ימים אלו ימי השובבי״ם, הם זמן של תיקון מידת היסוד והם כעשרת ימי תשובה לכל מה שקשור בחטא הנעורים.
ושורש ותחילת הזמן המיוחד הזה מכל ימים, התחיל בזמן שבני ישראל היו במצרים ושם הגיעו למט׳ שערי טומאה ושם עברו נסיונות קשים ושם ראו את יד השם בעשר המכות בארץ מצרים, ואיך לבני ישראל הי אור בכל מושבותיהם.
ושם ראו איך בשלושת ימי האפילה מתו רבים מעם ישראל וחמושים עלו בני ישראל, אחד מחמש עלו והשאר מתו בשלושת ימי האפילה.
ומהימים האלו נחקק התיקון של מידת היסוד, שמורידה את האדם עד מט׳ שערי טומאה. שכך על ידי קריאת הפרשה והקריאה מעוררת את הזמן, האדם יכול לצאת מכל הטומאה והזוהמה שנמצא בה. כי הקריאה של הגאולה מעוררת את הזמן, שאף אנו בימים האלו יכולים לצאת ממט׳ שערים של הטומאה.
והנה קשה, כשנתבונן בבני ישראל בארץ מצרים, נמצא דמיון דומה בין הימים ההם, לבין הזמן הזה. ונבאר את הדברים, כשנסתכל בדור הזה נמצא תורה שלא הייתה בשום זמן. כמה בתי מדרש יש, כמה תלמידי חכמים יש, כמה צדקות יש, לא היה דור של תורה וצדקות ומעשים טובים כדור הזה. ומצד שני כמה מחלוקת, כמה לשון הרע, כמה דברים שלקוצרים אמר… ברוך, שלא טוב לעורר קיטרוג על עם ישראל והשתיקה יפה.
וכך כשנסתכל על בני ישראל בארץ מצרים, מצד אחד הגיעו למט׳ שערי טומאה, המקום הנמוך והקשה ביותר. והתורה מעידה להוציא גוי מקרב גוי, הגענו להיות כגוי מקרב גוי. והמלאך של מצרים עומד וצועק על ים סוף, מה אלו עובדי עבודה זרה, אף אלו עובדי עבודה זרה. אם כן כדור הזה. מצד אחד יש תורה, חסד ומצד שני ירידה עצומה למט׳ שערי טומאה.
גם להם היו מעלות גדולות, לא שינו שמם, לשונם, מלבושם, למדו תורה בשבתות שהיה להם יום מנוחה, מסרו נפש שנתנו את ילדיהם למיתה ״כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו״. אם כן, מוצאים טוב ורע מעורבב בארץ מצרים. ופה עלינו לדעת ולהבחין, שהמט׳ שערים של הטומאה אינם כמו מה שאנשים חושבים, שאדם במט׳ שערים הפירוש הוא שהאדם רשע, מנותק מכל זכר יהודי. אלא פה לומדים שאדם במט׳ שערי טומאה יכול להיות בן תורה שלומד כל היום בישיבה, ועומל כל היום על התורה ועל העבודה, אבל בנפש שלו יש פגם ונגיעות ותענוגות מעוד דברים אסורים, שזה מביא אותו למט׳ שערי טומאה.
אם כן, יכול להיות אדם שנראה עובד השם והוא בכלל במט׳ שערי טומאה כפי שהיה בארץ מצרים. ועלינו לדעת שכל מי שמת בארץ מצרים בימי החושך, אלו אנשים מעם ישראל שאיבדו את הדחף הפנימי להשתפר ולהשתנות, והחיים שהתרגלו אליהם היו כל חייהם, ולכן מתו בימי החושך.
וזה הסכנה הגדולה, שאדם מאבד את הנקודה הקטנה המבדילה בין האור לחושך, בין גן עדן לגיהנום, בין החיים למוות, זה הרצון להשתנות. כל אלו שנשארו חיים בארץ מצרים היו במט׳ שערי טומאה, אבל היה להם רצון להשתנות וזה מה ששמר אותם חיים. וכל החמושים שמתו בימי החושך, אלו אנשים שאיבדו את הרצון להשתנות.
ולכן גם אם יהודי נמצא בשפל, במט׳ שערי טומאה, צריך לבכות ולדעת שחייו טעות ולחדד את הרצון להשתנות. כי הרצון להשתנות, זה הכח שנותן לאדם עוד חיים ועוד זמן להפוך את הכל.
וכך מט׳ שערי טומאה זה סולם היורד למטה ומט׳ שערי קדושה זה סולם העולה למעלה, ומיום גאולת בני ישראל מארץ מצרים, נחקק בנפש של כל יהודי חוק לדורי דורות, שבכל מצב שיהודי נמצא גם אם במט׳ שערי טומאה, יש ליהודי כח לעלות ולצאת ממט׳ שערי טומאה.
זה חקוק בנפש ובכח של כל יהודי באשר הוא, יכול לצאת מכל מצב רוחני ירוד. גם אם יהודי חטא ופשע והדרדר לשפל שבשפלות, יכול מיציאת בני ישראל ממצרים לצאת משם ולעלות מעלה מעלה, עד שיגיע למתן תורה לראות את הגבורה. וכדברי רבותינו, ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי במראה מרכבה.
וזהו יסוד לכל יהודי, לדעת שלא משנה כמה תורה הוא למד וכמה מצות מקיים. אם הוא שקוע בתענוגות העולם ובהבלי העולם, הוא נמצא במט׳ שערי טומאה. ועליו לדעת את זה, כי הידיעה היא מעלה גדולה. משום שהרבה אנשים חיים חיים שלמים, חיי שקר. שלא יודעים בכלל את מקומם ואת מעמדם. ועצם הידיעה מה מקומו ומה מעמדו, זה ההתחלה להבין את הכיוון של החיים, ואחרי כן לחזק את הרצון להשתנות. כי מי שלא יודע איפה הוא נמצא, ואין לו רצון לצאת וללכת למקום מבטחים, לעולם לא יצא ולא יתקדם.
וזה מה שקרה לרוב עם ישראל, בשלושת ימי החושך שמתו. כי לא ידעו את מקומם ולא היה להם רצון להשתנות. הם חשבו שהכל מגיע להם והכל בשבילם וכולם אשמים ורק הם צודקים, וזה המתכון לאבד את הכל בחיים.
אדם שחי חיים במלחמה פנימית, אשריו. כי יש לו כח פנימי שיודע שהוא חי בטעות ועצם הידיעה והרצון, יביאו אותו ליום שיתפוס את עצמו, ויחד עם כל הדרכים והדברים שמחזקים את הנפש ביום אחד הכל יתפרץ. ולכן התורה בקריאת שמע אומרת, ״על לבבכם״ הפירוש, גם אם זה לא נכנס עדיין, תניח את זה על הלב, יום אחד זה יחדור לתוך הלב. וביום שיחדור לתוך הלב, האדם יתחיל את העליה, דרגה אחרי דרגה ויהיה בעל תשובה אמיתי.
ולכן כל הלימוד והתחזקות ושמיעת התורה וקריאת ספר דברים ולבישת השק, הכל זה דברים שהם או מונחים על הלב וגורמים לתיקון עולם ולטיהור העולם או שכבר עברו את הלב ונכנסים בתוך הלב ומביאים את האדם לתיקון השלם.
ולכן עלינו להילחם על כל יהודי. יש יהודי שהדרך קצרה אצלו ויש יהודי שהדרך ארוכה. אבל על הכל יביא אלוקים במשפט, ועל כן ישתדלו וכל חיזוק שמשתדלים, יש שכר ויש כוח שמורידים לעולם ומחזקים את מלכות שמיים ועושים נחת רוח ליוצרינו ועושים רצון בוראינו.
ולכן עלינו להיות דבוקים בהקב״ה דבקות חזקה ביותר, ולדעת שאין לנו חיים בלי דבקות בהקב״ה. חיים בלי דבקות הם חיים אחרים, הם חיים כגויי הארצות. ומי שחי חיי תורה ומתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, מגיע להיות מרכבה לשכינה ולהילחם להכניע את כל היצרים שבו.
ו״אם פגע בך מנוול זה, מושכהו לבית המדרש״. רק עם תורה ומצוות אפשר לנצח את היצר הרע. היצר הרע הוא ערמומי, גס ואכזרי וצבוע. וכל עבירה היא עבירה וכל תאוה היא תאוה. זוכרים אנו דבר שלא ישכח בחיינו לעולם וכותבים דברים אלו שיהיו חקוקים לדורות.
באחד הימים לפני כשלושים שנה, התפרסם ברבים דיבור על רב שאסף מאות מליוני שקלים ולקח הכסף מאנשים חולים וכו׳. אך הדיבור עליו היה שהוא ירא שמיים, שומר קדושת העינים וכו׳ והדבר כאב לנו מאוד מאוד. היינו בוכים בלילה מצער, כי אנחנו מאמינים שמי שרוצה כסף ילך לעבוד. רב מותר לו לאכול לשתות ״מאן מלכי רבנן״ אבל לאסוף כסף מצער הרבים, זה קשה לנו ביותר המחשבה הזאת.
ובאותם ימים היינו רואים בכל בוקר בתפילת שחרית, את מו״ר הרב שמואל אויירבך זצוק״ל, שהרבה יסודות בחיים למדנו ממנו. ושאלנו אותו, שהדבר כואב לנו מאוד ואז אמר לנו יסוד עצום, שהולך איתנו כל החיים; תאווה היא תאווה והיא אותה משפחה של תרוץ הממון, תרוץ עריות, תאוות אכילה.
התאווה היא שם משפחה, כל פעם היא באה בצורה אחרת. פעם בממון, פעם בעריות, כל פעם בצורה אחרת ומי שלא הורג את התאווה שלו, בסוף היא תבוא לו בצורה אחרת, כי הוא שקוע ובתוך התאווה.
דברים אלו הולכים איתנו כל חיינו. כאשר רואים תאווה אחת, פוחדים שאם נופלים בה, אתה נהיה חבר במשפחת התאווה ומהר מאוד יבואו הדודים והבני דודים, שהם סוגים אחרים של תאווה.
אדם צריך לבער את הרע מקירבו. להלחם בכל סוגי התאוות, לא להיות בקשר עם שום סוג של תאווה, להיזהר לא להתיר לעצמו שום תאווה כי דבר גורר דבר. אתה יכול להתחיל עם תאווה לאוכל קטן, ולגמור עם תאווה של עבירה דאורייתא.
לכן גם כשיש לך רצון לדבר מסוים, תקשור את הרצון עם רצון השם. אתה אוכל, שיהיה לך כח לעבוד את השם. אתה קונה בית, שיהיה לך סוכה. אתה קונה אוטו, שיהיה לך איך ללכת לשיעורי תורה.
לשבור את התאוה בדברים רוחניים.
כמה אנשים איבדו את עולמם כי הלכו אחרי התאווה. בני ישראל במצרים נענשו עונשים קשים כשביקשו בשר. אם היו מבקשים בשר לסעודת שבת, הקב״ה היה נותן להם בשמחה, בלי חטא המתאוננים. וכך כל צער שיש לאדם בחייו, מיד יקשור את הצער שיהיה כפרת עונות על עוונותיו ושיהיה מיתוק הדינים וזיכוך הגוף הגשמי.
ובימים אלו יותר מכל זמן.
אנחנו נמצאים בחבלי משיח, בימים שהאמת נעדרת מתוך השקיעה ששקועים ברצון הטוב לעבוד את הקב״ה. רצוננו לראות את מלכינו ולעבוד את מלכינו, לעשות נחת רוח למלכינו ולתקן באנו ולא לקלקל. כל חטא, אפילו שנראה קטן, יכול לגרום לחורבן הגדול ביותר ולנזק קשה. וכל מצוה, אפילו הנראת קטנה, יכולה להפוך עולמות ולהביא את האדם למקומות הגבוהים ביותר.
נשתדל בימים אלו לשמוע שיעורי תורה בעניני אגדה ומוסר, ובסיום השיעור לעשות קדיש. וה״אמן יהא שמיה רבא״ של הקדיש שחכם דורש ועונים אמן, מגיעים למקומות עצומים ולתיקונים עצומים ולקריעת גזר דין בשמיים. וכן ״אז ישיר משה ובני ישראל״ ישתדל האדם לחיות את ״אז ישיר״ וידע שבזמן שאומרים ״אז ישיר״ האדם יכול להשיג השגות של גאולה כללית ופרטית עצומים.
וידמיין בנפשו שהוא נמצא עם בני ישראל בשעה ששרו ״אז ישיר״.
תפילת הקורבנות, הזכות עצומה. ויקפיד בכל מילה שאומר, לא יבלע מילה, לא יחסיר מילה, כי כל מילה בונה עולמות שלמים ומי יודע איזה כוחות טמונים באדם ומה השעה שהוא מתפלל, מה יכולה לגרום בעולמות העליונים.
כשאוכל מאכל יזהר, שהברכה תהיה בשלמות ולא יחסיר מילה מהברכה. וודאי כח וזכות שכל ברכה שמברך, יהיה מישהו ששומע ועונה אמן. כי אז הברכה מושלמת. ומסופר על צדיק מבני משפחתנו, שהקפיד כל חייו שלא לאכול דבר, אם לא בירך ומישהו ענה אמן לידו. עניית אמן משלימה את הברכה ומעלתם רמה ביותר.
וכן כשמברך ברכה, יזהר שפיו יהיה ריק ולא יהיה כלום בפיו. כי ״ימלא פי תהילתיך״ בפה שלם וריק בלי מאומה.
ועל ידי דברים אלו אדם מטהר ומקדש את עצמו להגיע למקומות גבוהים וקדושים.
באהבה רבה,
יאשיהו יוסף.
