בפרשת השבוע אנו לומדים כיצד ניגש משה אל פרעה במטרה להוציא את בני ישראל מעבדות לחירות. ובתכל'ס בניסיון הראשון שלו לא רק שמשה לא מצליח, אלא שפרעה מגיב בהוספת קושי לחייהם של בני ישראל! משה מרגיש את הקושי והתסכול של העם ואז מצווה עליו הקב"ה ללכת שוב לפרעה ולדרוש לשחרר את בני ישראל,
משה מהסס ואומר: 'הן בני ישראל לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה?!' (שמות ו', י"ב) לא אחת אנחנו עוברים תהליכים דומים כאשר אנחנו מנסים ליזום מהלך כלשהו כמו לדוגמא הרצון להגדיל הכנסות, בכדי להגדיל הכנסות צריך לגייס לקוחות חדשים ולגייס לקוחות חדשים זה אתגר לא קל במיוחד בתקופה שאנחנו נמצאים בה, שלקוחות פחות יוצאים מהבית ופחות מוציאים כסף כפי שהתרגלו עד היום, כך שמעגל הלקוחות הקבוע ירד ואתו ירדו גם ההכנסות.
בקיצור ככל ומתבהר לנו שצריך לגייס לקוחות חדשים – ההתנגדות הפנימית למשימה הולכת וגוברת, אנחנו נזכרים בתקופות שפעלנו לגייס לקוחות וכמובן שאנחנו זוכרים בעיקר את האכזבות.
כפי שקרה לי כשפגשתי לקוח וסיפרתי לו על התועלת הגדולה שאני יכול להביא לעסק שלו, הסברתי לו שאם הוא מרוויח היום 25,000 ש"ח נוכל בס"ד בעבודה נכונה להכפיל את הרווח ל 50,000 ₪.
כל כך ציפיתי שהוא יגיד לי – כן, מתי אפשר להתחיל? ולמעשה התשובה המתסכלת שלו הייתה 'אנסה לבד אם לא אצליח אפנה אליך'. אוי! כמה נשברתי, וכל מה שרציתי באותו רגע זה להפסיק לחלוטין את הפניות ללקוחות חדשים, מי שיבוא אליי – שיבוא ואתן לו שירות מכל הלב 'לא רוצה יותר לגייס לקוחות', כך התנדנדתי בין הרצון לגייס ללקוחות חדשים לבין האכזבות, שאלתי את עצמי בלי סוף מה שווה יותר? הסיכוי שלקוח חדש אחד יגיד כן או הסיכון שבאכזבה מכל לקוח שאומר לא?
ועניתי לעצמי – שווה יותר להתרומם ולהציף את התקווה! תעבור ממצב של חוסר תקווה למצב של תקווה! תחליט עכשיו לעשות מאמץ מודע כדי להקרין חיוביות! כעם רווי רדיפות התרוממנו תמיד מן האפר כי כל עוד יש חיים, יש תקווה!.
כפי שהיה בעת שחרור מחנה המוות ברגן-בלזן באייר ה'תש"ה, ביום שישי הראשון אחרי השחרור, ערך רב בצבא היהודי בריטי את תפילות השבת הראשונות עם הניצולים השדופים להחריד, באותו מעמד עמדו שדרני התקשורת כשהם על סף דמעות ומתרגשים מהעוצמה והתקווה של העם היהודי כפי שהיטיב לתאר זאת אחד מכתבי הרדיו של אותו זמן וכה הוא כתב 'סביבנו שכבו גופות שלא היה זמן לפנותן. אנשים עדיין שכבו על האדמה וגססו, לאור היום.
כמה מאות אנשים התכנסו יחד, מתייפחים בגלוי, מתוך שמחה על שחרורם ומתוך כאב על אובדן הוריהם, אחיהם ואחיותיהם שנלקחו מהם, נשלחו לתאי הגזים ונשרפו. אנשים אלה ידעו שמקליטים אותם והם רצו שהעולם ישמע את קולם. הם עשו מאמץ אדיר, שהתיש אותם ביותר. כשאנשים סביבם עדיין מתים, הם שרו שירי אמונה ותקווה באותו רגע, אותן נשמות אמיצות רצו שהמין האנושי יידע כי למרות הכאב, הזוועות, ההשפלה, הסבל הבל יתואר – הם מעולם לא איבדו את התקווה. הם היו נחושים להיאחז בחלומות ובחזון על שיזכו להניח את כף רגלם על אדמת ארץ ישראל.
זכרו בכל מצב ובכל אתגר כלכלי, משפחתי או חברתי להיאחז בתקווה! אל תאבדו את התקווה לרגע ובעיקר תעבירו לנגד עיניכם את הרגעים הטובים את ההצלחות שלכם וכך בעז"ה תצליחו להתקדם מעלה מעלה.
בברכת שבת שלום,
צבי סילבר.
על העריכה:
נָתַלֶ'ע הולצמן