על העובדה, כי הרב נזהר בכבודו של כל אדם, ניתן ללמוד מהסיפור הבא, שסיפר תלמידו ר' גדעון הרמן: "לאחר שראיתי בדרך קבע כי הרב שהיה ידוע כסובל מסוכרת נעורים לוקח את התרופה במינון פחות מהצריך, שאלתיו מדוע נוהג כן? והרב השיבני: 'פעם אחת, בהיותי בחו"ל, עלה לי הסוכר. ובאותו זמן אחד מהאנשים ציער אותי. ולצערי הרב, הקפדתי עליו. כמובן לאחר מכן פייסתי את אותו צעיר – ומאותו זמן החלטתי להפחית מהתרופה, מאחר שבעליית הסוכר, ישנה נטייה לכעוס כאשר מצערים את האדם. ולמרות שדבר זה גורם לי חולשה, מעדיף אני לעשות כן מאשר לפגוע ביהודי".
אהבתו לזולת הייתה מופלאה, וכאשר גמל חסד עם הזולת- עשה זאת בשלמות. פעם ניגש אליו אחד מתושבי העיר וגולל באוזנו את מצוקתו הכלכלית. ראש הישיבה החל לגלות עניין בעיסוקו ולאחר מכן שאל לעיסוקה של אשתו. התברר, כי האישה נגנית במקצועה. כאשר שאל הרב: "מדוע רעייתך אינה מנגנת לפרנסתה?" השיב הלה, שאין לו את הכסף הדרוש לרכישת כלי הנגינה. כבר למחרת בבוקר,
התייצב ראש הישיבה בכבודו ובעצמו, כשהוא נושא אקורדיון בידו. הלה ניסה והפציר ברב, שיסכים לקבל ולו מעט מן הכסף, שעלה לו האקורדיון, אבל הרב סירב.
אחד הבחורים סיפר, כי באומרו פעם להגה"צ רבי נתן ווכטפויגל זצ"ל, שהולך הוא ללמוד אצל ר' יששכר מאיר בישיבת הנגב. התלהב הצדיק והתבטא בזה הלשון: "אהה, הולך הנך לרבי יששכר מאיר. דע לך, כי כל פמליה של מעלה רועדים ממנו!!!".
היה זה באמצע שיעור של הגאון רבי יששכר מאיר זצ"ל בישיבה שבמושב זרועה. לפתע באמצע השיעור לא חש בטוב ואיבד את הכרתו, ומיד הושיבוהו על כסא והזעיקו עזרה. לאחר זמן התעורר, וכיוון שהגיע זמן תפילת מנחה סימן בידו לאחד הבחורים שיגש להתפלל, ואף הוא עצמו נעמד להתפלל עמהם.
באותו יום אחר הצהריים רצה אחד הבחורים לשוחח עם ראש הישיבה, ונסע לישיבת הנגב. והנה כשהגיע לשם ראה להפתעתו את ראש הישיבה מתפלל מנחה בישיבה. לאחר שסיים תפילתו ניגש הבחור אל ראש הישיבה ושאלו מדוע התפלל מנחה – והרי כבר התפלל בישיבה בזרועה?
ענה לו ראש הישיבה: אחרי שהתעוררתי ראיתי על פניהם של הבחורים שהם מבוהלים ממה שקרה אתי, וחששתי שאם אלך במצב הזה הם לא יהיו רגועים. מאידך, להתפלל מנחה לא יכולתי, כיוון שעדיין לא היה בכוחי לכוון כראוי. לכן עשיתי עצמי כאילו אני מתפלל, כדי שהבחורים ירגעו, ועכשיו לאחר שנחתי, התפללתי מנחה…
סיפר הגרי"ג אדלשטיין שליט"א ששמע מהגאון רבי יששכר מאיר זצ"ל ראש ישיבת הנגב, שהיה נוסע לחוץ לארץ לאסוף כסף לישיבתו, והיו נדבנים שריחמו עליו, מפני שהיה אדם חולה וחלש, וכשראו איך שהוא טורח ובא אליהם במסירות נפש למרות חולשתו, תרמו לו מתוך רחמנות, לא מתוך אהבת תורה אלא מתוך רחמנות ואהבת חסד, וסיפר לו רבי יששכר זצ"ל כי הסוף היה שקיבלו גם אהבת תורה, כיון שזיכו את הרבים בתורה, שנתנו כסף לישיבה, ועל ידי זה עסקו בתורה, זכו בעצמם לאהבת תורה, מידה כנגד מידה בזכות התורה.
נערך והוגש ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון.
לזכרו תאות נפש
נפש הומיה ודומעת