pixabay

מבט חסידי: גם את הצפרדע ה"לַמְלַם" הקב"ה מנהל / הרב אריאל למברג

החסיד מלונדון שהחזיר את הבן של המוסלמי באינדונזיה לחיק היהדות • בסיפור הזה יש את הבסיס של ביאורו המרומם של הרבי על מכת צפרדע והתמיהות העולות ממנה

עובדיה סייארס היה סוחר יהודי שעלה מעיראק לארץ. הוא עסק בתחום הטקסטיל, וכאשר עסקיו הלכו והתרחבו הוא עבר לגור באי באלי שבאינדונזיה, המדינה המוסלמית הגדולה בעולם באוכלוסייה. סייארס עבר לשם עם אשתו והבת הקטנה חנה, שידעה מעט מאד על היהדות שלה.

חנה גדלה בסביבה מוסלמית, לא היה לה שום קשר לעם היהודי, וכשבגרה הכירה שכן מוסלמי והשניים התחתנו.

לחנה נולד בן, שלו היא קראה דוד כמחווה להורים שלה, ואחר כך נולדו לה עוד שני ילדים. מתוך רצון לשמר את הזהות היהודית של הילד, האימא לא שלחה אותו לבית ספר מוסלמי אלא לבית ספר נוצרי קתולי. לא היו לה ברירות רבות.

חלפו השנים ודוד התקרב לגיל בר מצווה. חנה הייתה כאובה ומיוסרת. היא חלמה לחגוג לדוד בר מצוה, לראות אותו עולה לתורה וקורא את ההפטרה, אבל לא היה לה שום מושג איך לעשות זאת.

סמוך לביתה של חנה שכן בית כנסת קטן שנפתח רק פעם בשנה, ביום הכיפורים, והסמל החיצוני היחיד עליו הוא ציור של מגן דוד. חנה הרגישה שהיא מוכרחה לפרוק את ליבה בפני השם. היא השיגה את המפתח של בית הכנסת ונכנסה להתפלל.

חנה גילתה מקום מוזנח, ועבדה שעות ארוכות כדי לנקות ולכבד את המקום. ואז היא מצאה על אחד השולחנות תמונה קטנה של הרבי מליובאוויטש. חנה הביטה בתמונה ואמרה: "רבי יקר, אתה דואג ליהודים בכל העולם, אני מתחננת שתדאג גם לדָוִד שלי".

היא סיימה את ענייניה בבית הכנסת ויצאה בחזרה הביתה. כשנעלה את בית הכנסת, גילתה חנה לתדהמתה מחזה מופרך: בפתח עמד חסיד מזוקן…

מה הוא עשה שם? לחסיד קראו ר' דוד סקורדר. הוא איש עסקים לונדוני. הרבי הורה לו שבכל מקום בו הוא מבקר לצורך עסקיו, יתעניין במצב הקהילה היהודית המקומית. הוא בדיוק הגיע לבאלי לפגישות עסקים, והלך לחפש את בית הכנסת. והנה הוא הגיע בדיוק באותן דקות שבה חנה נכנסה להתפלל ונזקקה נואשות לעזרה.

סקורדר לקח את דוד ללונדון, הכין אותו כראוי לבר מצווה והחזיר אותו לחיק העם היהודי.

מאוחר יותר סיפר מר סקורדר כי הרבי לימד אותו עד כמה כל פעולה שלנו בעולם משמעותית, ועד כמה בכל נסיעת עבודה עלינו לחפש את המשמעות הפנימית שלה ומה ניתן לפעול על ידה.

המסר העוצמתי לפרעה

בסיפור הזה יש את הבסיס של ביאורו המרומם של הרבי על מכת צפרדע והתמיהות העולות ממנה.

השאלה המיידית שעולה לכל ילד על מכת צפרדע, מה זאת המכה הזו בכלל? זה אולי לא נעים, אבל לא מעבר, אפשר לחיות לאורך זמן עם צפרדעים מקרקרות. זה לא פוגע כלכלית ולא בריאותית. מה גם שהמצרים אהבו לאכול צפרדעים. המסעדה הצרפתית של ימינו לא המציאה כלום. העם המצרי היה מלקט שרצים ואוכל אותם לתיאבון, כך שמכת צפרדע רק הקלה עליהם את המלאכה והביאה את האוכל במשלוח עד הבית.

אז איפה המכה הכואבת כאן?

מה גם שבשונה מכל המכות במכה הזו אומרים חז"ל שזו היתה מכה משנת תודעה ולכן כאשר משה מסיר את המכה הוא אומר שהצפרדעים לא הולכים להיעלם מארץ מצרים אלא "רק ביאור תישארנה" וזאת בכדי להמשיך ולהזכיר לפרעה.

וכי מה יש להזכיר לפרעה עם מכה כל כך לא משמעותית?!

מסביר הרבי על בסיס דברי האברבנאל שאומר שהמכות הן לא רק בשביל המצרים אלא בשבילנו.

האברבנאל מציג יסוד חשוב: מכות מצרים לא נועדו רק לשחרר את ישראל ממצרים, אלא הרבה יותר מכך לשחרר את מצרים מישראל. עשר המכות היו הדרך לבנות את האמונה של העם היהודי, לעקור מליבו את התפיסות המצריות ולבסס בו את האמונה היהודית.

אחת התהיות הכי עמוקות בנפשו של אדם מאמין היא שאלת מעמדו בפני האלוקים: האם הקדוש ברוך הוא באמת מבחין בי? האם השם מאזין לתפילות ולבקשות שלי? האם יש לי משמעות ייחודית כלשהי בעולם? האם משהו נורא יקרה אם איעלם פתאום?

זאת הייתה טענתו של פרעה: יתכן שיש אלוקים שברא את העולם לפני אלפי שנים, אבל אין לו שום קשר אליי. אלוקים נמצא אי שם למעלה, ואין לו שום חיבור עם האדם למטה. "לי יאורי ואני עשיתיני", אמר. אני נוצרתי בדרך עצמאית כלשהי, איזו התפתחות אבולוציונית הביאה ללידה שלי – ומאז אני מנהל את החיים בכוחות עצמי. גם אם אפנה לאלוקים, הוא עסוק מדי בשביל להקשיב לי.

למען האמת, יש היגיון עקרוני בטענה הזו. משום שהאמונה נושאת בתוכה פרדוקס. מצד אחד, אנחנו מעצימים את גדולת השם עד אין סוף, ומצד שני טוענים שהוא מעורב בחיים הקטנים של כולנו ומקשיב לתפילה של כל אחד כאילו היה בן יחיד. זאת סתירה לא פשוטה לעיכול.

וכאן הגיעה התשובה המהממת של הצפרדע:

מבין בעלי החיים בעולם, הצפרדע היא היצור הכי טפל, הכי חסר ערך. היא לא תועלתנית כמו פרה או חמור; היא גם לא מזיקה כמו נחש או עקרב. היא סתם, היא "לַמְלַם" – לא מועילה, לא מזיקה. כשהצפרדע מביטה על עצמה, היא חושבת: מי צריך אותי? אין בי שום שימוש, לא לטובה ולא לרעה. החיים שלי הם סתם אחד גדול. אם תפרוץ מגיפה וכל הצפרדעים ייעלמו ברגע אחד, לא יקרה שום נזק. העולם יישאר בדיוק כפי שהיה קודם.

ואז הגיעה מכת הצפרדע והוכיחה שאין יצור מיותר ואין יצור מנותק. השם מתקשר אפילו עם היצור הקטן ביותר, רואה אותו, שומע אותו ומייעד לו שליחות אישית שרק הוא יכול לבצע.

וזה היה מסר מהמם ומטלטל עבור פרעה: אם אלוקים רואה את הצפרדע הקטנטנה, אם הוא מנהל את החיים הקופצניים שלה ומקשיב לקרקור הטורדני שהיא מפיקה – כל שכן וקל וחומר שהוא מנהל אותי.

וזו המכה הגדולה של הצפרדע: העונש הגדול ביותר עבור אדם שמרגיש מנותק ועצמאי, הוא הפגנת העובדה שהוא לרגע אחד אינו עצמאי. ומסר אלינו שחיינו מנוהלים במאת האחוזים מלמעלה מההתחלה ועד הסוף.

 

הכותב הוא מזכ"ל אגודת חסידי חב"ד

מה ברצונך לחפש?

נתקלתם בחדשה מרעישה? ידיעה מעניינת מוזמנים לספר לנו