצטרך להישאר אותו, כי לעזוב אותו הוא לא יעזוב, והוא ישב ב'חיל' ו'חלחלה' ו'רעדה', ונמצא שר' ישראל גורם לו להצטער, לכן היה צריך להפסיק את כל המחשבות של 'תשובה', ולדאוג לטובתו של היהודי, להרגיע ולעודד אותו שאין לו מה לדאוג ומה לירא ומה לחרוד. זה אדם שכל כולו חושב על השני. לכן נפטר בפרשת משפטים.

העיד תלמידו ר' איצל'ה בלאזר זצ"ל שהוא חקר ובירר, וה'משפט' האחרון של ר' ישראל קודם פטירתו היה, 'הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם' (אבות פ"ד משנה כא). והוא דקדק דברי המשנה, לא כתוב 'מוצאין את אדם מן העולם', אלא 'מוציאין את האדם מן העולם', האדם (בה"א הידיעה), בא ללמדנו שאפילו יהיה הגדול שבגדולים, אבל עדיין הקנאה התאווה והכבוד יכולים להוציא אותו מן העולם. צריכים להיזהר ולעבוד על הדברים האלה היטב. ואם לא יעבור עכשיו כל כמה שיזדקן וישתרש בדבר הזה יהיה קשה לו יותר. אם אדם לא עובד מתחילה – כאשר הוא יתרגל לזה, זה יהיה דבוק ומושרש בו.

לימוד ספרי מוסר ויראה – להתעורר שעה אחת קודם לשוב בתשובה

זה מה שלימד אותנו ר' ישראל, לימוד ספרי 'יראה' וספרי 'מוסר', זה מה שמועיל, ולא להיות 'פתי', לחשוב ולדמיין שהוא עושה מה שצריך לעשות. ידוע המעשה שפעם הוא אמר שיעור על מידת ה'בטחון', כמה המידה הזו מעולה, 'הבוטח בה' חסד יסובבנו' (תהלים לב י), והוא אמר שמי שבוטח בבורא יתברך ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו שהוא באמת זן ומפרנס לכל, ובידו הכל, והוא מאמין באמונה גמורה ושלמה בזה, הוא בוטח בזה מאה אחוז – לא יחסר לו מזונות. הקב"ה ימציא לו סיבות שיהיה לו פרנסה בנחת. והיה שם איזה 'צבעי' בעיר שהוא שמע את השיחה של הרב, ואמר לבני ביתו: 'אני מקבל על עצמי להיות בוטח אמיתי, והקב"ה ייתן לי את הפרנסה שלי ברווח ולא בצמצום', מה עשה? הלך וקנה שטר הגרלה 'מפעל  הפיס' (שזה היה שם פעם בחצי שנה בערך, והזוכה היה מרוויח מאה אלף רובל, סכום אדיר בימים ההם, היה יכול להיות 'רוטשילד'..), 'בזאת אני בוטח', אני כבר לא יוצא למלאכה, אני אשב בבית ואקרא תהילים, ומכאן תבוא הישועה. וכך היה, ישב בביתו הפסיק לצאת למלאכתו ולעבודתו. שבוע הראשון גמרו את כל ה'מזומנים' שיש בבית, בשבוע שני אמרו לו 'כסף מנלן? תצא לעבודתך', אמר להם: 'בשום פנים לא, אני בוטח בה', תמכרו את הכסאות, תמכרו את השטיחים, תמכרו את הוילנות, תמכרו את עצמכם.. תמכרו הכל – אני לא הולך לעבוד!', ובאמת זה מה שהם עשו, הלכו ומכרו מרכושם, עד שגם זה נגמר. אמרו לו בני הבית: 'אין פרנסה, אין אוכל ושתיה!'. אמר להם: 'אל תדאגו, אני בוטח בה', עוד מעט יבוא התאריך של ההגרלה ואני ארוויח!'. הלכו וסיפרו לר' ישראל על יהודי זה שקנה מידת הבטחון באמיתות. אמר ר' ישראל 'בא נבדוק אותו', בא אליו, דיבר וחקר אותו, התגלגלה השיחה על דא ועל הא, אומר לו ר' ישראל: 'שמענו עליך שכך וכך הענין, שאתה באמת בוטח וכו', וכבר הכנת לעצמך את השטר הזה שתרוויח ותזכה בו במאה אלף רובל. ובכן, אני נותן לך מזומן תשעים וחמש אלף רובל אם אתה נותן לי את השטר שלך!', אמר לו: 'אדרבא, זה עסק טוב, תקח'.אמר לו ר' ישראל: 'אתה לא בוטח אמיתי בה'! בוטח אמיתי לא יהיה מוכן להפסיד אפילו פרוטה אחת, אם הוא יודע שזה בוודאי יגיעו לו. מי מסכים לתת שטר של מאה אלף רובל בעבור תשעים וחמש אלף רובל?! רק מי שאין לו ידיעה באמת שזה שלו, שהוא לא 'מאמין' באמת שהוא יזכה בזה. זה לא 'בטחון'. תחזור לעבודתך ולמלאכתך!'..

בטחון אמיתי בבורא יתברך

צריך שהבטחון בבורא יתברך יהיה בטחון אמיתי. לא בטחון מזוייף. 'בטחון' זה דבר גדול. אבל זה לא קל. צריכים ללמוד את העניינים הללו, ילמד ב'חובות הלבבות' על הבטחון. זה לא דבר קל ופשוט, כמו שאמרו: אסור לאדם שילבש בגדים שאינם מתאימים לו (וראה מסילת ישרים פרק יא). צריך להכיר את ערכו וללכת לפי ערכו. ו'הבא להיטהר מסייעין בידו'.

המבחן לענוותן אם הוא ענוותן אמיתי או לא

וכך זה בכל המידות כולם, יש מידות אמתיות, ויש מידות מזוייפות, יש לכל מידה שני צדדים (כמבואר על פני כל ספר ארחות צדיקים). במידת ה'ענווה' יש ענווה כשרה, 'ונחנו מה' (שמות טז ז), שאדם מרגיש בעצמו את אפיסות ערכו. וכנגד זה יש מידת הענווה שהיא מזוייפת. מה הבחינה בניהם? איך אדם ידע אם הוא באמת ענוותן אמיתי או שזו ענוה מזוייפת? יש לנו כלל – כך לימד אותנו הגאון מהרש"ם בשם רבותיו – אם אדם אומר על עצמו שהוא באמת כלום, 'ונחנו מה', 'אפס אפסים', ואת חבירו הוא מכבד, הרי זה סימן שהוא ענוותן אמיתי. אבל אם הוא אומר 'אני אפס – אבל החבר שלי הוא אפס אפסים' (או פחות מזה..), זה ענווה מזוייפת. זה לא ענווה אמיתית. כי את החבר שלך אתה צריך לכבד ולתת לו את כל הכבוד שמגיע לו. אמת היא שאתה 'בן מלך', כמו שהגמרא (שבת סז.) אומרת 'כל ישראל בני מלכים הם'. (ויש הרבה שתובעים את זה בפה מלא.. 'תחלוק לי כבוד, אני בן מלך..'). אבל אל תשכח שהחבר שלך הוא גם בן של מלך.. תחלוק לו גם את הכבוד הראוי לו. ה' יהיה בעזרנו. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.