פרשת ויגש
מדור שבועי מתורתו של הגאון הצדיק רבי נח גד ויינטראוב זצ"ל על פרשיות השבוע – מוגש על ידי נכדו הרב שבתי ויינטראוב יו"ר מכון באהלי צדיקים
וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי (מד, יח)
בי ראשי תיבות בן ישי. כי סוף כל סוף בן ישי יהיה הראש ומלך על ישראל.
וזה שאמרו השבטים מלכים מדיינים אלו עם אלו (בראשית רבה צג, ב) כי זה היה מחלוקת בין אפרים ויהודה שכל אחד רצה המלוכה. אבל "בדבר אפרים רתת נשא הוא בישראל ויאשם בבעל וימות" (הושע יג, א) ופרש"י כדבר אפרים רתת – כשקינא ירבעם למקום ודיבר כנגד שלמה דברים קשים וברעדה (ראה סנה' קא, ב).
והקב"ה כביכול תפסו לירבעם בן נבט בבגדו ואמר לו חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן ואמר ירבעם מי בראש ואמר לו הקב"ה בן ישי בראש. וזה שנאמר בהמשך הפסוק "ידבר נא עבדיך דבר באזני אדוני" דבר ראשי תיבות בני דוד ראש, דוד שהוא בן להקב"ה משום שקרא עצמו עבד קרא לו הקב"ה בן. כי יהודה רצה מה שאמר הקב"ה כן יקום. וגם יוסף הסכים לזה כי "ולא יכול יוסף להתאפק בהתוודע יוסף אל אחיו" שהסכים עם יהודה שבן דוד בראש.
(ועיין בספר "תורה אור" לבעל התניא פרשת ויגש עמוד מ"ד ב. "לכך רצה הוא [ירבעם בן נבט] להיות בראש לגבי דוד. אבל הקב"ה אמר לו שלעתיד לבוא יתעלה יהודה לכן בן ישי בראש כו' א"ל אי הכי לא בעינא, שלא היה בו בחינת בטול ושפלות זה. וזהו שאמרו רז"ל גסות הרוח שבירבעם טרדתו כו' ).
וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וגו' וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ (מד, כ)
כאשר נסתלק לעולמו הרה"ק רבי מנחם מענדיל מווארקי זי"ע החל תלמידו הקדוש הרה"ק רבי דב בעריש מביאלא זי"ע להנהיג את עדת חסידי ווארקי, כאשר כל החסידים הלכו אחריו ועוד נוספו מרחוק ומקרוב חסידים רבים. אמנם, בווארקי גופא, נשארה קבוצת חסידים קטנה שלא רצתה לעזוב את חצר הרבי ונקשרה בלב ונפש אל בנו הרה"ק רבי שמחה בונם מאוטבוצק זי"ע.
בן נוסף כבן תשע שנים, השאיר אחריו הרבי מווארקי, הוא הרה"ק רבי שמעון זי"ע, לימים האדמו"ר מסקרנוביץ, אשר נשאר יתום צעיר בלי משענת. יום אחד, קמה אמו הרבנית מווארקי, נטלה עמה את בנה הצעיר ונסעה עמו לביאלא. דרך ארוכה עשתה הרבנית מווארקי וכשהגיעה לביאלא, נכנסה הרבנית עם בנה לחדר הרבי מביאלא ואמרה: "אתם הרבי, תגדלו אותו!". והשאירה שם את בנה הקטן ותיסע לדרכה. ואכן, כידוע, התחנך הרבי מסקרנוביץ בבית הרה"ק מביאלא כל השנים עד לפטירתו.
זקני חסידי סקרנוביץ סיפרו, שרבם הרה"ק רבי שמעון זי"ע, כשהיה אומר 'תורה' בשולחנו ואמר: "דער רבי האט געזאגט!" (הרבי אמר), ידעו כולם שכוונתו היא לרבו הרה"ק רבי בעריש מביאלא זי"ע. וכשהזכיר את אביו הרה"ק רבי מנחם מענדיל מווארקי זי"ע, אמר: "דער טאטע האט געזאגט" (אבא אמר).
כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים, וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו (מד, לב-לג)
אמר הרה"ק רבי משה מרדכי מלעלוב זי"ע: כתיב (מד, לב-לג) ״כי עבדך ערב וגו׳ עתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני והנער יעל עם אחיו״. הרבה גלויות עברו על השבטים מאז בואם לארץ מצרים, אבל לא יצאו מן הגלות עד שבאו למסירות נפש, כי ״ישב נא עבדך תחת הנער״, זו מסירות נפש ואז אירע המעמד של ״ולא יכל יוסף להתאפק״ (שם מה, א) ונגאלו.
וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק (מה, א)
ותרגם אונקלוס: ולא יכול יוסף לאתחסנא
חסין קדוש ברוב טובך נהל עדתך (מתפילת אנא בכח). הנה כ"ק אאמו"ר זצ"ל [רבי יעקב דוד מרדומסק זי"ע] אמר בשם האברך הרב המופלג איש מאוד קדוש מהור"ר ר' אליעזר הורביץ בן הגאון הגדול ר' מרדכי הורביץ מפיעטרקוב זצ"ל, שלשון חוסן הוא גבורה באופן של כבישת הגבורה, וכנאמר (בראשית מה, א) "ולא יכול יוסף להתאפק" ותרגם אונקלוס: ולא יכול יוסף לאתחסנא (מלשון חוסן).
ובזה פירש אאמו"ר זצוק"ל החיל והחוסן לחי עולמים, חיל – הוא גבורה על זולתו להראות הגבורה, והחוסן – הוא הגבורה לכבוש עצמו שלא יתגבר, ושתיהם כאחד יכול להיות אצל חי עולמים, משא"כ אצל שום נברא.
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי (מה, ג)
ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף (בראשית מה, ג). מהפך פשטה זקף קטון, ועל יוסף כתיב מהפך פשטה, והיינו שכשנפשטה עקמומיות שבהם ועשו תשובה על השנאה והקנאה והמכירה, אז נהפך הכול ונתגלה יוסף להם, אני יוסף, הגם שזקף אותי הקב"ה, הנני עוד כמו שהייתי קטן בעיני, והגם ששמוני ראש על מצרים, אני אחיכם ואינני גאוותן חלילה.
העוד אבי מרכה טפחה, חי אתנחתא, הגם שהנני מלך רכה ובר רכה וזה מרכה (מלשון אברך מלך) , אבל טפחה, כמו שטופח אותי אבי להיות אתנחתא בניחותא, ואפילו לאותן שגרמו ועשו לי לא טוב, אהיה להם בנוחיותי ובענוות יתירה.
כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם (מה, ה)
תיבת "מחיה" ראשי תיבות – י'חיד ח'י ה'עולמים מ'לך, ורצה יוסף הצדיק לומר להם בזאת, כי הקב"ה שלח אותו לפה כדי להודיעם שהקב"ה הינו יחיד בכל העולמות שברא, והוא המלך, כדי שתוכלו להיות פה בזמן הגלות, וכדי שיידבקו בכם הטובים שבהם, שהם ניצוצות הקדושה שנפלו לפה, שפה נפלו הרבה מאוד מאוד, וזה "לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה" (שם ז).
וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם, מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד (מה, ח-ט)
ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה (פס' ח), על ועתה כתיב רביעי, כי ידוע אשר עשרה הרוגי מלכות הם המה שבטי יה שנענשו על חטא מכירת יוסף, וכשראה אותם נכלמים מהעבירה וידעו אשר יבואו על ענשם וחשבו שעכשיו יבואו על ענשם, אמר להם ועתה אין ועתה אלא תשובה (בר"ר כא, ו), אבל העונש יהיה בימי הגלות הרביעי בימי אדום הרשעה שהוא רביעי לנזיקין, הכלב שנטל חררה ושרף את הקמה (ב"ק כא:).
***
מהרו ועלו אל אבי (פס' ט), זרקה מונח סגול, הגם שהדבר הזה הוא זריקה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא לרדת למצרים, אבל מפה תהיו לעם סגולה כנאמר (שמות א, יב) כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ.
שמני אלקים, דרגא תביר, הגם שעליתי במדרגה גדולה שנעשיתי מלך, אבל זה הוא תביר, כי זה תחילת הגלות ותאמרו לו שיבקש רחמים על זה.
****
הרה"ק רבי שמחה בונם מאוטבוצק זי"ע השוכן בטבריה – אמר: כתיב (מה, ח) "ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו" וגו'. כשישמע אבא שנעשיתי שר ומושל במצרים, בוודאי לא תהיה לו שמחה מזה, על כן "מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו כה אמר בנך יוסף "שמני אלוקים לאדון", עשיתי שפרעה כבר יודע שיש אלוקים, כלומר, עשיתי אלוקים לאדון, כלומר לפרעה, אבל "לכל מצרים", "רדה אלי אל תעמוד", אתה מוכרח בעצמך לבוא ואל תשהה.
וְאַתָּה צֻוֵּיתָה, זֹאת עֲשׂוּ: קְחוּ-לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת, לְטַפְּכֶם וְלִנְשֵׁיכֶם, וּנְשָׂאתֶם אֶת-אֲבִיכֶם, וּבָאתֶם (מה, יט)
קאמרו, בשביל שיצאנו ממצרים קודם הזמן, לכן בא עלינו עוד הפעם הגלות, ולכן על 'מארץ מצרים' טעם קדמא ואזלא, משום שקדמו ואזלו ממצרים משום הכי עוד הפעם ובאתם, ולכן באה עלינו גלות הרביעי, שגלות אדום משום זה שהוא הגלות הרביעי מארבע אבות נזיקין 'העבר' [ד' גלויות כנגד ארבעה אבות נזיקין השור והבור והמבעה וההבער] כי סופו שישרף באש (עובדיה א, יח) "והיה בית יעקב אש ובית עשו לקש".
לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ, חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת; וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף, וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹת (מה, כב)
ובזה יובן, למה נתן יוסף לבנימין יותר משנתן לשאר אחיו, כי ראה שעשו תשובה על הקנאה והשנאה ורצה שתהיה התשובה בשלמות באותו עבירה עצמה, ולכן נתן לבנימין יותר ולא יקנאו בו, זה סימן על התשובה הגדולה. [אי זו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח… ופירש ולא עבר, זהו בעל תשובה גמורה. רמב"ם הלכות תשובה בפרק ב' הלכה א]
וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ (מה, כד)
הרה״ק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע אמר: כשאנשים נפרדים לשלום, איש לרעהו, נוהגים לומר ״זייט געזונד״ (תהיו בריאים), והרי אמרו חז״ל (עירובין סד.) ״הנפטר מחברו אל יפטר אלא מתוך דבר הלכה״, והיכן ה״דבר הלכה״? אלא, כשאומרים ״זייט געזונד״ (תהיו בריאים) פירושו, ״יתגבר כארי לעבודת הבורא ברוך הוא״ (שו״ע או״ח ס"א ס"א), וזהו דבר הלכה.
זאת שמעתי מפי ר' חיים שלום והוסיף לזה: "יתגבר" אותיות "בתרי"ג", שיתגבר בכל תרי"ג המצוות. "כארי" ראשי תיבות כ'י א'ל ר'חום י'הו' (ואתחנן ד, לא), כי צריך להיות – פרנסה לעבודת השם וגם כי איך יתגבר על היצר הרע אם לא בעזרת ד'. וגם כאר"י ראשי תיבות כ'י א'ני י'הו' ר'ופאך (בשלח טו, כו), כי לעשות רצון ד' מוכרחים להיות כארי בבריאות. ועוד ראשי תיבות בתיבת "כארי" – י'פה א'ת ר'עיתי כ'תרצה (שה"ש ו, ד), ואיתא במדרש חזית (במ"ר פ"ב ס"ה) כתרצה – אם יש לך רצון ועבודת השם, כי צריך שיהיה לו רצון לעבודת ד'.
וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ (מה, כד)
אל תפסיעו פסיעה גסה (תענית י:)
אמרו חז"ל (ברכות ו:) היוצא מבית המדרש אל יפסיע פסיעה גסה. והענין בזה, כי בבית המדרש כל איש יותר טוב ממי שנמצא בשוק, על כן מבקשים ממנו שעכ"פ אל יפסיע פסיעה גסה ויתגאה על אחרים. וזה מרומז בפסוק (תהלים קיט, קלו) "פלגי מים ירדו עיני" – "פלגי מים" ראשי תיבות – י'וצא מ'בית מ'דרש ל'א י'פסיע פ'סיעה ג'סה, ועל זה יורדים עיני פלגי מים, שזה עיקר בכיותיי בבית המדרש, שלא אהיה איש אחר כשאצא מבית המדרש, ואם הוא כך, כשיוצא מבית מדרש, אז י'חיד ג'אה ל'עמך פ'נה, שזה ג"כ ראשי תיבות "פלגי".
וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי (מה, כו)
החתונה של אחותי היקרה הצדקנית מרת רייזל ע״ה, עם בעלה הרה״ח רבי חיים צבי ווארגון ז״ל, אמורה היתה להערך בעיר ראדומסק בר״ח אדר שנת תרס״א, אלא שלמגינת לב פרצה בעיר מחלת הטיפוס הנוראה ואכלה ר״ל כמה מאות נפשות יקרות ובתוכם המחותן הרב שמואל וזוגתו ז״ל. גם החתן והכלה הגיעו עד שערי מוות ממש. בעת ההיא שהה כ״ק אאמו״ר זצ״ל בעיר ראווע ולא ידע מה נעשה בראדומסק.
באחד הימים נסע אבי לאלכסנדר אל מרן רבנו הקדוש בעל 'ישמח ישראל' מאלכסנדר זי״ע לקבל ממנו ברכת החתונה. ויהי, כאשר הגיש את הפתקא לרבנו ובה שמו ושמות כל בני משפחתו, הביט רבנו הק' בפתקא ושאלו: ״אתה רוצה להשיא את בתך ואיפה הכלה?״ תיכף וירא יעקב מאד, ואימת מוות נפלה עליו על השאלה הנוראה הזאת. וחיזק את עצמו וניגש אל רבנו והראה לו באצבעו שם הכלה. הביט מרן עוד הפעם ושאלו שוב: ״איה הכלה, אינני רואה אותה!" ולא השיב אבי דבר, רק החלו עיניו זולגות דמעות, כי ידע שהדבר הוא בנפשו. לקח רבנו הפתקא והפכה לצד האותיות והניחה על השולחן, והלך אנה ואנה בבית. אח״כ חזר אל השולחן ולקח עוד הפעם הפתקא והביט בה ואמר: ״אינני רואה אותה״. והגע בעצמך לבו של אבי זצ״ל באותה שעה.
או אז שב רבנו על מעשהו כבראשונה, נטל את הפתקא ואחז בה, וסובב בחדר הלוך ושוב. אח״כ פתאום נטל את הפתקא לידו, הביט בה מעט, ואמר: ״א זי איז דא, זי איז דא״… (היא כאן, היא נמצאת כאן). ותחי רוח יעקב אבינו, כי ידע שבוודאי יעזור לו השי״ת. ואכן, כששב לביתו מיד השיג את הבשורה הנוראה כי המחותן והמחותנת הלכו לעולמם, והחתן והכלה גם הם היו חולים אנושים, אולם הבריאו לגמרי כאשר ראה מלאך ד׳ רבנו גאון עוזנו בעל המחבר ספר הקדוש 'ישמח ישראל' זי״ע.
וַתְּחִי, רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם (מה, כז)
ותחי רוח יעקב אביהם (בראשית מה כז). הנה כל ענין יוסף עם אחיו רומז על גאולה העתידה, כאמרם ז"ל במדרש. ונראה לרמז, "ותחי" (424) עולה "משיח בן דוד" (424), שאז ותחי רוח יעקב. והטעם שעל תיבת "ותחי" הוא זקף גדול, שאז יהיה הזקיפה הגדולה שיזקוף ה' לעמו ישראל.
והר"ת ו'תחי ר'וח י'עקב א'ביהם, ר"ת אורי, כי קומי אורי כי בא אורך (ישעי' ס א).
ואותיות שניות בפסוק ות'חי רו'ח יע'קב אב'יהם, אותיות "עבות", כי ביעקב נאגד כל ג' אבות בבחינת ענף עץ עבות (ויקרא כג מ) , כי הוא עץ החיים , ואין קורין אבות אלא לשלשה (ברכות טז:). ראה ויק"ר ל י: וענף עץ עבות זה יעקב. [וכן הוא בפסיקתא ובילקוט עה"פ].
וַיֹּאמֶר, יִשְׂרָאֵל, רַב עוֹד-יוֹסֵף בְּנִי, חָי (מה, כח)
ויעקב אבינו ע"ה אמר (בראשית מה, כח) רב עוד יוסף חי, כי חשב יעקב חס ושלום שאבד סברו בזה שיוסף אין, כי כן היתה לו קבלה שאם ימות אחד מבניו בחייו יראה גיהנם, ואם כן לא ילכו בניו בגלות, וח"ו ישפוך חרון ד' עליהם ויאבדו מן העולם.
אך כיון שראה שעוד יוסף חי, אמר 'רב', שהוא יחליש כח עשו שהוא רב [עשו הרשע אמר יש לי רב אחי (בראשית לג, ט)], בזה שעוד יוסף בני חי, ועשו ילך לגיהנם.
ואכן בכח זה שאמר יעקב 'רב' וכוונתו היתה על הקב"ה שהוא רב ושליט וכל הכוחות שלו ו"לית אתר פנוי מניה", החליש את כחו של עשו שלא יוכל לכלות את בניו.
ובזה נראה כל רב בבבל וכל רבי בארץ ישראל, כי שם בבבל כח הקליפה שבראשה גאות ולכן שם נקראו הצדיקים 'רב' כדי לבטל כח רב של עשו, ונקראו רב על שם שמודיעים שהקב"ה הוא רב ואין כאלקינו, ובתוך הקליפה מבטלים את כח הרב של עשו וכת דיליה.
ומאידך כל רבי בארץ ישראל, כי היו"ד היא הקטנה שבאותיות, ועל ידי הענוה זוכים שיתגדל שמו של הקב"ה ומציון תצא תורה.
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-הָעָם, הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת-אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה (מז, כג)
כלומר אני קניתי אתכם לי לעבדים, ולכן הנכם מחויבים במילה כדין עבד, ולכן ציוה עליהם למול, אבל ואת אדמתכם לפרעה.
ואפשר, שלכן כתיב על 'היום' טעם תביר, להגיד ההפסק בין 'אתכם' ובין 'אדמתכם', כלומר אני בשבילי קניתי אתכם היום, את הגופים שלכם קניתי בעבורי, אבל ואת אדמתכם קניתי לפרעה.
וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן (מז, כז)
"גשן" ראשי תיבות גאלת שבט נחלתך (תהלים עד ב), רמז להם הקב"ה בירידתם למצרים שיגאלם וזימן להם שישבו בארץ גשן. ואיתא (פרדר"א כו, ילקו"ש בראשית יב סח) אשר ארץ גשן כתב פרעה הראשון לשרה אמנו בעת שלקחה, וכיון שכתבה לשרה אמנו יצא גשן מתחת יד הקליפה תחת הקדושה, ולכן סיבב הקב"ה שישבו שם. וגם איתא אשר הגאולה במצרים היה בזכות שרה, וזה ענין בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים , שגרמה שרה שישראל ישבו במצרים בחלקה תחת חסות הקדושה, וזה הרבה גרם שיצאו ישראל קודם הזמן של ת"ל שנה, כי אז נלקחה שרה לבית פרעה, ואז בזמן הזה התחיל הקב"ה לחשב את ת"ל שנה שנגזר בברית בין הבתרים, ובכח זה שנלקחה שרה יצאו הרבה נצוצות קדושות מתחת יד הקליפה לקדושה, כי גשן שהיה תחת קליפת מצרים נכנס תחת הקדושה כולה בכח קדושת שרה אמנו, ואם כן לא הוה להם עוד לעבוד שם רק רד"ו שנה.
המדור אוצרות החן באדיבות "מכון באהלי צדיקים" להדפסת ספרי וכתבי הרנ"ג ויינטראוב זצ"ל כל הזכויות שמורות להערות והארות [email protected]
