פרק מיוחד ממסכת חייו המפוארים בהרבצת תורה ויראת שמים של הגאון הצדיק רבי יהושע גרינוואלד זצוק"ל רבה האחרון של העיר חוסט והגליל ולאחר המלחמה רבה של "קהל יראים – חוסט" בארה"ב
[באדיבות הסופר ברוך הכשרונות הרב יעקב הייזלר שליט"א]
מגדולי וחשובי הרבנים בדור הקודם היה, הגה"צ המפורסם, איש האשכולות, חסידא ופרישא, רועה נאמן לעדת קדשו, גדול בתורה וביראה, רבי יהושע גרינוואלד זצוק"ל רבה האחרון של העיר חוסט והגליל לפני המלחמה ולאחר מכן רבה של ק"ק "קהל יראים – חוסט" בארה"ב ובעל שו"ת "חסד יהושע" ג"ח.
בשבוע הקרוב יחול יובל שנים להסתלקותו לשמי רום, מן החובה לשמר ולהעביר לבני הדור הצעיר את מורשתו הרוחנית ואת זכרו הטהור, למען ידעו הבאים הדורות הבאים אחרינו צדיק מה פעל.
מן הראוי להקדים ולהביא מדברי חתנו הג"ר דב רפפורט זצ"ל כפי שכתב בהקדמה לספרו "עין דמעה" בו היטיב להגדיר ולתמצת את גדלותו ופעליו הכבירים של חמיו רבינו זצ"ל וביחוד אודות פעליו הרבים למען לא ישכח לעולם אשר עוללו הגרמנים ימ"ש בשנות השואה לבני ישראל, וכה כתב:
"אלה שזכו להתחמם לאורו ולהסתופף בצלו של כ"ק מו"ח מאור ישראל וקדושו הגאון רבנו יהושע גרינוואלד זצללה"ה אב"ד וריש מתיבתא דק"ק חוסט, אלה ששאבו ממעין תורתו והקשיבו לדרשותיו הנלהבים מערי החורבן הנורא אשר קרה את בית ישראל בשואת אירופה, חזו בו דמות קדוש וטהור אשר שחה לעפר נפשו תחת משא הקורות אשר עברו עליו, על משפחתו על תלמידיו ועל קהילתו הקדושה.
"ראו בו את איש ההלכה הלן באהלה של תורה שמגמתו היחידה מאז ומקדם היה להפיץ תורה ויראה בישראל, שכחו הגדול בהלכה בא לידי ביטוי מתאים בספריו 'חסד יהושע' על סוגיות הש"ס ושאלות ותשובות בכל מקצועות התורה.
"גם הבחינו בו כאיש מורם מעם אשר החליט עוז בנפשו, לא להחמיץ שום הזדמנות, לזכור ולהזכיר את אשר עשה לנו עמלק הנאצי. בעקשנות דקדושה הוא לא נתן לקול זעקת הדם הרב שנשפך להירדם.
"גאון ההלכה היה מו"ח רבינו זי"ע, הוא לימד ושינן גם את ההלכה העתיקה והמפורסמת: "הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב". נואם בחסד עליון זה, כאשר רק פתח פיו קדשו לנאום ברבים, המון שומעיו כבר יחלו לרגעי התעוררות והשתפכות הנפש. כי הוא זצ"ל תמיד שילב בדבריו בעינים זולגות דמעות, את ענין החורבן וקרא את הנוכחים בקול יללה: "לא לשכוח את הקדושים שלנו ולזכור תמיד את רשעת העולם הגדול נגד עם ישראל".
"מו"ח רבינו זצ"ל כאב על הקהילות שנחרבו וחשש שבמשך השנים ישכיח שר של שכחה את האסון ואת הסבל הנורא, את הכאב על מה שהיה ואיננו עוד, חשש שלא יהיה דואג לעורר ולהזכיר. הוא חזר והדגיש זאת הדאגה לעתים תכופות. דאגה זו וידיעה זו דחפו לרשום עלי ספר את אשר קרהו וכך נולד הקונטרס "עין דמעה" שכתבו בדם לבבו. הוא לא הסיח דעתו אף לרגע קט ממה שקרה לנו בשנות הזעם.
"זכיתי לעמוד במחיצתו ולעזור לו בסידור כתביו ספרי "חסד יהושע" לדפוס, כאשר שפתותיו דובבות תמיד "זה חלקי מכל עמלי". ביחוד עזרתי הרבה בכתיבת הקונט' "עין דמעה" כאשר ישב על יד מכונת הכתיבה וטיפל בעניני השואה נחוץ היו לעמוד על ידו, כי כתב בפיזור נפש, בהתרגשות ובעינים דומעות, הוא חי מחדש את המוראות שעברו עליו ולא יכול לעצור נחלי דמעותיו.
"לפעמים רק רשם ראשי פרקים ואמר לי את השאר בע"פ וציוה עלי להשלים ולסדר. ביראת הכבוד והזדעזעות נפשית עמדתי על ידו והבחנתי במנהיג ישראל הכואב באמת את כאב עמו, ושגמלה החלטה בלבו, לב פצוע ונשבר, לרשום עלי ספר את הקורות.
"וכמה מזעזעים דבריו הקדושים: "ועד יום חורבן עירנו למדתי ב"ה תורה ברבים עם בני הישיבה. אוי ואבוי לי שמבצר תורה זו נחרבה בימיי, ולמראה עיניי שלט בה יד מרצחים ינקום ה' נקמת עמו לעינינו".
"היה בהיר לכל מכיריו כי הוא פשוט לא היה יכול להתנחם על אבדן קהילתו ורגשותיו העדינים דחפוהו לנאום ולדבר באופן תמידי על הנושא הטראגי. לא החמיץ הזדמנות לעורר ולהזכיר בקול רם ובהשתפכות הנפש הרגיש כי חוב קדוש מוטל על שרידי החורבן לא ליתן לשכוח את הקדושים והטהורים שהעלו על המוקד.
"מו"ח זי"ע היה הרב האחרון של הקהילה המעטירה חוסט. הוא הגבר אשר ראה את העיר בתפארתה וגם ראה אותה בחורבנה עת נהרגו תושבי העיר חוסט, אנשים נשים וטף. בחמלת ה' עליו הצליח להמלט על נפשו מכבשני האש. אבל לא שכח ולא היה יכול לשכוח את מה שראו עיניו, וכל ימיו פה עלי אדמות כאשר היה נע ונד משוטט ונודד ממקום למקום בער בו אש הקנאה, קנאת ה' צבאות, ובכל מקום בואו נתן ביטוי ממשי למגמתו ולתעודתו בחיים: להרביץ תורה ויראה בישראל.
דומה, כי לאחר דברים אלה מן המותר להאריך אודות גדלותו וצדקותו, ואכן במאמר שלפנינו נתמקד בעיקר אודות תולדות חייו המפוארים, על היותו מגדולי וחשובי הרבנים ואודות היותו מרביץ תורה גדול במשך עשרות בשנים עוד לפני המלחמה בהם זכה להקים תלמידים גדולי תורה מובהקים לצד יראי ה' מרבים שפיארו את כרם בית ה'.
ואלה תולדות
הגר"י זצ"ל נולד כ"ט סיון תרס"ד, לאביו הג"ר אברהם יוסף זצ"ל רבה של חוסט ולזקנו הגה"ק ה"ערוגת הבושם" זי"ע. עוד בילדותו הצטיין בכשרונותיו המפליאים, ואף התפרסם כבעל שכל חריף, והתקדמותו המהירה בלמודי התורה היתה לפלא ולשיחת רבים.
בשנות בחרותו התפרסם בעולם הלמדנים כחריף ובקי. שמעו הטוב הלך לפניו והגה"ק רבי יחזקאל פאנט אבדק"ק דעש בעל "כנסת יחזקאל" לקחו כחתן לבתו.
לאחר נישואיו המשיך בלימודיו בשקידה ושם לילות כימים כמעט ללא הפסק בעמלה של תורה.
לאחר פטירת אביו כיהן כאב"ד בקהילת אונגוואר שם אף הרביץ תורה לעדרי הצאן.
הרב מחוסט וראש הישיבה
בשנת תרצ"ג כאשר עלה הרב מחוסט מרן מהרי"ץ דושינסקיא זצוק"ל לכהן פאר כרבה של ירושלים, הוכתר הגר"י זצ"ל שהיה כבן כ"ח שנים בלבד למלאות את מקומו כרבה של קהילת חוסט וראש הישיבה ובכך למלאות מקום אבותיו.
שמעו הטוב יצא למרחקים ואף גדולי הדור הפנו שאלות בהלכה אל רבינו, והוא השיב להם כזקן ורגיל, כפי שניתן לראות בספרו שו"ת "חסד יהושע" ג"ח.
רבינו באישיותו הגדולה הרחיב אז את הישיבה, ובימיו הגיע הישיבה לרמה גבוהה הן בצורתה החיצונית והן בסדרי הלימוד בכמות ואיכות שרבינו הנהיג בה. תלמידים רבים מערי הונגריה נהרו לישיבה לשמוע את שיעוריו הנפלאים ולהתבשם מאור תורתו וחסידותו.
בספר ראשי גולת אריאל (עמ' רכז) מתאר את מעמדו הרם באותה תקופה.
"מה נהדרים היו פני העיר חוסט, למראה בחורי חמד הצועדים בצוותא מבית מגוריהם שבסמטאות העיר לכיון הישיבה, בכדי לשמוע את השיעור מפי רבם האהוב והנערץ, כשעל פניהם ניכר הרצון להגיע אל השיעור מהר ככל האפשר, כדי לזכות שוב ושוב בחוויה הנהדרת של שמיעת הדברים היוצאים מפיו".
"מבורך בכשרונות היה רבי יהושע, ובמיוחד בכשרון ההבעה וההסברה. בדברו על איזה ענין, יצאו מפיו משפטים מלוטשים כולם מדברים לענין עצמו, ללא צעצועי מילים וללא גיבובים בעלמא. בהסברתו לא סטה מעולם מן הענין המדובר, אלא קלע אל הנקודה המרכזית, כשהוא מתבלט בבהירות המחשבה וזכות השכל".
"חן מיוחד היה נסוך תדיר על פניו. מלא היה פקחות וטוהר, בעל קלסתר פנים אציליות, כולו אומר רך ועדנה, ביחודו זה עמד גם בימי המלחמה המרים, קומתו לא נכפפה, דמותו לא נשתנתה וכל הופעתו אמרה אמיצות הרוח והלב.
כך גם תיארו הסופר ר' אברהם פוקס ז"ל: "מיד עם היבחרו כרב וכראש ישיבה דחוסט, נתאספו לישיבתו למעלה ממאה בחורים. שיעוריו הצטיינו בפשטותם ובבהירותם, וכמעט שלא היה צורך ב"חזר בחורים", שיחזרו וישננו עם הצעירים את השיעורים לרוב בהירותם.
"כל יום בשעות לפה"צ לימד שיעור פשוט, ורק ביום א' בבוקר לימד שיעור עיון (סוגיא) עם כל המפרשים. בהסבירו את דברי רש"י והתוספות היה עומד על המונחים "כלומר", "יש לומר", ו"קצת קשה". הוא היה שואל ומסביר מדוע זה "קצת קשה" ומדוע אין שם קושיה שלימה.
"לימודו היה מבוסס על הכלל "לא הקפדן מלמד". כאשר ראה שבחור מתבלבל בשעת הבחינה, היה לוקחו הצידה, מעודדו ומרגיעו בדברים רכים כדי שלא יפול ברוחו.
"תמיד היו לו פנים מאירות, והיה משוחח עם כל אחד בחיבה ובחמימות. הוא היה מתעניין בכל אחד מתלמידיו ולפעמים היה גם מייעץ להם בענייני שידוכים.
"הישיבה היתה חסידית באופיה, והבחורים לבשו ברובם "קאפוטות", חגרו אבנטים בשעת התפלה והלכו יום יום לטבול במקווה.
רועה נאמן
אחד מתלמידיו תיאורו: "רבינו התמסר בכל לבבו ונפשו אל עניני העיר, ושמו יצא כממשיך נאמן של אבותיו הגדולים. הוא לא היה רק רב העיר וראש הישיבה אלא גם התפרסם כרועה נאמן לעדתו וחביבם של הבריות. יהודי העיר חבבו וכבדו את רבם בגין גדלותו בתורה ובגין טוב ליבו ואהבת ישראל שיקדה בקרבו.
"קהילת חוסט התפרסמה בימיו לתהלה כמרכז תורני נכבד אשר אור התורה האיר בכל פינה ופינה. היא היתה קהילה מסודרת ומאורגנת עם הרבה מוסדות של תורה וחסד. הקהלה מנתה אז כארבעת אלפים יהודים. בימיו הגיעה ישיבת חוסט לרמה גבוהה ביותר. תלמידים רבים נהרו לישיבה לשמוע את שיעוריו הנפלאים ולהתבשם מאור תורתו וחסידותו.
"לצד זאת התפרסם כמחונן בכשרון ההבעה וההסברה. תלמידיו העידו כי שעוריו הצטיינו בפשטותם הברורה עד שכל תלמיד היה תופס ומבין את חידושיו ושיעוריו שהיו בהירים ביותר.
"תלמידיו אף אהבוהו אהבת נפש והעריצוהו עד מאד. תלמידיו העידו שפניו היו מאירות תמיד ובחיוכו הטוב היה מגרש יגון ואנחה מעל כל פני הבאים אליו.
"כן היה דרשן גדול ודבריו שיצאו מלב טהור נכנסו ללב שומעיהם ונטעו בהם אמונה ובטחון בה'.
"הוא היה מעודד את תלמידיו וידידיו במשבריהם וטירדותיהם ובישוב דעת מיוחד היה מדריכם בעצה ותושיה.
תקופת המלחמה
"אולם כל אותה תקופת הזוהר הגיע לסיומה בחודש ניסן תש"ד, אז נכנסו הנאצים הגרמנים אל חוסט כאשר אף השתלטו על העיר, בין לילה הפכו את חיי היהודים במקום לגיהנום עלי אדמות.
"רבינו התאמץ בכל כוחותיו לעודד ולסעוד לב נדכאים בעצה ובעידוד.
"כן השתתף בצערו של כל אחד בלב ונפש ובחג הפסח שנת תש"ד, דרש את דרשתו האחרונה כרב העיר חוסט ונפרד מאנשי עירו האהובים מתוך בכיות ויללות.
חתנו הגר"ד רפפורט זצ"ל כתב בהקדמה לספרו את אשר אירע עם רבינו באותה תקופה:
"בערב חג השבועות הוצאו כל היהודים מבתיהם, נדחקו לתוך קרונות משא שעמדו הכן בתחנת הרכבת של העיר חוסט. הרכבת זזה ונסעה במהירות לגיא ההריגה ההמוני אושביץ. בהגיעם למקום פורעניות נוראה זו, נעשה סלקציה ורבנו נלקח לצד הימין זאת אומרת, לאותו חלק שלא הומתו מיד והרבה מהם זכו להישאר בחיים. אך היו אלה חיים מרים עם עבודת פרך ויסורי איוב נוראים.
"תנאי השינה ותנאי האוכל היו אבנורמאליים ומתוכננים מלכתחילה להשמיד ולהרוג. והאמת המרה היה כי הרוב הגדול מבין אלה לא נשארו בחיים. במבט אחורה, רגיל היה רבנו לספר ולתאר גודל הנס שיצא חיים מבין שיני האריות מאחר שהיה ידוע כחלש בגוף ורגיש בתנאי העכול עד שהרבנית ע"ה הכינה בשבילו לדרך שק מלא לחם קלוי.
ממשיך חתנו וכותב: "רבנו היה באושביץ רק זמן קצר, אבל במשך הימים ששהה שם, ראה את כבשני האש בעבודתם, שמע קולות אבות ואמהות וילדיהם הקוראים "שמע ישראל" ונשמותיהם יוצאות ב"אחד". קולות אלה הדהדו באזניו כל ימי חייו ולא נתנו לו מנוח.
"מאושביץ הועבר למחנה הרכוז "מאטהויזן" שבאוסטריה. במקום זה נעשה אסיר מחנות ההסגר במלוא מובן המילה. קיבל את הבגדים המיוחדים ושמו הוחלף למספר, כפי שהיה נהוג במחנות ההשמדה. עבד עבודה קשה תוך תנאים תת אנושיים. אולם גם בימים קשים אלה לא נפל ברוחו. באחד הפינות שבצריף, בסודי סודות ותוך סיכון הנפש, היו מתלקטים סביבו אנשים אחוזי היאוש ורבנו היה מספר להם ספורי צדיקים ומחזק לבם לבל יתייאשו.
"למד עם מקשיביו שעורים במשניות ושו"ע בע"פ. אירגן אמירת תהלים בצבור וקשה היה לעצור את ההתעוררות. במעשיו אלה הציל הרבה נפשות, והפיח בהם רוח תקוה שעוד יבואו ימים טובים ויראו בישועת ה'. לאחר חדשי סבל ארוכים זכה רבנו לצאת לחופש ולראות מעט בנקמה שנעשתה בנאצים הארורים.
להחיות את הגחלים
לאחר המלחמה הגיע רבינו לבודפשט שם כיהן כחבר הבד"צ שעסק בתקנת עגונות. כמו"כ ניהל שם ישיבה לבחורים אודים מוצלים מאש, כאשר סייע להם להתאושש ולהתעורר לאחר סבל וים הצרות שניתך על ראשם בימי הזעם.
רבינו קנא קנאת ה' צבאות, ושאיפתו היתה אחת ויחידה להרביץ תורה ויראה בקרב ישראל.
כך עשה בבודפשט, בפאריס, ולאחר מכן בהגיעו לארה"ב בשנת תש"ח שם הקים לאחר נדודים את בית מדרשו "קהל עדת יראים – חוסט" בבורו פארק והשתדל בכל אונו להחיות את הגחלים הלוחשות ואת העצמות היבשות, למרות ההרס הגדול ולמרות נפשו עמוסת הקשיים ויסורים לא אמר נואש. הוא שם לעצמו למטרה לעודד הנבוכים ולהעניק לאדם בישראל את גאוות הזהות וכבוד העצמי.
מבורו פארק יצא שמו הטוב למרחקים, ורבינו נהפך לתל תלפיות ואישיות מרכזית בעולם הרבני. קהילת חוסט התפתחה ושגשגה ותוך זמן קצר נעשתה לאחת הקהילות היפות והמסודרות, בשמשה מופת ודוגמה לקהילות אחרות, וממנה ראו וכן למדו לעשות.
רבים נהרו לשיעוריו הבהירים שנמסרו בחן ובחסד עליו כאשר רבים וטובים היו מרותקים למוצא פיו וכן ליהנות ממנו עצה ותושיה, בכך זכה להיות נערץ על כלל החוגים והעדות שהעריצוהו ביותר. במיוחד היה נערץ על אלפי אנשים משרידי הקהלות של קרפטרוס, אשר ראו בו סמל של הרבנות והגאונות הצרופה של חוסט המעורר רטט של יראת הכבוד בלבם של מאות ואלפי יהודים משארית הפליטה בכל העולם.
בני קהילתו העידו כי לא פעם היו אנשים משומעיו פורצים בבכיה ומהרהרים בתשובה כתוצאה מהשפעת דיבוריו החמים והמעוררים שיצאו מלב טהור.
בארה"ב נשא את רעייתו ע"ה בזיוו"ש, ולאחר הסתלקותה נשא בשנת תשכ"ב את בתו הבכירה של מרן האמרי חיים מויזניץ זי"ע, אשר עמו היה קשור בקשר עז ואמיץ.
השואה – לנושא תמידי
בכ"ד שנותיו אחרי המלחמה היתה השואה לנושא תמידי אצלו. וכפי שכתב חתנו זצ"ל: "מו"ח שכלל, בלי כוונה תחילה, מסע הזכרה והסברה עזה וחריפה בכל מקום בואו אודות מהות האסון הגדול והיחס האכזרי מצד אומות העולם. קטעי זכרונות צצו ועלו בשיחותיו הפרטיות ובדרשותיו הקורעות לב.
"השתדלתי לרשום דיבורים ודברים כהווייתן מבלי לגרוע או להוסיף. תמיד תבע חשבון מעולם הגדול ורגיל היה לצטט דברי הנביא "בנים גדלתי ורוממתי", פוק חזו, היה רגיל לומר מה נתן עם ישראל לעולם הגדול, ידיעת אחדות הבורא ית"ש, יסודות התורה וכו' "והם פשעו בי" הם שילמו לנו ביחס שטני ואכזרי במשך כל שנות גלותנו והשיגו שיא רשעתם בהקמת מחנות ההשמדה עם כבשונות האש בהשמדת מיליוני אחינו בני ישראל על לא עול בכפם, בתוכם כמיליון ילדים קטנים תשב"ר שלא חטאו. ותמיד סיים באנחה עמוקה ב"ארץ אל תכסי דמם".
"זכיתי להיות במחיצתו בדרכנו הארוכה מגיא ההריגה דרך בודאפסט, פראג ופאריס לארה"ב. היה לי הזדמנות יוצאת מן הכלל לשמוע הרהורי לבו וכל שיחה קלה שלו היתה עשירה בצלילות דעת, בהירות לשון, חן-ביטוי ומקוריות מחשבה. מו"ח היה אהוב וחביב על רבים ועל יחידים, היה איש רעים, איש חמודות, היה מעורב עם הבריות, כאחד מאתנו, איש מן השורה, מצניע לכת. לעומת זה, כל מה שכתב ואמר נעשה בכובד ראש ובזהירות הניסוח, בעמקות הנתוח ובגישה נפשית, מוסרית ומצפונית. הוא היטה אוזן מקשיב לכל איש והמון שומעיו ומאזיניו הקשיבו בדריכות לדבריו. מן המרחק, אישיותו מזהירה יותר בחשכת עולמנו, צורתו המרחפת לפני עינינו מחממת את הלבבות ומלהיבה. הבה נזכיר את דבריו הק' שיחות חולין של ת"ח, ומנהגיו הנעלים שהיו תמיד מתכוונים להרבות כבוד שמים.
"בכל מקום בואו היה ער לאתגרים היסטוריים, היה מעוניין בבנינים ובחפצים עתיקי יומין. היה מטייל ברחובות פאריס או פראג ומקלו בידו ומסתכל בכל כחובב עתיקות מאז. היה שקדני, חרוץ ולהוט ללמוד ולראות הכל. בפראג התפללנו כמובן בביהכ"נ העתיק של המהר"ל הידוע בשם "אלטניי שול". גם הקדיש זמן לבקר ולחקור את הגשר הידוע בפראג. שם בפראג שהינו רק זמן קצר בערך. נגד זה התעכבנו בפאריס, בירת צרפת, זמן ארוך בערך בצפיה לתעודות רשיון הכניסה לארה"ב. רבנו הרבה בטיול, ביקר במוזיאונים מפורסמים, באולמים עתיקי יומין ובבנינים בעלי שם שהעיר פאריס כה עשירה בהם. רבנו ציין כי פעילות כזה וביקורים כאלו מועילים גם לפזר רעיונותיו המדוכאים.
"אני זוכר כי היינו בפאריס בחג השבועות והתפללנו ברש"י שול. רב ביהכ"נ דאז הרב שטרן ז"ל היה תלמיד מרן ה"שבט מיהודא" זי"ע והוא כיבד את רבנו בדרשה אחר קריה"ת. אלה שזכו לשמוע דרשה זו לא במהרה ישכחו את הרושם האדיר שהשאיר על שומעיו. דבריו נתלוו ביללות ובכיות והתעוררות לא ישוער כאשר רבנו במומחיות יוצאת מן הכלל השליב את אסון השואה בפסוקי מתן התורה.
"אני משתדל לזכור ולרשום את דבריו כמו שיצאו מפ"ק בהתלהבות והתעוררות יתירה אף שקשה למסור במלים את הרושם הבלתי רגיל. הוא געה בבכי ואמר כי לפי המסורה כ"א מישראל עד סוף כל הדורות עמד על יד הר סיני בשעת מתן תורה והקב"ה הראה להם במעמד זה את כל אשר יקרה אותם בכל הדורות, ובכן הראו להם גם המעשים הנוראים שראו עינינו בדורנו האומלל. "והר סיני עשן כולו ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר ההוא". פסוקים כדרבונות, פסוקים מפורשות. הלא במלים "כעשן הכבשן" נכלל התמצית האכזרית של אסוננו הגדול.
במחנה באושביץ
"הבה נספר לדורי דורות את אשר קרה לנו ואת אשר הראו לעמנו באותו מעמד הרם. הראו איך אנו מגיעים בקרונות בקר בהמוננו, אנשים נשים וטף למחנה ההריגה אוישביץ ואיך גוזלים מאתנו נשינו וטפנו וזקיננו בדם קר, איך שמו אותנו בבלוקים רקים מכל ובחשכת הלילות נתקיים בנו "וכל העם רואים את הקולות" ופרש"י רואין את הנשמע, ראינו להבות אש עולות ללב השמים עם קולי קולות של "שמע ישראל", אוי לאזנים ואוי לעינים, היו גם שהריחו את ריח הבשר הנשרף. היו אלה השריפות ששרפו את קדושינו, וכל העם רואים את הקולות של שמע ישראל על שפתי הק'. מה נורא היה המראה ומה קשה, הוי כמה קשה, להשתחרר מהאווירא המדכאת של האבילות המרחף בחלל. וירא העם, כאשר עם ישראל ראה מוראות אלה במעמד הר סיני נפל פחד עליהם, וינועו ויעמדו מרחוק, ופירש"י שהיו נרתעין לאחוריהם ומלאכי השרת באין ומסייעין אותן להחזירן. ולפי בעל הטורים זה המקור על שמתנענעים בשעת לימוד התוה"ק, מפני שניתנה באימה ברתת ובזיעה. "ויאמר משה אל העם אל תיראו". רבינו האריך עוד בהתעוררות בל יתואר, אבל קצר המצע.
"כאשר רבנו מספר בעצמו, הוא בא ממקום שחרורו דרך פרשבורג לבודפשט. בכל מקום בואו שמעו הלך לפניו וקבלוהו בכבוד והערצה. בבודפשט התאכסן במלון "כרמל", מקום שם התרכז האליט האורטודכסי שנשאר לפליטה ושם פגשתיו לראשונה אחרי המלחמה. בבודפשט לקח חלק פעיל בחיים הציבוריים ושיתף פעולה עם רבני הבד"צ דשם.
"רושם אדיר השאיר על המון שומעיו כאשר לראשונה מימי השחרור נערך הזכרה רבת עם לנשמות הק' "בש"ס חברה". הפצע היה טרי לחלוטין, הכאב היה עמוק ורענן, עוד לא דיברו בתקופות של עשרים או שלושים שנה, דיברו בשפת דברים שקרו רק אתמול ושלשום… ובאוירה מתוחה זו במצב רוח מדוכא ששרר באולם נשא רבנו את דברו קול אדיר ובנחלי דמעות ונמס כל לב.
גדול בתורה
אחד מבני ביתו תיאר אודות חידושיו של רבינו והעונג המיוחד שהיה לו מפלפולי אורייתא.
וכה כתב: "היה לרבינו עונג רוחני גדול לראות חידושיו יוצאים לאור, וזכורני איך שהתחננתי אליו במשך שנים לרשום ולכתוב גם דברי אגדה, הלא ידוע בשער בת רבים איך שתו בצמא את דבריו הנפלאים בעניני אגדה, אבל עיקר חיותו היה תמיד בפלפולי דאורייתא בסוגיות הש"ס. ואמר לי כי יקשה לו להתרכז ולבלות זמן ברישום דברים באגדות הש"ס. לפעמים כבר הבטיח. אבל לדאבון כולנו גם הזניח וחבל על דאבדין.
"כל כולו היה מרוכז תמיד בתורה. בעוצם בקיאותו הנפלאה ובעומק הבנתו היה מדריך את שומעי לקחו. יחס מיוחד וחם היה לו לתלמידי חכמים. אהב ההתחברות אתם אהבה עזה אהבם ובכבוד רב היה מכבדם. ואכן גדולתו במידות כגדולתו בתורה. הוא היה צדיק וחסיד עם קונו ועם הבריות.
רבינו נפטר ביום ו' אב תשכ"ט, וארונו הועבר לארה"ק. הוא נטמן על יד קברו של מרן מהר"א מבעלזא זי"ע.
בית מדרשו שבארה"ב המשיך להיות מקום חשוב לתורה ולתפלה בהנהגת חתנו הגה"צ רבי פנחס דוד הורביץ שליט"א שהוכתר לרבה של הקהילה. (לימים כ"ק אדמו"ר מבוסטון ארה"ב שליט"א).
"לסכל את נסיונות הטשטוש והשכחה מהשואה"
בהקדמה לספרו "עין דמעה" כותב חתנו הגר"ד רפפורט זצ"ל את כאב רבינו אודות השכחת תקופת השואה שרבים מנסים להשכיחה.
"כאשר כאב מו"ח את כאב השואה היה רגיל לחזור על המלים "זכור אזכרנו עוד…" היה מדגיש את ה"עוד"… וואס נאך ס'יוואלט געקאנט זיין, לולי האסון הנורא שקרה אותנו, עוד כמה יותר תורה ויר"ש היה בעולם, עוד כמה תתי"ם וישיבות היו בעולם.
"בדרשת שבת שובה בשנה אחת בבורו פארק בבית מדרשו סיפר בדמעות איך שהיה מנהג בק"ק חוסט, כמו בהרבה שאר קהילות ישראל, כי לפני הימים הנוראים בסוף זמן הלימוד, ביקר רב העיר המרא דאתרא, בכתות הת"ת לבחון את התלמידים. היה זה מאורע חגיגי ויוצא מן הכלל כי לאו בכל יומא איתרחיש כי הרב דמתא בכבודו ובעצמו יופיע בחדרי הת"ת.
"הילדים השקידו בלימודם בהכנה ליום זה המיוחד. ורבנו געה בבכי באמרו "די הונדערטער קינדערליך וואלטן דאך היינט געווען שיינע אידישע בעלי בתים מיט אידישע שטיבער און היימען אנגעזאפט מיט אסאך תורה און יר"ש זכור אזכרנו 'עוד' ינקום ה' נקמת דם עבדיו השפוך.
"כאחד מיחידי הסגולה שלא הסיח דעתו מן האסון ולקחה, היה נרגש מאד פעמים תכופות בשנים לפני פטירתו מן העולם כאשר ראה איך ללא קורטוב של בושה וללא מאמץ של חיפוי והסוואה, משתדלים לערפל את הטראגדיה. הוא קרא להעמיד דברים על דיוקם ולסכל את נסיונות הטשטוש וההשכחה מכל צד שהוא.
"שום דבר, טען רבנו ז"ל לא יכול לגרוע מאומה מייחודה של השואה היהודית באירופה. מגמתו בחיים בקשר עם השואה היה להראות את "צביעות האומות" וביקש למנוע ספקות, פירושים וטשטושים. נתגאה לשמור על חירותנו האישית הפנימית בעולם של עבדות, התעללות והשפלה, היה רגיל לומר. היה מאד מעוניין להשריש אמון, בטחון ואמץ בלבות ישראל אחרי הקזת הדם הנוראה".
גודר בגדר
בני ביתו סיפרו כי בהיותו מכהן כאב"ד "קהל יראים חוסט" בארה"ב הוא תקף בחריפות כל סימן הפקרות בשטח הדת.
הוא תקף ללא סייג תכנית גיוס נשים וקללת ניתוח מתים בא"י, ומחה נמרצות נגד כל גילויים אנטי דתיים ומעשה הפקרות בארה"ב.
כמו"כ השתדל להדגיש את החיוב ולזעוק חמס על השלילה. וכפי שכתב חתנו: "רבנו היה קנאי בדעותיו אבל מעולם לא חטא בהמעטת דמות הזולת. קצה נפשו בשנאת חנם. תקף במרירות שנאת אחים. כאחד שנכווה באש המחלוקת הקהילתית לפני המלחמה, ובפרט אחר האסון המחריד שנחת עלינו עם השואה, נעשה רגיש מאד לכל צל של ריב ומדון במחננו. נמאסו עליו שנאת אחים והיה רודף שלום קרא בעוז לאהבת ישראל, לאחדות ישראל, ולצעדים חיוביים. בחיי יום יום כאשר ראה איזה כרוז עם סיום חריף ושומר נפשו ירחק מהם, אמר, כשלעצמי אינני בטוח מי בדיוק צריך להתרחק ממי.
"בהזדמנות אף ניסה צעיר אחד להצדיק לפניו הטלת אימה ומעשי אלימות בכלל, והראה בקיאות כאשר ציטט מאמר מספר "שערי תשובה" "מי שאינו מחזיק במחלוקת על המתייצבים על דרך לא טוב הריהו נענש מפשעיהם לכל חטאותם". רבנו נפתע ונרגש לשמע הציטטה. הוא השיב בדברי נחת "כל הכבוד לבעל שערי תשובה, אין ספק כי התכוון לש"ש, אבל לצטט דבריו בנסיון להכשיר את התועבה, מחלוקת לשם מחלוקת, שבעו"ה נעשה תופעה רגילה וחזון נפרץ במחננו, זה מעשה אשר לא ייעשה, ואני עומד מוכן ומזומן לברר האסור, ההיזק והסכנה במחלוקת ושנאת אחים באלפי ראיות מבבלי וירושלמי ופוסקים ראשונים ואחרונים ושומר נפשו ירחק מהם".
תודה רבה
מדור חשוב