סעודת פירות טו בשבט ושיעור תורה מיוחד נערך הלילה, בבית מדרשו של האדמו"ר רבי יאשיהו פינטו, בשיעור שעבר בשידור חי לכל רחבי תבל.
לקראת טו בשבט, התפרסמו דברי הרב פינטו על המובא בספרים הקדושים, שישנה סגולה גדולה ביום ט"ו בשבט ,לקחת 91 מטבעות של כסף ולתת אותם צדקה לעניים. מנהג זה הוא מנהג חשוב וטוב כי צ"א ,גמטריא 91 זה כמנין אילן בכך מתקנים את האילן וכן כמנין מים שביום זה המים מתחילים להכנס לתוך האילנות .
הרב פינטו קרא בדבריו להשתדל להקפיד על 91 פרוטות ,כל אחד ינסה לתת לצדקה ,יש למנהג זה מקור וכוח גדול
באגרת שנשלחה מכתבי הרב נכתב גם על מנהגי היום, וכך אמר הרב פינטו: ערב ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות כדברי בית הלל. וביום זה נהגו אצל אבותינו, להרבות בהדלקת נרות בבית הכנסת ולהאיר את בית השם יותר מבכל יום. ומתפללים תפלת ערבית בנעימה ובנגינה ונהגו לא לומר תחנון.
והנה המקום הראשון הנזכר מנהג זה, היה אצל רבי אברהם יששכר סוסאן שהיה בן דורם של מרן הבית יוסף ורבנו האר"י הקדוש זצוק"ל, שהיה גולה ממרוקו לארץ הקדש. וכך כותב, ראש השנה לאילנות והאשכנזים נוהגים להרבות בו במיני פרות האילן לכבוד של יום.
הנה לא עברו שנים רבות ומנהג זה התפשט בהרבה מקהלות עם ישראל בכל התפוצות. ומנהגים רבים נהגו, כמה פרות לאכל. היו מקבלים שנהגו לאכל ג' סוגי פרות ומכל סוג עשרה מיני פרות, לפי שיש לנו שלושה עולמות ולכל עולם יש עשר ספירות: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. וכל פרי נמשל לספירה מסימת ולכל עולם יש ענין משלו.
והנה עשרה מינים שבהם קליפה קשה, עוטפות את הפרי, כמו אגוז שקדים וכדומה. מינים אלו מיצגים את העשר ספירות של עולם העשיה. כלומר, מציאות העטופה בקלפה קשה, כדי להגן על הפרי. התכלית שאנו נדרשים להסיר את הקלפה, החמר הקשה. וכן לפעמים נדרש מאתנו מאמץ ורק בכח ועבודה, נתן לקלף את הקלפה. תפקידנו בעולם העשיה לתקן ולהתקין את הכל לקראת תכליתו.
והנה עשרה מינים שבהם הגרעין הקשה נמצא בפנים והמעטפת היא הפרי, כמו תמר, שזיף וכדומה. אלו עולם היצירה, במצב זה קל לנו להגיע אל הפרי, כי הוא נגיש יותר אבל עדין נדרשת מאתנו עבודת הברור, המיון וההפרדה. כאן החמר קשה, הרע והיסורים נמצאים במעבה הפרי. אי אפשר לאכל את כל הפרי ואנו נדרשים להפריד ולהפך את היצר ליצירה. נשתמש בחמר ובשלילה כמנוף לחיוב, לרוח ולטובה.
והנה עשרה מינים שאין בהם שום גרעין וקלפה, שכלם הם תכלית כמו הצמוקים, התפוחים וכדומה. אלו מיצגים את עולם הבריאה, כשם שהבריאה היא יש מאין וחמר שנברא מרוח, כך הפרות הללו הם מטרה ותכלית. כמו שהרוח והנשמה והתורה היא מטרת העולם.
ויש נוהגים לשתות ארבע כוסות שמשנות את צבעם מכוס לכוס. ויש נוהגין לאכל חרובים שיש להם שיכות מיחדת לנס, כדמצאנו על רבי חנינא בן דוסא שהיה לו די בקב של חרובין מערב שבת לערב שבת. והמנהג לשתות ארבע כוסות יין בצבע שונה, יסודתו בהררי קדם, שמסמן על הארבע עונות שהשנה עוברת חרף, קיץ, סתיו ואביב.
ובענין אכילת חרובין, הוא מנהג קדוש ומיחד. ומובא ברבותינו הקדושים שבאו אנשים אצל יוסף בפקיעין. אמרו לו, שמא ידעת או שמעת מהו הטעם שנהגו לאכל חרובין בט"ו בשבט. אמר להם, שמעתי מפי אבי, ששמע מפי אביו, ששמע מפי אביו, עד הראשון שבהם שהיה בימות הבית וכך שמעתי:
שכשיצא רבי שמעון בן יוחאי ורבי אלעזר בנו מן המערה, שנברא להם בה חרוב ומעין, קם רבי שמעון על רגליו ואמר, רבונו של עולם, נשבע אני כי לא תשתכח תורתך מעמך. שכבר הבטחת לנו שלא תשתכח מפינו ומפי זרעינו מעתה ועד עולם. אלא ממה אני מתירא, שמא חלילה תשתכח ארץ ישראל מעם ישראל, מתוך שהם נזונים מפרות חוץ לארץ ונושמים אויר נכר.
מיד שמעו בת קול האומרת, אף אתה בני עמוד והנהיגם, שיהיו ישראל אוכלים חרובין בט"ו בשבט מדי שנה ושנה, ואז ישאלו חרוב זה שאנו אוכלים על שום מה, מזכירים ונזכרים שבית המקדש וארץ ישראל שוממה וחרבה, ואז לא תשכח ארץ ישראל.
הנה דברים אלו פחד פחדים. וכך זוכרים אנו את מר זקננו זצוק"ל, שואל ביום ט"ו בשבט, חרוב זה שאנו אוכלים על שום מה. יש בשאלה הזאת תקון והתעוררות גדולה, לעורר רחמים על עם ישראל.
והנה יום זה רבו ההנהגות והמנהגים איך לנהג ואיך לעשות, ואחד המרבה ואחד הממעיט, העקר שיהיה ליבם לאבינו שבשמים בהכנעת הלב ובדבקות גדולה להקב"ה. כי האדם עץ השדה וכמה נשמות תקונם בעץ השדה. ובימים אלו מעלים אותם למקום עליון ומזכים אותם לפקדת רחמים ושלום.
ימתק הקב"ה את הדינים, ורחמים מרבים ישפעו עלינו. ונשתדל היום הקדוש הזה לתקן את שלשת הקלפות, קליפה שמכסה את הפרי, קלפה שהיא עצם בפרי וקלפה של פרי בלי כלום, יחד עם הארבעה צבעים של יין ונעלה למקום עליון שכל הנשמות הראויים להיות שם.
