חבר הכנסת חיליק בר (43) נולד בצפת כיחיאל אבוקרט, לאביו מימון (יליד מרוקו) ולאמו טובה (לבית פדהצור, ילידת הארץ בת לאב יליד פולין ואם ילידת בריטניה), ומגדיר את עצמו כ"חצי מרוקאי גאה וחצי אשכנזי גאה".
כילד, בר לא אכל דבש, בלשון המעטה, הוא גדל בשכונת מצוקה בצפת ועבר לא פחות מתשעה בתי ספר במהלך 12 שנות לימוד, גדל בפנימיות, עבר מעיר לעיר. משפחתו כנראה הייתה מוגדרת כמתחת לקו העוני, הוא גדל יחד עם עוד ארבעה אחים, קיבל בגדים ישנים מבני דודים. לדבריו, הוא לא הרגיש עוני, הוא לא הלך לישון רעב, אבל הוא בהחלט הרגיש מה זה להיות ילד בפריפריה.
הוא בעשייה הציבורית מגיל צעיר, באוניברסיטה היה יו"ר תא הסטודנטים של מפלגת העבודה, יו"ר ארגון הסטודנטים הארצי של מפלגת העבודה, יו"ר המשמרת הצעירה העולמית של תנועת העבודה הציונית העולמית. הוא כיהן כיועץ לשרים שונים שכיהנו מטעם מפלגת העבודה, דליה איציק, פואד בן אליעזר ועוד. הוא גם איש ירושלים, בגיל צעיר עבר להתגורר בעיר, במהלך השנים כיהן בתפקידים שונים בעירייה ובהמשך נבחר למועצת העיר בסיעתו של ניר ברקת.
לפני כמעט עשור נבחר למזכ"ל מפלגת העבודה והיה הצעיר ביותר ששימש בתפקיד מאז הקמת המפלגה, לא נטש אותה גם כשאהוד ברק הציע לו מקום בטוח ברשימה שהקים, נכנס לכנסת במקום המשוריין למזכ"ל והמשיך בתפקיד עד לפני כשנתיים, מה שזיכה אותו בשריון גם
בבחירות שהתקיימו לפני ארבע שנים.
חבר הכנסת בר מסכם את הקדנציה בסיפוק רב, למרות היותו באופוזיציה הצליח להעביר מספר חוקים חברתיים חשובים. הוא מצר על הקדנציה שהייתה מלווה בלא מעט ביזיונות לכנסת. אבל מאחר שבאנו לשאול שאלות, אנחנו דווקא מתחילים עם ההתנגדות שלו לחוק שקידם ח"כ רועי פולקמן שיחייב קבלנים לתת אחריות לעבודות שיפוץ. יצוין שזה היה חוק שקודם גם על ידי ח"כ איתן כבל מהעבודה. בר תוקף את ההחלטה של מרכז האופוזיציה יואל חסון לעשות תרגיל ולהפיל את החוק ומודה שזאת הייתה טעות. לדברי בר, ברוב המקרים, האופוזיציה תומכת גם בחוקים של הממשלה כשהם חברתיים. מנגד, הממשלה מפילה בקביעות חוקים של האופוזיציה, גם כשהם ללא עלויות תקציביות.
אחרי שתי קדנציות שבהן נבחר לכנסת מבלי להתמודד בפריימריז, הפעם הוא יצטרך לקבל את אמון מתפקדי המפלגה. לאור מצב המפלגה בסקרים, לא בטוח בכלל שיכנס בקדנציה הבאה, אבל הוא תולה את יהבו בקדוש ברוך הוא, שיחליט אם יהיה בקדנציה הבאה בכנסת או שלא. אבל הוא גם מדגיש שהוא נאמן למפלגתו בכל מחיר, "אני לא נולדתי חבר כנסת, וגם אם לא אהיה חבר כנסת בקדנציה הבא, אני אמשיך בעשייה ציבורית".
זה בדיוק הזמן להתיישב אתו בלשכתו בכנסת, ולשוחח על הכול. מהילדות הלא קלה בצפת עד היום, האתגרים הפוליטיים, החיבור למסורת ישראל, הסערות שעורר, המפלגה המתרסקת, הפריפריה, הסכסוך הישראלי פלסטיני. הראיון התארך פי שלושה ממה שסוכם, היריעה קצרה
מלהכיל את כל הנושאים שדיברנו עליהם, היו נושאים שהכנתי ונאלצתי לוותר, אבל התוצאה בכל זאת מצדיקה שתקדישו את זמנכם.
טרבל מייקר
בר היה טרבל מייקר (עושה בעיות) לא קטן, כשהתגורר בפנימייה בירושלים הם נהגו להתחמק בשעות הערב לשחק סנוקר, בשביל ילד מצפת באותם ימים, זו היתה פסגת חייהם. "היינו צעירים מדי אז היתה לנו קסדה שהעברנו מאחד לשני, כדי שיחשבו שיש לנו כבר רישיון ויתנו לנו להיכנס". עד שיום אחד תפסו אותם, "לילה אחד, אחרי שמזמן כבר היינו צריכים לישון, כשאני באמצע לכוון את המקל, אני רואה מולי מכנסים של איש מבוגר, אני מרים את הראש ואני רואה את מנהל הפנימייה. כנראה עשו אחרינו מעקב של כמה שבועות והחליטו להפתיע אותנו שמה".
כשעוד למד בבית ספר בצפת היה מבריז מבית הספר יחד עם כמה חברים, ונסעו בטרמפים לתל אביב, שהיתה מבחינתם חוץ לארץ. בר גם היה סוג של מאגד חברתי, שביתות בארגונו היו דבר יום ביומו, "לא נכנסים לשיעור עד שקורה ככה וככה". אגב, אביו כיהן במשך כמה שנים
כסגן ראש העיר בצפת וכמחזיק תיק חינוך, ותחשבו איך זה נראה שהוא נאלץ להגיע לוועדות ולשימועים לאנשים שכפופים לו כדי לשמוע מה עשה בנו הפעם. בר גם מנצל את הבמה המכובדת להתנצל, "אני מוצא את ההזדמנות הזאת כנעימה מאוד להתנצל מכל הלב בפני הורי בכלל ואבי בפרט, שנאלץ להגיע לוועדות משמעת אצל אנשים שכפופים לו בשל התנהגותו של בנו". אני בטוח שמימון אבוקרט יקרא ויסלח. לחיליק חשוב להדגיש שחוץ ממעשי קונדס, הוא גם למד.
בר הוא לא טיפש, להפך, הוא בוגר שני תארים באוניברסיטה העברית במדעי המדינה ויחסים בינלאומיים, הוא גם התקבל לאוניברסיטת הארוורד, האוניברסיטה היוקרתית בעולם (לימודים שהוא ויתר עליהם לבסוף, מאחר שנבחר לחבר מועצה בעיריית ירושלים) אבל בר הוא ילד
שהמערכת של אז זלזלה בו, חשבה שאין לו סיכוי לצמוח, כי "יש לו קוצים". אך הוא לא התייאש, הוא האמין בעצמו והגיע לאן שהגיע.
"פעם מערכת החינוך ויתרה מהר יותר על ילדים", אומר ח"כ בר ליום ליום, "היום יש את כל הריטלין וכדו', בתקופתי זה פחות, אני חושב שאז ויתרו מהר יותר על ילדים במערכת החינוך, פחות התעקשו להשאיר ילד במערכת החינוך. אני מקווה שהיום אנחנו קצת יותר מתעקשים על זה, דיברתי לא מזמן בפורום כפרי הנוער והפנימיות, באתי כבוגר פנימייה בעצמי, אבל גם כסגן יו"ר הכנסת, ראיתי שם את הצוות ואת המעטפת המאוד חמה שהפורום הזה מעניק לילדים, הלוואי שזה היה בתקופתי, אולי הייתי עוזב פחות". לדבריו, "מערכת החינוך צריכה לזהות את הפוטנציאל, גם הלימודי, גם ההשכלתי, גם האינטלקטואלי. וילדים שהם קצת מרדנים, לא להתייאש מהם ישר, להאמין בילדים".
"המסורת זה חלק ממני"
ללימוד בתשעה בתי ספר שונים יש גם מעלות, בר קיבל חינוך רחב מאוד, מבית ספר חרדי ועד לבתי הספר החילוניים ביותר. את כמעט השנתיים שלמד בחיידר 'האר"י' בצפת הוא זוכר כחוויה חיובית, גם שם הילדים קיבלו מכות עם סרגל כשהתפרעו. הוא זוכר את מנהל בית הספר, את סגנו, לאחרונה אף פגש את המורים שלו באירוע חמישים שנה לבית הספר. אבל בר דווקא זוכר את החוויות הטובות משם. עד היום הוא זוכר את מנגינת התפילה בשחרית, איתה הוא מתפלל עד היום. "קיבלתי שם הרבה, את האהבה לדת, לתנ"ך, לתורה, למדנו הכול. יש לי הרבה אהבה וכבוד, למסורת, גם לתורת ישראל, זה משהו שהוא חלק ממני. הילדים אמנם לומדים בבית ספר ממלכתי, אבל מדקלמים
את התפילות, בכל יום שישי אני מקיים קידוש כהלכתו, זה משהו שקיבלתי מאבא ואני ממשיך אותו גם לילדים שלי, ו'אשת חיל' ו'בואכם לשלום', המסורת והדת הם חלק מהחיים שלי".
בר לא פגש את הדת בפעם הראשונה בבית ספר, הוא מגיע מבית מסורתי ומתעקש שהחיבור שלו לדת מגיע לא רק מאביו המרוקאי, אלא גם מאמו האשכנזייה. "סבא שלי מהצד הפולני היה בן לחסיד גור, סבא רבה שלי היה שליח של הרבי מגור לפולין, (הוא מראה לנו תמונה של סביו
שתלויה לו בחדר, יהודי הדור עם זקן לבן וביגוד מסורתי)". אבל בכל זאת, את הלב החם ליהדות הוא קיבל מאביו, "מהצד המרוקאי קיבלתי המון אהבה ולמסורת, לעשות דברים באופן האורטודוקסי, חגים, שבתות. להתחתן כדת משה וישראל, היה לי חשוב שתהיה לי חתונה כהלכתה, (מי שסידר קידושים בחתונה היה הרב שלמה בניזרי, "איש יקר, איש טוב"). קיבלתי הרבה אהבה לדת ולמסורת, למסורת היהודית שהשתמרה כל כך יפה בין הרי האטלס אי שם במרוקו".
בר מרגיש שהמוצא של שני הוריו הוא שעשה אותו. "הצד המרוקאי, הלב, הנשמה, המשפחתיות, החיבור למורשת, לתרבות, מהצד היהודי של יהדות מרוקו, אני מאוד גאה בזה. אני ראיתי את סבתא שלי, שעלתה לבד ועבדה ב'סולל בונה', סללה כבישים, קטפה זיתים, סיפרה לנו חוויות. אוהב מאוד את המורשת והתרבות, המוזיקה, האוכל, המגוון, הצבעוניות, את החום. ליהדות מרוקו הייתה הרבה חוכמה, אם זה בספרות, בשירה, במתמטיקה, שלא מספיק מקבלים מקום בציבוריות הישראלית, מקבלים יותר ויותר אבל אנחנו רחוקים משזה יקבל מספיק".
הוא מגונן על הצד האשכנזי שבו, "גם המשפחה של אימא שלי מאוד חמה ומאוגדת, אבל היא יותר קטנה, יותר נזהרים ביכולת ליצור איזה שהוא שבט, אתה רואה טיפה יותר…". אבל, "מה לעשות, תראה, נודה או לא נודה. זה חברים, זה בני דודים, נפגשים הרבה יותר, קבענו לאחרונה גיבוש של כל המשפחה של אבא, זה כיף, ואני מאוד גאה ומנחיל הרבה ממנו לילדים שלי".
כשאנחנו שואלים אותו על החלפת השם מאבוקרט לבר, הוא מתקומם. "היה מדריך בנוער העובד שדיבר אתנו על עברות השם, היה לי חבר פולני, דורון סטרולביץ' שהפך לטל, זה היה ערך מאפ"יניקי. אבל אם היה יושב פה דורון סטרולביץ', לא היית שואל אותו את השאלה הזאת, תראה איפה המוסר הכפול ומס השפתיים שיש לאנשים בעניין הזה. אם אהוד ברוג משנה לאהוד ברק, או דוד גרין לדוד בן גוריון, זאת ציונות, אבל אם בוזגלו, אבוקרט או בן לולו, אז אולי אתה מתבייש שאתה מזרחי".
"אני ממש לא מתבייש, השם הזה כתוב לי בתעודת זהות, בערך שלי בוויקיפדיה דאגתי שיהיה כתוב שנולדתי כאבוקרט. עשיתי את זה אחרי שבאתי לאבי וביקשתי את רשותו, לא היה לי במה להתבייש, אבא שלי היה מזכיר מועצת הפועלים וסגן ראש עיר, מימון אבוקרט היה איש ידוע מאוד בצפת, להיות הבן שלו זה היה כבוד גדול".
שתי מדינות לעם אחד
כילד הוא כבר ידע שיצטרף לפוליטיקה, אביו היה איש מפלגת העבודה וסגן ראש העיר בצפת. אבל גם מכיוון שראה את הפערים החברתיים בין הפריפריה למרכז. "כשישנתי בפנימייה בירושלים, לפעמים ויתרתי על הנסיעה הארוכה לצפת בסופי שבוע, הייתי ישן אצל חברים בתל אביב ובגבעתיים. אתה רואה מקומות עם פיתוח אחר, ספסלים, כיכרות, גנים ציבוריים, תשתיות נורמאליות, כבישים ומדרכות, מה שאין לך בצפת של אז, בטח לא בשכונה שאני גרתי".
"יום אחד הגעתי לאבא שלי ואמרתי לו, איך יכול להיות שאני וחבר שלי יוסי שגר ברמת השרון חיים באותה מדינה, אבל לו יש בית חולים ואוניברסיטה ליד הבית, ואני צריך לנסוע במקרה הטוב לחיפה ובמקרה הגרוע לתל אביב או באר שבע. אז הוא אומר לי כן, אתה חי בפריפריה. ומה עושים אבא כדי לשנות ולהשוות את הפריפריה למרכז, שאלתי. את זה משנים דרך החיים הציבוריים. זו הסיבה שהוא עזב את ההוראה בסופו של דבר ועבר לחיים הציבוריים. הוא אמר לי, אתה יכול לעשות את זה גם, דרך הפוליטיקה המקומית או הארצית ולהשפיע על המקום שאתה חי בו".
וזה מה שהוא עשה. מאז כניסתו לפוליטיקה, מעסיקים אותו שני דברים, חוסר השוויון בין הפריפריה למרכז ופתרון הסכסוך הישראלי – פלסטיני. על הסכסוך הוא מדבר מהראש, על פריפריה הוא מדבר מהלב. "אנחנו מדינת סייבר, מדינה מתפתחת, אבל עם כל המוח היהודי הזה, מדינת יהודים של 70 שנה, לא ידע להמציא מדינה של 500 קילומטר מלמעלה למטה, שבה אם ילד נולד לפעמים במרחק שעה נסיעה, הוא נולד למדינה אחת, וילד אחר נולד במדינה אחרת, יש שתי מדינות במדינת ישראל".
"ילד שלא משנה אם יש לו את אותו רמת אינטליגנציה, אותה רמת כריזמה, ואותה רמת IQ, אם הוא נולד במקום מסוים במדינת ישראל הקטנטונת הוא יכול להתמסלל למקום אחר לגמרי בחיים, מאשר אם הוא היה נולד ברמת גן, בתל אביב או בגבעתיים. זה עצוב וזו משימה לאומית. משלנו להשוות את תנאי הפתיחה של ילד שנולד בצפת או באופקים לאלה של ילד בתל אביב".
שתי מדינות לשני עמים
הנושא השני שכאמור מעסיק את בר, גם כן הביא אותו לפוליטיקה, רצח רבין. "לא יכולתי לקבל את זה שמשימה לאומית של מנהיג נבחר להביא שלום, בין יצליח ובין לא, תיפסק בגלל רצח פוליטי. זה הדבר השני שגרם לי להצטרף למפלגת העבודה ולהיות פעיל מאוד בנושא המדיני. אני נכנסתי לפוליטיקה כדי להניף שוב את הדגל המדיני, אנחנו מפלגת העבודה, להילחם בתבוסתנות של ניהול הסכסוך, אני
חושב שניהול הסכסוך הוא אסון.
"מפלגת העבודה עשתה טעות בשנים האחרונות, מאז קום המדינה הנפנו את הדגל הסוציאל דמוקרטי לצד דגל הפתרון לסכסוך, בדרך הורדנו את הדגל המדיני לחצי התורן, זה פשע, בטח ממפלגה שנרצח לה יו"ר על דגל השלום. זה לא מוסרי וזה לא נכון פוליטית".
וכאן מציג בר עמדה מפתיעה, "אני חושב שאנחנו הצטמצמנו בכוח הציבורי שלנו, דווקא מאז שהחבאנו את הדגל. כשאנחנו הנפנו את הדגל הזה, לא רק שהיינו חזקים יותר בציבור, אלא הכרחנו את הליכוד לדבר שלום. אני מזכיר לך שתי סיסמאות שהיו לשני ראשי ליכוד דומיננטיים
מאוד, 'רק שרון יביא שלום' ו'נתניהו – עושים שלום בטח'. אני מדבר איתך על תקופה שהסיסמה הראשית של הליכוד הייתה עם המילה שלום, מתי זה קרה? לא כשאנחנו נגררנו ואמרנו ששלום זה לא פופולארי, אלא כשגרמנו להם לדבר על זה".
"כל עוד מפלגת העבודה לא תניף את הנושא המדיני, אין לנו תקומה וצידוק פוליטי בחברה הישראלית. אתה רואה שבתקופות שהרמנו את זה, לקח ממשלות, רבין וברק לקחו על הנושא המדיני ממשלות. כשהסתרנו את זה והתחלנו לדבר על סייעת שלישית, היו דברים בהתאם".
בר מדגיש שלא מדובר במטרה שמאלנית תבוסתנית, אלא מטרה ביטחונית להיפרד מהפלסטינים, והוא אף כתב חוברת בת 25 עמודים שבה הוא פורש את משנתו בהרחבה תחת הכותרת "כן לשתי מדינות, לא למדינה דו לאומית, שומרים על ישראל, נפרדים מהפלסטינים לשלום". לדבריו, אבו מאזן מוכן לדבר בלי תנאים מוקדמים ויסכים למדינה מפורזת, וכל מה שצריך לעשות זה שנתניהו ירים טלפון לעבאס.
"לירות למפלגה בראש"
בכל זאת יש בחירות בעוד שלושה חודשים, לשם כך הרי התכנסנו. "אנחנו בתקופה מאתגרת מבחינת מפלגת העבודה, אם התחזיות של הסקרים יתבררו כנכונות, (הוא מתעקש שלמרות הסקרים, ניסיון העבר מוכיח שלקראת הבחירות התמונה תשתנה), לא רק אני לא אהיה בכנסת, אלא שני שליש מהרשימה. אני מקווה שנעשה את החיבורים הנכונים, יו"ר המפלגה אבי גבאי עובד בשביל להביא גם ביטחוניסט, גם חיבורים בתוך הגוש, אני מקווה שזה יצליח ואז אולי ניגאל מאותם תחזיות ומספר מנדטים".
"אנחנו האלטרנטיבה האמתית היחידה לנתניהו, אם רוצים אלטרנטיבה אידיאולוגית עמוקה ולא מפלגת אופנה נוספת שאתה לא יודע למה אתה מצביע כשאתה מצביע לה. זה נכון ללפיד, זה נכון למפלגה החדשה של גנץ. בסוף, אני חושב שאם אתה מרכז שמאל, אתה צריך להצביע למפלגת העבודה, אם אתה מרכז ימין אתה יכול להצביע לליכוד. אבל לזרוק קולות למפלגות אופנה שאתה באמת לא יודע אם מחר ישבו עם נתניהו". לדבריו, "יכול לצאת שהצבעת גנץ וקיבלת ביבי".
"אם גנץ היה אמיץ הוא היה אומר לך שהוא לא רוצה את נתניהו כראש ממשלה. אני מאמין שהוא מאה אחוז בדעות של מפלגת העבודה, הוא בא מבית של מפלגת העבודה. שיחליט מה הוא רוצה, אתה רוצה להוביל לשינוי אמיתי? אם המטרה של גנץ הייתה להיות ראש ממשלה בבחירות הבאות, זה לא יקרה אם הוא יקים מפלגה ולא יהיה מספר שתיים של לפיד או גבאי. המקסימום שהוא יכול להיות זה שר ביטחון, תחת גבאי, תחת לפיד, תחת נתניהו. בוא ותצטרף לגוש שאתה מחובר לערכים ולאידיאולוגיות שלו".
בר מדגיש כי יש ללכת לחיבורים וחושב שהמקום המתאים לגנץ זה במפלגת העבודה, אך מסרב בתוקף לאפשרות שגבאי יוותר על ראשות המפלגה, "יש מחיר שאנחנו צריכים לשלם לדמוקרטיה מפלגתית, היה לנו תהליך בחירות קשה וסיזיפי מאוד, אבי גבאי הצטרף למפלגה, אני לא תמכתי בו, אני תמכתי בעמיר פרץ, אבל הוא נבחר. בשבוע שהוא נבחר ישבתי איתו ואמרתי לו שאני חייל במערכה, אתה היו"ר שלי. הייתה לגנץ אפשרות להתמודד לראשות מפלגת העבודה, להתמודד לראשות הליכוד אם הוא היה רוצה, וקראו לו אז, גם גבי אשכנזי לא עשה את זה ואחרים לא עשו את זה".
לשיטתו, גנץ לא ראוי עדיין לכהן כראש ממשלה. "הדבר הנכון לעשות זה להצטרף לגוש שיכול להחליף את הממשלה, להיות קדנציה אחת שר ביטחון עוד לא הרג אף אחד. אני לא חושב שבן אדם שהיה לפני שעה וחצי רמטכ"ל צריך מיד להיות ראש ממשלה, אלה שתי מערכות שונות,
בא קצת תשתפשף. וזה לא נתון לשיקול, יש יו"ר שנבחר בצורה דמוקרטית והוא רוצה לממש את הבחירה שלו כיו"ר מפלגת העבודה ומועמדה לראשו הממשלה, יש לו את כל הזכות לעשות את זה. לא לעשות את זה יהיה לירות למפלגה בראש".
בר מסביר כי מבחינה קואליציונית רק גבאי יכול להחליף את נתניהו, לדבריו, הוא יוכל לחבר לממשלה אחת את לפיד, כחלון, לוי-אבקסיס, מרצ והחרדים. הוא גם לא פוסל את ליברמן והערבים, אך מדגיש, כי "עם אנשים כמו חנין זועבי לא נשב. אבל אם הערבים יבחרו רשימה שתייצג אותם ויסכימו לקווי יסוד, אז ברוך הבא. אם הבית היהודי יסכים לקווי היסוד שלנו אז גם הם מוזמנים, גם הליכוד יוכל להצטרף בהמשך".
"אני לא שופט"
את הראיון אנו עורכים תוך כדי הפיצוץ בתוך המחנה הציוני וסילוקה בבושת פנים של יושבת ראש 'התנועה' ועד לפני יומיים גם יושבת ראש האופוזיציה חברת הכנסת ציפי לבני. בר כמו יתר חבריו לא מרחיבים בנושא, הם ממעטים לדבר על כך, בטח בימים שנחשבים כמי שמתם מוטל לפניהם, אבל הצלחנו לחלץ ממנו אמירה כלשהי. הוא תומך ביושב ראש מפלגתו אבי גבאי אך עדיין אפשר לשמוע בקולו את ההלם "המפלגה כפי שאני מכיר אותה היא חזקה יותר מכל חיבור או פיצול", הוא אומר לגבי עתידה של מפלגת העבודה ומשתף את קוראי יום ליום בחתול השחור שעבר בין גבאי ללבני "היה מצב של חוסר אמון בין גבאי ללבני, וזה הגיע לכדי שבר שלא ניתן היה למנוע אותו".
בר, כפי שאמר במהלך הראיון שוב ושוב, הוא חייל נאמן למפלגתו ולעומד בראשה, וכעת הוא מעניק לו גיבוי, גם אם חלקי, "זו החלטה מנהיגותית שלו ואינני שופט אדם שיש עליו את האחריות ואת משקולת ההובלה, אלא מגבה אותו. אני שחקן קבוצתי. כעת עלינו להתלכד ולהתמודד מול היריב הפוליטי האמיתי. ממשלת נתניהו".
חיליק בר על:
מפלגת העבודה: "הבית הפוליטי שלי והדבר הנכון לישראל".
המחנה הציוני: "חיבור נכון וחשוב שקרה לנו".
חיליק בר: "בחור נחמד, אני דווקא מכיר אותו די טוב".
אבי גבאי: "יו"ר המפלגה שלי ואני אעשה הכול בשביל שהוא יצליח".
עמיר פרץ: "איש עם עמוד שדרה אידיאולוגי מהיותר חזקים שראיתי בחיי".
בנימין נתניהו: "אהה… (לראשונה הוא מתמהמה ארוכות) בעלה של שרה ואבא של יאיר וראש הממשלה".
ציפי לבני: "אישה עם אומץ מדיני וכיוון מדיני נכון. שותפתנו לשעבר בימים טובים יותר וכיום לאחר הפרידה ממנה נמצאים מולה בימים טובים פחות, וזה טבעי".
יואל חסון: "מאחל לו בריאות".
אהוד ברק: "היו"ר הראשון שלי כמזכ"ל, גיבור ישראל, לוחם ללא חת. קצת טרגדיה פוליטית, כי היכולות האנליטיות והניהוליות שלו לא מתרגמות לפוליטיקה, אם הוא היה משפר את זה הוא היה יכול להיות מנהיג גדול. אבל סך הכול איש יקר שישראל חייבת לו הרבה, חלק אי אפשר לספר".
משה כחלון: "אח של קובי ואיש נחמד. היו דברים שהוא הצליח בהם, היו דברים שהייתי מצפה ממנו יותר כשר אוצר, בעיקר מאבק בנושא של יוקר המחיה ודיור בר השגה, שאני חושב שהוא נכשל".
אבו מאזן: "הלוואי שהיה מנהיג יותר חזק ויותר שולט על האנשים שלו, אבל כרגע הוא הנשיא שלהם ואיתו צריך לעבוד".
צפת: "עיר הולדתי, אהבתי הגדולה, שרק ירושלים מתחרה בה".
ירושלים: "ביתי בעשרים השנה האחרונות, אבל יותר מזה, הבית של הילדים שלי, הם לא מכירים משהו אחר, יש לי שלושה ילדים ירושלמים אסלים, ואהבה גדולה".
פריפריה: "הבית שבו גדלתי ובו נולדתי. הטרגדיה של מדינת ישראל וצריך כמה שיותר מהר להשוות את תנאיה למרכז".
הראיון פורסם בעיתון 'יום ליום'
והבית היהודי גרוע אותו מידה
החרדים וכחלון חברתיים
והשמאל יותר סוציאליסט