מבט חסידי: מה הוציא את יתרו מהכורסה במדיין? / הרב אריאל למברג

בתחילת שנות התשעים, הגאון רבי ישראל מאיר לאו, רב העיר תל אביב, ישב בלשכתו. לפתע נכנס יהודי מלונדון, חסיד גור הדור פנים וביקש לשוחח. קוראים לו מוטל קמינסקי והוא הניח על השולחן ספר עטוף בעיתון. "זה ספר שכתבתי על תולדות חיי ונדרתי לסגור חור לפני שאני מוציא את הספר. קיבלתי על עצמי לבוא במיוחד ארצה ולבקש סליחה מהרב".

מוטל זרק את הרב לאו חמישים שנה אחורה אל היום הנורא בחייו: אוקטובר 1942, הנאצים השתוללו בעיירה פיוטרקוב בפולין והחלו באקציה. הם ריכזו את הגברים בכיכר העיר, בדרך לרכבות לטרבלינקה. את הנשים והילדים השאירו בבתים, לטפל בהם מאוחר יותר. באמצע הלילה נכנס הביתה אביו של הרב לאו, הרב משה חיים שהיה רב העיר. הוא אמר בלחש כי הצליח למצוא לאשתו ולישראל מאיר (לולק) הקטן עליית גג, בוידעם, בקומה הרביעית של בניין נטוש ובו יוכלו להסתתר עד יעבור זעם. עליו לחזור במהירות אל הכיכר לפני שיגלו שהרב חסר ויקימו את כל העיר על הרגליים. זאת הייתה הפעם האחרונה שישראל מאיר ראה את אביו הי"ד.

לולק הקטן ואימו הצטופפו בעליית גג זעירה ביחד עם עשרה אנשים נוספים, ביניהם אותו מוטל קמינסקי, ילד קטן שהיה כבר יתום שלם, מאביו ומאמו. לפתע שמעו נקישות מגפיים, צעדים הולכים וגוברים. הנאצים פרצו לבניין וטיפסו מקומה לקומה למצוא יהודים מסתתרים. אימת מוות שררה. חיילי האס-אס נכנסו לקומה שלהם ולתוך החדר מתחתם, מתחת חדר הבוידעם. מטרים ספורים הפרידו בינם ובין השטן. באותו חדר הייתה ערמת קרשים והנאצים הניחו שמישהו מסתתר תחת הקרשים. הם הוציאו קרש-קרש, כשהיהודים מצטנפים באימה בעליית הגג מעל ראשם.

אימו של הרב לאו ציידה אותו בשקית חומה עם כמה תפוחים, ומוטל, היתום, לא שלט ברעבונו. כשאיש לא ראה, שלף תפוח מהשקית של לולק ונגס בו. בדיוק באותו רגע פרצו הנאצים לחדר והוא חשש ללעוס, שמא ישמעו את הלעיסות בדומיית המוות. הוא חשש גם לירוק את התפוח שמא האנשים סביבו יגלו את הגניבה. כך ישב שעתיים עם הפלח הנגוס בפיו כשהוא לא מזיז את השפתיים. "כעת", אמר מוטל קמינסקי לרב לאו ברעד: "באתי לבקש מחילה על הגניבה ההיא. חמישים שנה אני לא רגוע…"

הרב לאו פרץ בבכי: "תאמין לי שסלחתי באותו רגע – אף שלא ידעתי מהסיפור עד הרגע הזה…"

החיבור של רש"י

הסיפור המצמרר הזה מחבר אותנו לביאור של הרבי מליובאוויטש על התמיהה המפורסמת בפרשתנו.

הגמרא והמפרשים לדורותיהם מתאמצים להבין מה עורר את המהפך בחיי יתרו? איזה אור גילה בדת היהודית שלא מצא בכל הדתות האחרות? הרי לא מדובר היה בסתם גוי שהתעורר להתגייר, אלא בגדול המומחים בעולם לדתות שניסה הכול מהכול. וכיון ש'אורח לרגע רואה כל פגע', השאלה המתבקשת היא מה גילה עלינו יתרו – שאנו עצמנו הפסקנו להבחין בו?

הגמרא מביאה שלוש דעות: יש אומרים: "מלחמת עמלק שמע ובא". יש אומרים: "מתן תורה שמע ובא". ויש אומרים: "קריעת ים סוף שמע ובא". אולם רש"י על התורה עושה דבר תמוה: הוא בוחר שתי דעות מתוך השלוש ומחבר אותן. הוי אומר שיתרו עשה את כל הדרך מהכורסה הנוחה במדיין עד מחנה ישראל, בגלל שני אירועים גם יחד: "מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק". יתרו נדהם מכך שמי הים נקרעו לפני ישראל וכן מהעובדה שעמלק בא להילחם עם ישראל.

והתמיהות ידועות ומפורסמות: א. מה קרה בצירוף שני האירועים הללו יחד שגרם לו להכריז "גדול ה' מכל האלוקים?". ב. כיצד "מלחמת עמלק" גרמה לו להתעורר ולבוא?

מבאר הרבי ביאור מרומם ועמוק שעוטף אותנו בהרמוניה של שלמות רעיונית ומעשית (ליקוטי שיחות טז/200 ואילך).

יתרו היה איש אמת. הוא היה שילוב של שמים וארץ, חכמה ומעשה, ולכן נסער כל ימיו למצוא את דת האמת שמשלבת מעלה ומטה, שמביאה את הערכים אל העולם האמיתי של החיים. ואז שמע על הדת החדשה שמתפתחת במדבר והכותרת שלה: "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". ללמוד, להעמיק, לטייל בשמים, ועדיין להביא את הגדלות לידי שליטה ביצר.

היהדות היא תורה גאונית של הפיכת ערכים גדולים לדרך חיים, הבאת הרעיונות הגדולים לידי שליטה ביצר בפרטים הקטנים: השבת אבידה מחנכת לשמור על ממון הזולת. מצוות "ולא תתורו" מלמדת לחיות בקדושה ובטהרה אפילו בינו ובין עצמו, אפילו בעולם המחשבה הפנימי, כשרות מאמנת לשלוט בתאוות האכילה, ושבת מלמדת שיש דברים חשובים יותר מייצור עושר.

הגישה של אומות העולם לחיי המעשה, נחלקת לשתיים: יש את אלו שוויתרו לעולם ויש את אלו שוויתרו על העולם. יש את בלעם שנואש מלשנות את עצמו ולכן וויתר לחיים ונהג בהפקרות. ולאידך, יש את אלו שוויתרו על העולם. על הקשר עם המציאות. כך נוהגים הכמרים. כך מחנכות דתות המזרח, לפרוש מחיי המסחר ולחיות בעולם מנותק של פרישות, ללא שאיפות וללא רצונות. הגישות הללו סוברות שאי אפשר אחרת. לא ניתן להיות בפנים ועדיין להישאר בחוץ.

מנגד, ההמצאה הגדולה של היהדות היא: "כל מעשיך יהיו לשם שמים". כלומר, לעשות הכל בתוך חיים של מעשה ושגשוג. לחיות עמוק בעולם המעשה – לעבוד, להשפיע, להיות מעורב – ועדיין לעשות הכול בתוך מסגרת נעלית "לשם שמים". לעבוד שישה ימים – ולעצור למנוחה בשבת. להרוויח חודש ימים – ולחשוב על העני בסוף החודש. לחיות בין בני אדם – ולשמור על צניעות וקדושת המשפחה. זה היה פלא שיתרו לא הכיר כדוגמתו.

כעת נבין מה עשה לו השילוב של "קריעת ים סוף ומלחמת עמלק": קריעת ים סוף סימלה שליטה מעשית מדהימה. "ויסעו". לקום וללכת לתוך הים, בלי פחד וחרדה. להתעלם לחלוטין מהספקות הפנימיים ולהניע את הרגליים קדימה. אבל זה לבד לא הרשים את יתרו, כי הוא חשב לעצמו: אולי מדובר בחבורת עבדים כנועים שהתרגלה לקבל פקודות?

ואז הגיעה מלחמת עמלק, שהייתה בעיקרה מלחמה רוחנית שהתנהלה בעולמות העליונים. ראשית, משה הגביה ידיו למעלה והיו ישראל מנצחים. שנית, עמלק היה מכשף שגייס את המזלות לעזרתו, ולכן משה היה צריך להגיב במלחמה רוחנית משלו. וכאן גילה יתרו שגדולי ישראל הם גם גדולי עולם, אנשים שמשוטטים למעלה כאילו זה למטה – וביחד עם זה, התברכו בשליטה מעשית פשוטה שבאה לידי ביטוי בקפיצה לים סוף. השילוב בין הראש הגדול והרגליים החרוצות, בין החזון המופלא ובין הביצוע הישיר – זעזעו את מנוחתו וגרמו לו להכריז: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוקים".