יוֹסֶפְ'ל עמד רכון ראש וכפוף גב, מתעמק ומתכוון בתפילתו כמיטב יכולתו וכמרב מסוגלתו. על ידו ובסמוך לו ישב-עמד-ישב ילדו הקט, פאותיו מקפצות יחד עם ניתוריו הוא, וכיפתו כמעט וניתקת ממקומה שעל הקרקפת. ילד טוב ותמים הוא, ואינו זוקף לאשמתו את גזירת חוסר התעסוקה שניתכה עליו פתע פתאום. למוד הוא לשבת מדי יום ושבוע על כיסא הפלסטיק המעוקם שבכיתתו, וידיו מונחות על שולחן העץ הירוק והשרוט. והנה, ללא כל הודעה מוקדמת, הסתיימו לימודיו, והוא מצא את עצמו נשרך בעקבות אביו אל עבר בית הכנסת השכונתי, ממתין לסיום התפילה, ללא ניכוי שליש על התנהגות טובה.
"ככה זה לפני פסח", הסביר לו אביו טרם הגיעם, עודם צועדים. "יש לרֶבֶּ'ס חופש, כי הם צריכים לעזור בבית לקראת פסח". ובשקט מלמל אביו מספר מילים שהילדון לא ממש הבין את פשרן ופירושן: "מה שהם לא מבינים זה, שבשביל כמה רֶבֶּ'ס כאלו, כל האבות הופכים לשמרטפים…"
היות וקץ הוא בקפצוצים שהתישוהו, החל הינוקא קורא מעם החומש שהונח לפניו. אך מאחר והקהל נתון היה בעיצומה של תפילת שמונה-עשרה, אי לכך, נשמע קולו המלחשש בחלל בית הכנסת כמין זמזומו של יתוש המאיים בעקיצה, וכזבוב טורדני המעופף בקצה התנוך.
מכיוון הספסל חסר המשענת שבאגף המערבי, נשמע המהום כלשהו ולאחריו כחכוח קולני, מה שהצביע על חוסר שביעות רצון של אחד המתפללים היותר נרגנים שבקהל. יוֹסֶפְ'ל, האב השמרטף, לא חשב לרגע כי אותם טילי שיוט משתיקים מונחים להישלח כלפיו וכלפי בנו הסורר ללא מורה. הוא המשיך בתפילת לחשוֹ והשתדל להתעלם. אך הרטינות השקטות רק התעצמו מברכה לברכה, ואף נוספו להן נקישות נמרצות על גב השולחן.
סופו של עניין שהסתיימה תפילת יוֹסֶפְ'ל, והוא פנה אל אחוריו להביט בנעשה והנשמע שם. משסב, גילה לחרדתו סב מזדקן מנופף באצבעו בתנועה מאיימת למדי, גבותיו מכווצות כלפי חוטמו, ופיו הפעור פולט אי אלו נהימות של תרעומת. "נו, שַׁה!" זועם הלה ומחווה בידו הפנויה לעבר הילד, שישב אותה עת וזרתו מונחת על אותיות מנוקדות ושאינן, מנסה את כוחו בקריאת המילים.
כעת כבר הבין יוֹסֶפְ'ל את משמעות הנהמות העמומות שנשמעו מאחורי גבו משך כל תפילת שמונה-עשרה. הוא היסה את בנו ככל אשר ידו משגת – והיא משגת – ולקשיש הנרגן הייתה הרווחה.
עם תום התפילה, ולאחר גלגולן של רצועות תפיליו, ניגש יוֹסֶפְ'ל אל היהודי המבוגר, לשמוע מה בפיו ומה זה בידו. לקבל את הסברו, מה פשע ראה בדרדק המתאמץ להגות אותיות מחכימות. הישיש הרוטן נראה כעת שונה בתכלית. הבעת מבוכה הייתה שפוכה על פניו, וארשת של אי נעימות נמרחה מאוזנו הימנית לזו השמאלית.
"בוקר טוב, כבוד הרב", פתח יוֹסֶפְ'ל את שיחת ההבהרה. "עם כל הכבוד הראוי, רציתי לשאול את כבודו, על מה ראה לנכון לגעור בי ובבני לעיני כולם?"
"קודם כל, אני מְבַקֶישׁ את סליחתך", התנצל הגוער. "לא הייתי צריך באמת לעשות זאת. אבל אם תרצה, שב פה ואני אספר לך מה עמד מאחורי זה". יוֹסֶפְ'ל התיישב מולו, שולח את ילדו להמתין לו בחוץ. "לא, לא", נזעק הזועק, "שיישאר כאן, שישמע גם הוא את הסיפור".
"זה היה בחופשת פסח שלפני חמישים שנה בערך. הייתי אַבְרֶיך צעיר, בסביבות הגיל שלך, והֶיבֶיאתִּי את הילד הקטן שלי איתי לבית הכנסת. ממש כמו מה שקרה פה היום. אבל אני הייתי קצת פחות צדיק ממך, וכנראה שככה גם היה הבן שלי שיהיה בריא, והוא הביא איתו כל מיני צעצועים לשחק בהם בזמן התפילה. ואז, בדיוק באמצע שְׁמוֹנֶשְֹרֶה, הילד שלי השמיע קולות כאלו של משחק, ומישהו מהציבור התחיל לדפוק ולכַּחְכֶּיחַ בכדי שהילד יפסיק עם הרעשים. בקיצור, אותו דבר כמו שקרה איתך, קרה איתי".
הסבא רפרף בידו על קצה זקנו והמשיך: "מאז יש לי בלב פינה כזאת, שבה אני רוצה לחַנֶיך את כל העולם, ולצעוק על ילדים שמרעישים סתם בתפילה. אבל פרט אחד היה שונה כאן מהסיפור שלי. אצלי, הבן שלי רק שיחק ולא נורא שגערו בו, אבל פה, הילד הצדיק שלך" – וכאן צבט הקשיש על לחיו של הילד – "למד את התּוֹירֶה הקדוֹישֶׁה, ואני לא שמתי לב והפרעתי לו. בושה וחרפה. אני לא סולח לעצמי על זה, אבל אני מקווה שאתם כן תסלחו לי, מה אתה אומר?"
"וודאי שאני סולח, ואני גם מאמין שילד שלומד תּוֹירֶה יודע שצריך לכבד את המבוגרים, והוא גם סולח לך. נכון?" פונה יוֹסֶפְ'ל לבנו.
והזאטוט – מהנהן במרץ.
לטורים נוספים של שמחה פשיטיק, מהרו לרכוש את הספר.
