הרה"ק בערצ'י ז"ל בן הרה"ק יצחק מקאליש בהרהק"ר ארון לייב מפרימשלאן בהגה"ק מאיר הגדול מפרימשלאן ולמעלה בקודש) היה חו"ב עצום בנגלה ובנסתר בעל רוח הקודש שהי' לו גילוי אליהו בעל מופת גדול ונורא, עבודתו הי' כעבודת רבו הקדוש רבי אורי מסטרעליסק בוערת כלפיד אש מבהיל הרעיון במסירת נפש ובקול חוצב להבת אש וכו' (מליצי אש) ועל גודל התלהבותו ואישו היוקדת נענה דודו הרה"ק רבי מאיר'ל מפרימשלאן זי"ע ש"באשו אפשר לשרוף עולם מלא" (ימי זכרון).
במנורת הזהב אשר בהיכל ה' היה אהבת הקודש לבית נדבורנא, אשר האירה לארץ ולדרים עליה באור פני מלך חיים, בין שבעה קני המנורה ה"ה שבעת בניו הקדושים של רבינו הרה"ק רבי יצחק מקאליש, עלתה השלהבת מאליה מלהטת סביבה בזיוו עליון, אישוהיוקדת של רבינו הרה"ק רבי ישכר בער זי"ע האדמו"ר הראשון לבית נדבורנא (המכונה רבי בערצ'י מנדבורנא), אשר על אף מספר שנותיו המועטות הותיר אחריו רושם עז ודרך סלולה בעבודת הבורא בהתלהבות וקדושה.
ימי נעוריו
ראשית ימיו בבית אביו הקדוש רבי איציק'ל קאלישער וזו' הצדקנית, היו תרומת קודש להשי"ת מתוך עבודת השי"ת בתורה וירא"ש. בהגיעו לפרקו נשא את זו' הצדקנית מרת רחל בת ר' אברהם לייב בלוך, שהי' מתלמידי המגיד ממעזריטש (זו' הראשונה בת רבי אהרן בארטישובער נסתלקה לב"ע בתוך ל' יום מנישואיה). רבינו היה שקוד על דלתי התורה כנודע שהי' ת"ח עצום בנגלה ונסתר אמנם הוא התרחק מאוד מן הפירסום והי' מצניע גדולתו מעיני הבריות ומתוך כך עברו עליו ימים מלאי מחסור ועניות מרודה, ומרוב הדחק נאלצה זו' הצ' לקנות פרה ושני בני' הקדושים הר"ר מרדכי ורבי ארון לייב מקאליש שהיו ילדים רכים, היו סובבים למכור את החלב.
רבינו אשר נכמרו רחמיו למראה עולליו העטופים ברעב, גמר בדעתו להשכיר עצמו להיות ריש דוכנא בכפרו והי' מלמד דרדקי ומדריך את צעירי הצאן לתורה ועבודה. בד בבד עם עבודתו בקודש היה נוסע להסתופף אצל צדיקי הדור ובראשם הרה"ק רבי יצחק מראדוויל. והי' נוסע לכ"ו צדיקים בעלי רוח הקודש, וביניהם הצדיקים הקדושים בעל אוהב ישראל מאפטא הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין והרה"ק השרף מסטערליסק, שממנו לקח רבינו לעבוד את בוראו ביראה והתלהבות כלפיד אש. ומנעוריו היה עובד את השי"ת במסי"נ כאשר העיד לימים רבינו הרה"ק רבי ארון לייב מפרמישלאן זי"ע "נכדי זה עוד בילדותו היה בוער ככבשן" (דברי ימי ישכר). אמנם מתחת לכל גינוני ההסתרה שעטה על עצמו ניצנצו ונבטו קדושתו ויראתו, וסביביו נשערה מאוד. כמו שיסופר אודות ראש הקהל בנדבורנא שלא סר לתקנות העיר ורבינו בעודו מלמד שלח להתרות אחריו שיחזור בו מסורו, והעשיר נענה בעזות וכי המלמד הלזה יורה לי מה לעשות. בשמוע רבינו את תשובתו יצתה מפי השליט אמרתו "אם אני מלמד אכניסו איפה לחדר" (היינו שילמדו דרך ארץ) ומיד אח"כ נפל הנגיד למשכב, ולפתקתו אשר שלח להרה"ק מרוזין ומפרימשלאן והה"ק ר"מ מקאסוב נענה בתשובה א', מדוע זה פגעת בכבודו של רבי בערצ'י. ואחר שלא נענה לתיקון שנתן לו רבינו לתת לעניים בד כפי אורך בית הקברות שבעיר, לא הוסיף לקום עוד ומת בחוליו (זכרון משה – דברי ימי ישכר).
התגלותו
לא ארכו הימים ודודו רביה"ק רבי מאיר'ל מפרימשלאן שמע שבן אחיו הק' עוסק במלמדות, שלח אליו להגיד בשמו שתמו ימי הסתרתו ומעתה הגיע הזמן שיהא מורה דרך לאלפי ישראל. רבינו נענה לקול דודו – והפטיר בצחות "אם לשמוע לדודי הקדוש אזי צריך לשמוע לו בלב שלם ובפה מלא, ועכשיו אהיה מוכרח להיות מורה דרך אמיתי לבני ישראל". ואכן לא עברו הימים ומיד אחר שנטל ע"ע את עול הרבנות בנדבורנא נקבצו ובאו אליו אלפי ישראל לעצה ולברכה וכל מי שדרך על מפתן ביתו לא יצא משם עד שנענה (אוהב חסד – מבוא).
כאמור רבינו נטל עטרה וקשר כתרים לקונו בדרכו אשר ראה אצל רבו הקדוש השרף מסטרעליסק בעבודה מתוך רשפי אש ומסירות נפש, וכה יסופר עדיו אשר פ"א בעודו מתפלל בקול שאגת ארי, בוקע שבעה רקיעים, והיה הקול מתפשט והולך עד מחוץ לעיר, והי' אז באחד השדות מתהלך לו רופא לרוח היום וישמע הקול גדול ולא יסף בוקע ועולה, ותמה מאד כי פנה כה וכה וראה שאין איש, וילך בעקבות הרעש עד שהגיע לבית צלותיה של רבינו, ויעמוד נרעש ונשתומם האיך יתכן לילוד אשה להשמיע כ"כ קולו בבואו אל הקודש ולא ימות והמתין עד שסיים רבינו את תפילתו ואז שאל את רבינו ואמר לו שעל פי תורת הרפואה היה על ראותיו לפקוע ולהקרע מרוב אימוץ. נענה לו רבינו, כנים דבריך אכן נקרעים בני מעיי בעת תפילתו אך עומד מלאך אחד מאחריו וחוזר ומאחה את הקרעים שאוכל להתפלל כראוי (דברי ישכר). ורבו הקדוש מרוזין הפליג בקדושתו של רבינו ונענה "יש עולמות שאיני יכול להשיגן כי אם בבוא רבי בערצ'י אלי" (נר ישראל ח"ו).
רבינו היה מפורסם בדורו כפועל ישועות, ועל אף שהיה מלביש את מופתיו בדרכים טבעיות נענה פעם תחת א' השיחים שכל הרפואות שנותן הינם רק לכסות עינים והעיקר הוא התפילה שהוא מעתיר בעד החולה (זכרון אשר) וברוח קדשו היה יודע להגיד את כל מה שהי' בגלגוליו הקודמים (ימי זכרון) והיה רבינו אומר כי אחר שהוא לומד ב' דפין גמרא יש לו התלהבות בעת התפילה במשך ג' ימים (אהב חסד).
צלותיה ותפילתו של רבינו היו באופן מבהיל על הרעיון כאשר סופר שדרכו היתה להתפלל בבית תפילה מיוחד בתוך ביהמ"ד, בשב"ק בעת אשר הוציא מפה קדשו בתפיל שחרית את התיבות "שמע ישראל" הכניס את ראשו מתחת להשטענדער, והיו הקהל ממשיכים בתפילתם וקוראים בתורה ומוספין, ובחזרתם אחר הסעודה לביהמ"ד פעמים היה עוד ראשו מורכן מתחת העמוד ופעמים כבר הגיע לעזרת אבותינו, וכן היה מידי שבת בשבתו. עוד אמרו שברעווא דרעוין בהתיבות "לנצח על מלאכת בית ה'" הרכין ראשו מתחת השולחן למשך כשלוש שעות. וסיפר אחיו הרה"ג רבי שלמה שפ"א בימי הספירה איקלע אצל אחיו ושמעו מתרפק לפני קונו בתפילת "ואטהר ואתקדש בקדושה של מעלה" וחזר ושנה תיבות אלו מספר פעמים רב כ"כ עד אשר האיר היום. ובנו הסב"ק הרה"ק הר"ר מרדכלי' זי"ע בתארו פעם לפני בנו רביה"ק מוהר"מ מקרעטשניף זי"ע את תפילת ליל יו"כ אצל אביו הק' בעמדו לשרת לפני קונו, וכך היה אומר, "תפילת כל נדרי ארכה ו' שעות, בקולות וברקים, וכוחות עצומים ושאגת ארי וכן הלאה, ואחר כל אלה כשאמר "לדוד מזמור" אחר התפילה התחדשה העבודה לגמרי כאילו רק זה עתה החל בה".
הסתלקותו הנוראה
מעודו נשא רבינו את צרות ישראל על לוח ליבו הטהור וכאשר דרש דרש "שבטי י-ה לישראל עדות בצרתם לו צר" הידוע שצריך איש הישראלי להשתתף בצערו של חבירו, ומי שאינו מרגיש בצערו של חבירו בידוע שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני. וזהו "שבטי י-ה לישראל עדות" כאשר "בצרתם לו צר" ומצטער בצרתם זהו עדות שהוא משבטי ישראל.
רבינו היה כל ימי חייו מקשה אחת של מסירות נפש וגוף להשי"ת, ואף במותו לא נפרד מעבודה זו ומתוך מסירות נפש עצומה למען כלל ישראל נסתלק בדמי ימיו, כאשר יסופר לדורות אשר בשנת תר"ח כאשר התפשטה מגיפת הכולירע ר"ל, ורבים חללים הפילה מאת בני ישראל, וכמעט לא היה בית אשר לא היה שם ר"ל, מעולל ועד יונק, ויאנחו בני ישראל ותעל שועתם לפני רבינו וירא בסבלותם, וגמר בדעתו להיות כפרתן של ישראל, ולהקריב את נפשו למען הצלת ישראל. טרם עשותו נסע לדודו הרה"ק ר"מ מפרימשלאן אשר לא הי' דעתיה ניחא בזה וניסה להניאו מכוונתו זו מחמת שהדור זקוק לו, אבל רבינו נכמרו רחמיו וגמר בדעתו לכך.
וכך באחד הימים ציוה רבינו לאסור מרכבתו ויקח עמו את מלוויו, ויצאו השדה הלוך ונסוע הרחק מעין רואה, ויצווה להעגלון שיעצור את העגלה בתווך, ויחסום הדרך הסלולה לאין הולך ואין בא, ויאמר למשרתיו באזהרה חמורה שאם יבוא מאן דהו ויחפוץ לעבור בדרכו העירה, שלא יתנהו בשום אופן, ואף אם יאיים עליהם בחרב וחנית, לא ישעו לדבריו. וירד רבינו מהעגלה ויתבודד ברעיונותיו, והנה רוח סערה ועגלה הדורה חולפת ביעף, ובתוכה איש הדור בלבושו זקן ומטיל אימה, מראהו נורא הוד, ויעצור באחת לפני מרכבת רבינו, ויזעק בחימה לפנות לו הדרך ומשרתי רבינו מסירים אוזניהם משמוע לדבריו, ויוסיף ברוגזו ויוצא חרבו מנדנה להטיל אימתו עליהם, אך הם חזקה עליהם ציווי רבם ויעמדו מלכת. ובראותו שאין לו ברירה נפנה האיש וירד לצד הדרך ויגש לרבינו ובחיקו ספר גדול ועב, ויקח רבינו הספר ויבט בתוכו, ובאין אומר החזירו לאיש, ויצוו רבינו לחזור העיר וגם האיש שב למקומו. ויאמר רבינו כי ראה ספרי חיים ומתים, ור"ל מידת הדין מתוחה ובדעתו למסור נפשו בעד י"ב אלפים נפשות ישראל ויכתוב את צוואתו, ובעודו בן מ"א שנה בלבד ביום ג' באלול ערש"ק לסדר לעמוד לשרת בשם ה' הוא ובניו (שופטים), נאסף אל עמיו ויכפר על בני ישראל ותעצר המגיפה. זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.
[באדיבות גליון נחל אדניך – זוטשקא]
