בכל יום מימות השבוע נוהג צוריאל כאיש חביב ובלתי מזיק, החל מצאתם של שלושת הכוכבים המבשרים על מוצאי השבת, ועד לצפירה הראשונה שנצפרת לה ברגעים לחוצים של בין השמשות. בל נכחד דבר, כי גם בליל השבת ואף ביומה מחיל על עצמו צוריאל את חביבותו ובלתי מזיקותו, אלא שאינה דומה חביבות של שבת לחביבות של חול. וכל כך למה? שהיה צוריאל נוהג להיות נוהג במשאיתו אשר הובילתו רבות בשנים ואף הוא הובילה רבות בימים – דבר שאין יכול הוא לעשות ביום השבת כמובן – ובה נהג בחביבותו.
צוריאל אמנם נהג זהיר הוא, אך אינו זעיר כלל ועיקר. נוכחותו על אספלט הכבישים מורגשת היטב, ונהם מנועיו ניתז למרחוק. עשן אגזוזיו מיתמר מעלה בין לחיצת דוושה לרמיסתה, אך מבעד לערפילים מוצא לו צוריאל זמן של איכות עבור העולם, שחלקו חייב לו את חייו.
בשעה שרמזור עקשן ממאן להמיר גוונו האדמוני לצבע ירקרק, זולג פי צוריאל גערות והערות לכל עובר אורח. יש הטוענים שראוהו עושה כן אף בשעה שהוא מנהיג את המשאית האימתנית, שכן סיפק בידו שהות בזמן זחילתה הצַבִּית במעלה הרחוב, אך אין לדברים לא שחר, לא צַהַר ולא ליל. עלילות שווא ומדוחים טפלו עליו הללו, ואין בכך אפילו קורטוב מן האמת. שכן אליצור נהג זהיר הוא, כאמור, ואין לחושדו בהסחות דעת כדוגמת אלו.
הללו והללו מודים שאין כל בריה יכולה לעמוד בפני הטפותיו הנוטפות לכל מי שאין מעשיו – קטנים כגדולים – נראים בעין יפה מבעד למשקפי שמשוֹ של צוריאל. הליצנים שבדור יאמרו בצחקוק, כי מבעד למשקפיים כהי הזגוגיות – הכל נראה שחור.
צוריאל סמוך ובטוח כי על עמודי נזיפותיו עומד העולם ומתקיים, ולכן ממשיך הוא לזלף על גבי העוברים והשבים מילים של תוכחה. במיוחד דואג צוריאל לבל יקפצו אותם עוברים או שבים אל מעבר החציה מבלי להימין מבטם ולהשֹמאיל, ושלא יחטפו בלאט עבֵירה של עבִירה ברִמזוּר מאוּדם כשָׁנִי.
מרוּם מושבו שאצל השמשה, צופה צוריאל בכל הנעשה בסביבות הצומת המרומזר. וזה בלי להכליל את המראות. יכול הוא לראות בקצה הימני אברך צעיר חוצה באור אדום, ממהר לתלמודו. בזווית השמאלית, זו הקרובה אליו מעט יותר, רואה הוא אדם מבוגר יותר המביט במכשיר הנייד שבידו, מתעלם כליל מן האפשרות שרגעים אלו, בהם פוסע הוא במעבר החציה, הם רגעיו האחרונים עלי תבל. ואת כל מה שחושב צוריאל על הנושא אומר הוא בפיו.
פיו וליבו שווים.
* * *
אותו הבוקר לא היה שונה. צוריאל יצא אל סבב ההובלות היומי, מצויד במשאית התוכחות. מצד אחד, צוריאל לא מחבב את השעה הזו, עת הרחוב נגדש בילדים הצועדים בחינניות לבית ספרם ולתלמודם. העומס שבנתיבי התנועה הנו עצום באותה מחצית שעה, ופילוס דרך – שגם כך קשה הוא מנשוא בגין גודלה של המשאית – הופך לכמעט בלתי אפשרי. מצד שני, צוריאל מחבב עד למאוד את השעה הזו, מפני שבה יכול הוא לשפוך מלל מוּסרוֹ עד לבלי די ועד שבָּלוֹת שפתותיו.
בקרן רחוב קטן הבחין צוריאל באדם בגיל העמידה, העובר את הכביש במקום שאינו מסומן כמעבר חציה. עבירה חמורה לפי כל הדעות והשיטות, וודאי לפי שיטת צוריאל. עד שהכין מיתרי קולו הסדוק ועשה ידו המחוספסת כמגבר-קול, קלטו עיניו את אותו עובר-בלתי-זהיר ולצדו דרדק קטוֹן. הדרדק החליף מספר מילים עם האיש, וצוריאל שיער שהוא מבקשו להעבירו את הכביש.
במוחו של צוריאל כבר רצו המשפטים המתרים והמזהירים מפני סכנת חציה שלא במעבר המיועד וכולי, אלא שאלו לא נצרכו להיצרח. האיש המבוגר הוביל את הינוקא אל מעבר החציה הסמוך, הביט כה וכה, ושוב הציץ ימינה ושמאלה, ואז חצה בבטחה את הכביש.
צוריאל התרשם עמוקות מהקפדתו המדויקת של האיש על כללי הבטיחות, אך מילות המוסר כבר עמדו על לשונו וחייבים היו למצוא לעצמם כלי להכלה. על כן פער אליצור את חלון המשאית ויקרא לעברו של העובר המעביר: "תגיד, הכל בסדר אתך?! כשילד מבקש ממך להעביר אותו אתה מתנהג כמו בנאדם, אה? שומר על הכללים, על החוקים. מה קרה? לעצמך אתה לא דואג, מה? מצדך לגמור את היום בבילוי בבית חולים. עובר לך כאילו הכביש של אבא שלך… מה, החיים ש-ל-ך לא חשובים?!"
ולמרות שדברי צוריאל היו דברים של טעם, ואף על פי שניסה לשוות לנימתו צליל של דאגה כנה, ואפילו שלאחר דברי הזעף מתח צוריאל חיוך מעוקם על שפתיו ואף קרץ בעינו, בכל זאת החיש האיש המבוגר את צעדיו ונעלם מהמקום.
הלך לחשוב על חייו.
חמוד ומושקע!!!!!