הרב זלמן גוראריה היה חסיד נאמן של הרבי מליובאוויטש ואיש עסקים עשיר שעשה חיל בעסקיו. פעם פנה אליו קרוב משפחתו, הרב שמריהו גוראריה, שהיה גיסו של הרבי, וביקש ממנו להצטרף למסע לגיוס כספים עבור הישיבה המרכזית של חב"ד בניו יורק.
הרב זלמן נטה לדחות את ההצעה. הוא היה עסוק בביזנס ולא היה פנוי לאסוף תרומות. אך הרב שמריהו העלה הצעה מפתה: "אם תצטרף אליי למסע, תזכה להיכנס לרבי ולבקש ברכה לכל מה שתרצה". להצעה כזו לא מסרבים, כמובן – והרב זלמן הצטרף למסע והשניים אכן הצליחו לגייס כספים רבים לטובת הישיבה.
ואז הגיע תורו של הרב שמריהו לפרוע את השטר. ואכן, הרבי הסכים לקבל את הרב זלמן לפגישה בה יבקש כל דבר שיבחר.
הרב זלמן נכנס לחדרו של הרבי, וביקש ישועה. אנייה מלאת סחורה ששייכת לו תקועה בלב ים, ובכל יום שעובר הוא מפסיד המון כסף. הוא מבקש ברכה שהבעיה תיפתר.
"ר' זלמן", ענה לו הרבי, "ניתנה לך הזדמנות נדירה לבקש כל מה שתרצה. יכולת לבקש ברכה להצלחה בחינוך הילדים. ובמקום זה אתה מדבר על כסף?!"…
ר' זלמן היה פיקח, הוא התעשת מיד ואמר, זה בדיוק מה שאני מבקש.
מי שהכיר את ר' זלמן ומשפחתו יודע שהוא אכן זכה בהתגשמות שתי הברכות.
הכרובים
הסיפור המיוחד הזה מחבר אותנו לתמיהה בפרשתנו. בפרשת תרומה קוראים על הנקודה הקדושה ביותר בעולם, בה נמצא החפץ שפעל כ'אנטנה' בין העולמות ושידר בין העולם הזה לעולם העליון. זה היה ארון עץ קטן, בגודל של מטר ורבע על שבעים וחמישה סנטימטרים בערך, מצופה זהב. בתחתית הארון היו מונחים שני לוחות הברית שהוריד משה מהשמיים, ומעל הארון התנשא זוג כרובים, יצורים שמימיים פורשי כנפיים.
התורה מספרת שבמשך ארבעים השנים של הנדודים במדבר, משה היה מקבל דרך הכרובים את המסרים מהקדוש ברוך הוא. קולו של האלוקים היה נשמע בין היצורים פורשי הכנפיים ומלמד את משה את המצוות. "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּורֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת".
וכאן יש משהו תמוה: מדוע הכרובים התנשאו מעל הלוחות? כיצד יתכן שלוחות הברית שירדו מהשמיים היו למטה, בתחתית הארון, ואילו הכרובים עמדו מעליהם? יש משהו קדוש יותר מהתורה?!
השאלה מתחזקת במיוחד כשמבינים מי הם אותם "כרובים". רש"י מביא הסבר שהמקור שלו הוא בגמרא, ואומר כך: "פרצוף תינוק להם". אז מה משמעות הדברים, שמעל לוחות הברית עומדים שני ילדים?
מסביר על כך הרבי: ליהודי יש חובה יסודית מעבר להיותו יהודי הגון בעצמו: להתמסר לילדים. הוא חייב לרדת מעולמו הבוגר ולחנך ילדים שימשיכו בדרך שלו. הוא אינו רשאי להסתפק בכך שהוא עצמו בסדר, הוא אפילו לא יכול להתמקד בנאומים גדולים ובמהפכות דרמטיות. הוא חייב לעשות משהו מאוד נקודתי: לסחוף את הילד שלו ולהתנחל בליבו. כך מצווה התורה בפרשת שמע ישראל: "ואהבת את השם אלוקיך… ושננתם לבניך". לא מספיק שאתה יודע, לא מספיק שאתה אוהב את השם בכל לבבך ובכל נפשך; עליך להעביר את הדברים גם ללב של הילדים שלך.
והדבר העצום עוד יותר: החינוך של הילדים עומד מעל התורה, משום שהוא תעודת הביטוח שלנו. העתיד לא מוכרע במצעדי גנרלים ובנאומי בחירות, הוא מוכרע בבית. כל המהפכות הגדולות מתנקזות בסופו של דבר לנקודה מאוד ספציפית: האם הילדים איתנו? הילדים הם דור ההמשך שאמור להוביל את החזון, והחינוך שהם יספגו בילדות לא יחלוף לעולם. מה שהם יקבלו עכשיו, יישאר בליבם תמיד.
לכן הכרובים סוככו על התורה, כדי להעביר מסר כביר: הלוחות כשלעצמם אינם מספיקים. הם אמנם חפץ אלוקי שירד מהשמיים, רבנים וגדולי תורה יכולים להוסיף ולכתוב אלפי ספרים המבוססים על התורה, אבל מה שקובע בסופו של דבר הוא לא מה אנחנו יודעים אלא מה אנחנו מעבירים הלאה.
וזה הסוד הגדול בעולם: העתיד מוכרע בלבבות, לא בכיכרות. באנשים ולא באנדרטאות. כך אנו רואים אחרי יציאת מצרים: משה רבינו לא חגג את הניצחון בצעדה שנתית או בהקמת אנדרטה ענקית שינציחו את ניצחון העבדים על האימפריה. משה מצווה דבר אחר לגמרי, ביתי ומשפחתי: לכנס את הילדים בליל הסדר ולספר להם על הנס.
החינוך של הילדות אינו חולף לעולם, והוא תעודת הביטוח הטובה ביותר לשמירת התורה.
יפה!! אהבתי!