מבט חסידי: הארוחות הכשרות לכלב החזירו בתשובה את הנכד / הרב אריאל למברג

רבי יצחק נעמעס היה סוחר בולים. פעם הוא קיים משא ומתן עם יהודי מניו יורק בשם טנקל על עסקת בולים ענקית. המו"מ נמשך חצי שנה, אך ברגע האחרון העסק התפוצץ. נעמעס חש צער על איבוד העסקה, אך גם על הזמן הארוך שבזבז על המשא ומתן. אמנם בתור חסיד חב"ד הוא האמין שכל עסקי הפרנסה הם רק כיסוי על השליחות הרוחנית והוא החל לחשוב אולי הכל נועד כדי לעשות איזו שליחות עם הטנקל הזה.

הוא ביקש שוב פגישה עם אותו יהודי ואמר כי הוא רואה סימן בקשר ביניהם, שעליו לעורר אותו לאיזה חיזוק רוחני. הוא הציע לו להתחיל לשמור שבת. אך טנקל סירב לכך. נעמעס התייעץ עם הרב חודקוב ראש המזכירות של הרבי מליובאויטש והוא הציע לדבר איתו על כשרות, שזו עשויה להיות מצווה קלה יותר. אך טנקל סירב גם לכך באומרו שאשתו לא תסכים להחליף את כלי המטבח שלה.

חלפו שנים, אשתו של טנקל נפטרה, ונעמעס הלך לנחם אותו. בין הדברים הוא הציע לו שוב להכשיר את המטבח, והפעם לע"נ אשתו. אך טנקל הגיב בחשש שהוא בכלל אינו יודע איך יסתדר במטבח במצב החדש, וקל וחומר שאינו רוצה לשנות את המטבח מהכלים הישנים. כאן נעמעס לקח אומץ והציע הצעה מדהימה: הוא מוכן להביא לו מדי יום חמישי, שבע מנות מזון מבושלות גלאט לכל השבוע. טנקל לא היה יכול לסרב לזה.

מדי יום חמישי, נעמעס היה לוקח את הרכבת לברונקס, קונה 7 מנות בשריות מבושלות, ומשם לוקח שוב את הרכבת לריוורדייל ומוסר אותן לטנקל. הוא לא התחשב במחיר היקר שעלה לו העסק הזה, קרוב לרבע משכורת חודשית, אלא עשה זאת בהתמדה.

אחרי שנה וחצי, 80 שבועות שבהן נעמעס עושה את המסלול הזה, טנקל ביקש ממנו להפסיק. לדבריו, הוא לא אוהב את האוכל המוכן הזה והוא זורק את המנות לכלב מדי שבוע… זה היה יותר מדי עבור נעמעס והוא ניתק איתו את הקשר בצער.

חלפו עשרות שנים, נעמעס הזדקן ועזב את הביזנס, אך היה לו ולאשתו מנהג יפה. הם היו מארחים בביתם סטודנטים שהיו באים ל'שבתונים' בשכונה. פעם הם אירחו סטודנט מוזר. כל הסעודה הוא ישב והביט מסביב ולא אכל כלום. הוא התנצל שלא בא לאכול אלא סתם רצה לראות יהודים. לשאלת הגברת נעמעס הוא הסביר, שסבא שלו סיפר לו על יהודי משונה, שהיה מביא לו על חשבונו אוכל מדי שבוע במשך שנה וחצי ו"חשבתי לעצמי שאני מוכרח להכיר סוג אנשים כאלו שכל כך דבקים באמונתם. ולכן הגעתי אל השכונה"… שקט השתרר בשולחן השבת, הם סיפרו לו לבסוף כי הם "היהודים המוזרים הללו" ומכאן ההמשך היה צפוי הם קרבו אותו עד שהפך למקיים מצוות קלה כבחמורה, אומנם המנות נזרקו לכלב אבל המאמץ לא היה לשווא.

למה אסור לגור במצרים

הסיפור הזה מוביל אותנו אל ההסבר על ההלכה המפורסמת אותה פוסק הרמב"ם המבוססת על פסוק בפרשתינו שמות יד, יג: כִּי, אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם–לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד, עַד-עוֹלָם.

וכך מכריע הרמב"ם להלכה: רמב"ם הלכות מלכים פ"ה: "ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים". וההסבר הפנימי החסידותי להלכה זו: אחת התופעות המעניינות בעולם היא, שיהודים נמצאים (כמעט) בכל מקום. למרות שהעם היהודי הוא קטן וזעיר, בכל זאת ניתן למצוא יהודים בכל פינה. וגם כאשר יהודים ניסו להתקבע במקום מסוים, הם גורשו משם והמשיכו והתגלגלו לעוד ועוד מקומות.

על פי הקבלה, יש לכך סיבה פנימית ועמוקה: בעת בריאת העולם התפזרו ניצוצות אלוקיים נשגבים בכל רחבי העולם, והעבודה שלנו היא לגלות ולחשוף אותם. הדבר נעשה בפשטות על ידי ברכה על המאכל או תפילה במקום מסוים, שהיא מגלה את הניצוץ האלוקי התפוס באותו חפץ ומשחררת אותו. ולכן ההשגחה העליונה גלגלה את המצב הזה שעם ישראל יתפזר בכל העולם, כדי שנביא קדושה לכל נקודה על פני הגלובוס.

הגמרא במסכת סוטה מלמדת, שקודם שנבראנו, נקבע לנו עם מי נתחתן, איפה נגור והיכן נעבוד. אולם בעוד ששני העניינים החשובים הם מהותיים, הרי העניין השלישי נראה לא שייך לכאן. למה צריכים לקבוע לפני הלידה היכן נעבוד? היכן שיצטרכו עובדים נעבוד, והעיקר שתהיה פרנסה בבית? אולם על פי קבלה, עבודה היא לא רק מקום פרנסה. היא שליחות חיים. יתכן שבאותו מקום שבו אנו עובדים, יש אדם הזקוק לעידוד שלנו, למילה הטובה שניתן לו – וזאת כל תכלית ירידתנו לעולם הזה.

כעת אפשר לשוב אל שאלת המפתח ולהבין מדוע אסור לחזור למצרים. משום שאין ליהודי מה לעשות שם, פשוט אין לו יותר מה לפעול שם במובן הרוחני. מובא בספרי קבלה כי בעת ששהו ישראל ממצרים, הם ביררו את כל הניצוצות האלוקיים שם עד שהשאירו את מצרים כ"מצולה שאין בה דגים". וכיון שאין יותר פוטנציאל רוחני שם, אין ליהודי להשתקע שם.

לקוטי תורה להאריז"ל ריש פרשת תצא: אמר ה' 'לא תוסיפו לראותם עד עולם' … [וקשה] למה צוה כן במצרים ולא עשה כן בשאר הגלויות? … הנה הגלויות הוצרכו לברר ניצוצי הקדושה שנתערבו בחטא אדם הראשון בתוך הקליפות, שנתערב טוב ברע כנודע … והנה במצרים באותה גלות ביררו כל הקדושה שהיתה בקרבם ולא נשאר דבר … ולכן צוה שלא לראותם עוד. ומסביר על כך הרבי: (התוועדויות תשמז ח"ב/102): כאשר יהודי הולך למקום מסוים, הרי זה מפני שההשגחה העליונה מוליכה אותו לשם, 'מה' מצעדי גבר כוננו', והכונה בזה היא 'לשכן שמו שם', לגלות אלוקות בעולם על ידי אמירת ברכה וכיוצא בזה במקום זה. ולכן במקום שכבר נתקדש שם שמים, אין לו מה ללכת לשם ובמילא אסור לו ללכת לשם, שהרי כל מציאותו אינה אלא 'לשמש את קוני'.

ובנוגע לענייננו: מפורש בתורה שיציאת בני ישראל היתה באופן ש"וינצלו את מצרים" – "כמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים", היינו שביררו כל ניצוצות הקדושה שם. כך שאין ליהודי מה לעשות שם ובמילא אסור לו לשוב לארץ מצרים.

הכותב הוא מזכ"ל אגודת ידידי חב"ד