אוהב ישראל
פרק מיוחד ממסכת מידותיו הנאצלות של גברא רבה, צדיקא ופרישא, גאון המידות ועמוד החסד, אוהב ישראל באמת, כ"ק מרן אדמו"ר מבאבוב זצוק"ל
כ' שנים חלפו והלכו מאותו יום קשה בו התבשרו המוני עמך בית ישראל על הסתלקותו של האי גברא רבה, צדיקא ופרישא, נזר ישראל ותפארתו, שריד לדור דעה, כ"ק מרן אדמו"ר מהר"ש מבאבוב זיע"א.
בהסתלקותו נטל עמו הרבי זצוק"ל את כל החמודות שבעולם בהיותו דמות של שלהבת אש קודש לה', לצד היותו אב רחום להמוני יהודים שהתדפקו על דלתותיו וראו בו את אביהם הרחום כאשר כל ימיהם נהנו מזיו אורו הבהיר ועצותיו המחכימות והמאירות.
'חכמת אדם תאיר פניו' התקיימה בו ברבי זצוק"ל, כאשר נודע כחכימא דיהודאי, בהיותו מהלך נגד רוחו של כל אחד ואחד לרוב חכמתו. דמותו הקורנת האירה והקרינה לכל מאישיותו הגדולה שהיתה גדושה ומלאה באהבת ישראל יוקדת לכל יהודי באשר הוא, וכמים הפנים אל פנים השיבו לו הכל אהבה על אהבתו ודבקו בו בכל נימי נפשם.
חסידות באבוב המעטירה חבה לרבי את מהות קיומה. באשר עת השחירו שמי אירופה ונעקדו מליוני יהודים, לא פסח המשחית על קהילת הקודש באבוב, וביד אכזרית גידעה באחת את חייהם של המוני החסידים. שארית הפליטה ומעט החסידים שנותרו לאחר השואה התלכדו תחת הנהגתו הרחימאית, רבים מהם היו שבורים ורצוצים כאשר נותרו אחד מעיר ושנים ממשפחה, אך הרבי החדיר בהם תקווה וחיות ובאורו הגדול האיר להם הדרך אשר ילכון בה, וכך זכה לקומם מעפר ולהקים מחדש דור שלם של חסידים ויראי ה' אשר בנו את ביתם לאורו ואליו היו קשורים בכל רוחם ונפשם, באהבה רבה ובערגת כיסופים, בידעם כי הם בראש מעייניו וכי את טובתם הוא מבקש, להנחותם בדרך קודש שטווה אביו מרן ה"קדושת ציון' ולמעלה בקודש.
למעלה מיובל שנים עמד הרבי על משמרתו, ואף זכה לראות דור רביעי של חסידים הממשיכים את אותה מורשת נאדרת בקודש, שדומה היה לרגע, כי הצליח צורר אכזרי לנתקה, חלילה. בדרכו המיוחדת, שכל כולה נועם והארת פנים, בנה מחדש אותו עולם שחרב, באבוב, תחת הנהגתו, היתה לסמל של תורה וגמ"ח, של תורה ויר"ש צרופה, בעודדו בעוז כל מי שפעלו ועשו להרבות צדקה וחסד, ולהגדיל תורה ולהאדירה. כנשיא כולל גאליציה, פעל רבות למען דרי ארה"ק וענייה, עודד מפעלי חינוך, ודירבן הגברת פעלים לתורה, משנתו קב ונקי, מסכת עניפה של אהבת תורה, של תפלת רגש ותחנונים, אשר ריתקו אליו בעבותות אהבה קהל חסידים אשר הימנו שאבו עוז ותעצומות נפש.
דמותו הק', הלא היא חקוקה עד עצם היום הזה בלבותיהם של המוני חסידים ומעריצים וזכרונו הק' לא מש מהם תדיר, כאשר הם מרגישים כי את חייהם הם חבים עבורו שהעמידם על רגליו וברוב רחמיו פרס חסותו עליהם לסולל להם דרך ומסילה בחייהם.
ספרים רבים ניתן להיכתב אודות אישיותו הגדולה והנערצת של הרבי זצ"ל. ביריעה שלפנינו נגולל במקצת עובדות וסיפורים ממסכת מידותיו הנאצלות לצד אהבת ישראל המופלאה שיקדה בקרבו מנעוריו ועד לערוב ימיו, כאשר בזה עלה והתעלה והתפרסם ביותר בקרב כל בני הדור כולו עד כי היה לאות ולמופת בפי כל.
סימנא מילתא היא. הרבי זצ"ל התעלה לשמי-רום בר"ח מנחם אב, יומא דהלולא של אהרן הכהן ע"ה, חידש במשנתו שיאים חדשים ובלתי נודעים באהבתו לעם ה'. אוהב שלום ורודף שלום בכל מאודו היה הרבי. נזהר מכל שמץ של מחלוקת כמפני אש, והרבה להתריע על כך גם לחסידיו שומעי לקחו. במשך למעלה מיובל שנות הנהגתו נזהר שלא יפגע אי- מי על ידו. כששמע פעם רבינו שמדברים מענין הרה"ק מצאנז זצ"ל ועל חילוקי דעות שנפלו בינו ובין גדולי דורו, הזדעזע כולו ואמר: "וכי לנו שמץ של מושג מגדולים וקדושים אלו, והלא ה"דברי חיים" היה קדוש עליון ומסגף עצמו באופנים שלא ניתן לתיאור והיה כל כולו קודש לשם- שמים. אמנם לנו ולכמותינו אין לנו אלא לאחוז בשלום ללא כחל ושרק.
משכין שלום
עודנו בצעירותו התפרסם הרבי במידותיו ובאהבתו לעמו ישראל ללא מיצרים כאשר סלד כמטחווי אש מכל קטטה ומחלוקת באשר הוא.
רבינו עצמו סיפר באחת משיחות קדשו אודות כך, וכה שח: "בימי קדם הייתי משמש כרב ומו"צ בבאבוב, ומחמת שעיר קטנה היתה ועמל הפרנסה היה רב, אירע כמה פעמים כשהגיע גוי לחנותו של אחד לרכוש ממנו איזה סחורה שהיא, מיהר שכנו הקרוב אליו והציע לו אותה סחורה במחיר זול יותר, ולפעמים אף בחצי המחיר ובלבד שלא יפסיד קונה זה.
"מובן מאליו שדבר זה הביא לידי מצה ומריבה, זה צועק ששכנו גזל ועשק ממנו פרנסתו, ואילו השני לעומתו מציע טענותיו שלו ומצדיק מעשהו. ולא יושבי קרנות קלי דעת היו אלה, כ"א יהודים חרדים מעוטרים בזקן ופאות, ובכל זאת ניכר היה גודל שנאתם מזה על זה, סוף דבר באו לפני שאדון דינם, שם עמדו ביראת כבוד ולא קללו זא"ז כמעשיהם בחוץ.
"הרהרתי לעצמי, איזוהי דרך ישרה שאבור בה לדון דינם לאמיתה שלא יפסיד אחד ממונו שלא בצדק, ומאידך יחזור השלום על מכונו. לקחתי ספר של"ה הק' לידי והצעתי להם ללמוד בצוותא קטע משער האותיות אות ב' ערך "בריות", המבאר גודל מעלת השלום ופחיתות המחלוקת ופירוד לבבות.
"אף ביארתי להם בטוב טעם דכשיהודים מתקוטטים ומריבים ביניהם, או שהאחד צר עין בהצלחת חברו, ובא לידי שנאה וגורם לו רע, הרי השכינה הק' שהיא אמא עילאה ממררת בבכי על שבניה אהוביה מתקוטטים זה עם זה, ומשל לאם הבנים אשר תראה לאחד מבניה שמרוב שנאה יקח סכין בידו לדקור את אחיו, תקים מיד קול צעקה ויללה שיבואו לעזרתה להוציא הסכין מיד הראשון כי הרי את בנה שלה עומד הוא להרוג. כך גם שכינת עוזנו ממררת ומיללת בדמעות שליש על בניה אהוביה שמתקוטטים ושונאים זא"ז.
"כשראו אותם בעלי דין דברי קודש אלו חוצבי להבות אש, ועוד הוספתי לבאר להם בטוב טעם גודל הפחיתות להתקוטט ולשנוא זה את זה, ועוד מצערים בזה לשכינת עוזנו, לבד מזה כמה וכמה גזירות וצרות באים ע"י שנאה זו. מיד היו מתעלים במדרגה עליונה יותר, והתבוננו בעצמם: "הרי שופכים אנו שיח בתפילה בעדנו ובני ביתנו, וכי ראוי מצד אחר לגרום צער לשכינה הק' ע"י ריב בטל של הפסדים גשמיים, דברים של מה בכך".
"בעניני הממון פישרתי ביניהם באיזה אופן שהוא, אך בזאת חפצתי שלא ישהו בליבם הרהורי טינה ושנאה זה על זה אפי' רגע אחד. עד כדי כך פעלו הדברים לטוב כי טרם דברי אליהם דברי שלום ואמת הנ"ל, שנאו זה את זה שנאה עזה, ואילו מיהרתי לפסוק דינם ומחייב את האחד, היתה מתגברת השנאה ביניהם, מלבד מה שהשני משוכנע היה שאת טובת הראשון אני מכוון ומתמלא שנאה עלי ג"כ על שלא פסקתי לטובתו, כי סבור שצדקו דבריו וטענותיו. אבל כשנתחוור להם מדברי השל"ה הק' שבדברי הבל ורעות רוח מצערים לשכינת עוזו כ"כ, מיד בא הרהור תשובה בליבם. (קובץ בנין שמחה, אב תשס"ה)
אהבת חינם
כמו"כ סיפר הרבי בעצמו עובדה פלאית המעידה יותר מכל על עוצם מידותיו ובריחתו מהמחלוקת בכל מחיר.
וכה סיפר: "עובדה הוה באחד שסיפר לי על רב פלוני שדיבר עלי סרה, והרהרתי בעצמי: "רבונא דכולא עלמא, וכי בשביל שנכשל זה בדיבורו, אכשל אף אני בחטא חמור של שנאת אחים". הן הנכשל בעבירה זו רחק מבוראו, והאיך יעיז עוד פניו אח"כ לשפוך שיח בתפילות ובקשות.
"ויש המאבדים עשתונותיהם לגמרי אחר שפגע בהם אדם, ואף בשעת התפילה לא יוכלו להסיח דעתם מהבלים אלו, ובזאת לא די אלא אף גם בתפילת לחש עסוקים להמציא ברעיונם האיך לנקום בו ולעקרו מן השורש. בזה התבוננתי לעצמי, וכי בשביל שאדם זה מקטני הדעת הוא ולא כבש את יצרו, אצעד גם אני בנתיבתו.
"על כן מיד כשסיפר לי פלוני אודות דיבורי רב הנ"ל מיהרתי לשוחח עמו דרך הטעלעפון. כשדרשתי בשלומו, נתוודע לו שהבאבוב'ער רב הוא זה שמשוחח עמו ונתלהב מאד, והחל לגולל לפניי זיכרונות מזמנים עברו כששהינו יחד בגיא הצלמות בימי זעם המלחמה בעיר בוקערעסט. עניתי אף אני ואמרתי: "הן שהינו יחד באותם זמנים קשים וטולטלנו יחד ממקום למקום, ואם כי היום נדמה לו למר שעומד אני במדרגה למעלה ממנו, מ"מ חלילה לנו לנתק ידידותינו". מיהר והשיב: "ודאי כדברך כן הוא, ולא פסקה ידידותינו מחמת שום סיבה שהיא". הודיתי לו על דבריו והבהרתי אף אני שריעו וידידו אני, והזכרתיו כמה וכמה זיכרונות נשכחים מאותם ימים.
"סיימנו שיחינו מתוך אהבה וידידות, ואמר לי בנעימות שגרמתי לו קורת רוח מרובה שהטרחתי את עצמי לתור אחריו ולשוחח עמו, ונסתיים הענין בכי טוב.
"אותו פלוני המספר עמד במקומו נדהם ומשתומם מאשר ראו עיניו, ושאלני בתמיה: "רבי, לא די שלא השיבותם לו כגמולו אשר גמל אתכם, עוד הכנעתם עצמכם בפניו". השבתי לו כדברים האלה: "ראשית, הלא גרמת בסיפורך אהבה ואחווה ביני ובינו, ולזכות תחשב, ואילו גרמת שנאה בינינו ח"ו, היית עובר על דת בעוון לשה"ר, לא כן עתה גרמת להמתיק הדינים. ושוב הלא ידעתי שלא הרעתי לרב זה מאום, ואי"ז כ"א פליטת פה שלא במתכוון, וכי בשביל זה צריך אני לאבד עשתונותיי ולשנאתו על לא דבר".
כך ידועה היא העובדא שאירע בזמנו, כאשר לפנות בוקר זרק אחד פאשקעווילין נגד הרבי, הבחורים הרגישו כי חוב קדוש עליהם לנקום בהמחוצף וללמדו דרך ארץ, הם הבינו שהרבי בטח יזכיר הענין לפחות בקיצור ואיזה כאב לב יש לו מזה, ואח"כ הבחורים כבר יעשו מזה רעש ומלחמת מצוה, בחוסר סבלנות חיכו שהרבי יגמור את תפלת שחרית, אבל אז לא נתן להם הרבי הרבה זמן לחכות ואמר להם: "אותו יהודי שביזה אותי אני כבר מזמן מחלתי לו, אבל הבחור שיעשה משהו בשביל כבודי איני מוחל לו בזה ובבא", מיותר לומר שעם זה נגמר הפרשה.
בדומה לזה, סיפר זגג אחד שדר בשכנות עם הרבי: "לפני שנים רבות, באמצע הלילה צלצל הטלפון בביתי, ומאן דהוא ביקש ממני שאבוא עכשיו אצלו לתקן את חלון ביתו שהתנפץ, אמרתי לו שאיני יכול לבוא עכשיו באמצע הלילה שעות העבודה שלי מתחילות רק בבוקר, המצלצל התחנן שלא אדחה הדבר עד הבוקר והוסיף שישלם לי כמה שאבקש, הבנתי – מספר הזגג – שאצל המצלצל נושב רוח קור חזק דרך חלונו המנופץ, והרגשתי גם את צערו מזה ואמרתי לו שאראה לבוא מיד, ביקשתי שמו והכתובת שלו, כששמעתי תשובתו "הלברשטם" – 48-1501 סטריד, אמרתי לעצמי – הרי זה הרבי מבאבוב בכבודו ובעצמו!…
"כמובן מיד באתי לשם ותיקנתי את החלון החדש, כשסיימתי שאל אותי הרבי, כמה הוא חייב לי, עניתי שאיני רוצה לקחת כסף, זה הרי זכיה בשבילי שיכולתי לעשות טובה לרבי, הרבי אמר לי שאעפי"כ הוא רוצה להנות אותי שהרי הטריח אותי באמצע הלילה, עד שאמרתי, הרי יש לי ילדים בבית, וכשאזכה לחתן אותן, מבקש אני שהרבי יבוא לכבד את השמחה, וכ"ק הסכים לדבר.
"כמה שנים אח"כ הגעתי להזמין את הרבי לשבע ברכות של אחד מילדי, והרבי קיבל את ההזמנה והגיע להשתתף בהשבע ברכות, ודיבר בקדשו שיחות יקרות כדרכו בקודש ושימח עם נגינה וריקודין, בהזדמנות זו שוב ביטא את ההכרת הטוב שהוא חב לי – הבעל שמחה – על שהגעתי לתקן חלונו באמצע הלילה, ואז סיפר הדברים דלהלן:
"באותו זמן היה מאן-דהוא שרצה לסחוב אותי לתוך מחלוקת, והזהיר אותי שאם לא אעשה כרצונו ינפץ חלון ביתי, דחיתי אותו ולא עשיתי כרצונו, והוא קיים הבטחתו ובאמצע הלילה שבר חלון בביתי, אם הייתי מחכה לבוקר לתקן החלון, והבחורים והאברכים שלי היו באים בבוקר להתפלל והיו רואים שמישהו ניפץ חלון בביתי, הם היו חוקרים הדבר והיו נוקמים בההוא, ומזה כבר היה מתהווה מחלוקת גדול, ותבין, זה הלך לי בנשמתי שיתקנו את החלון באמצע הלילה כשאף אחד לא יודע מזה, כדי למנוע מחלוקת…" (שלומה של מלכות, תמוז תשס"ב)
בחשאין קרא פעם רבינו לאדם שהכניס עצמו למחלוקת לא לו בסוברו להרוויח ממון ע"י כך, ונתן לו סכום כסף הגון למען ימשוך עצמו ממחלוקת זו, שפשיטא שרבינו לא היה בה משום צד.
אוהב ישראל
רבות דיבר הרבי זצוק"ל בחובת אהבת ישראל המוטל על כל אחד ואחד. מרגלא בפומיה: עיקר בעבודת ה' – לדאוג לזולת. ה'גשמיות' של זולתך- זוהי 'הרוחניות' שלך… כך היה מבקש שבכל עת שזקוקים, שלא יהססו מלהתקשר אליו בכל שעות היממה.
סיפר אחד החסידים: "פעם התקבצו כמה מאנ"ש דבאבוב לתפילת מנחה. לאחר התפילה, התפתחה שיחה בינם לבין מאדם מקומי שלא נמנה על עדת החסידים. כששמע שחסידי באבוב הינם, פתח וסיפר: לפני תקופה הייתי אצל הרבי מבאבוב, הזכרתי עצמי לפניו בשמי ובשם אמי והוא קבלני בחביבות יתירה. כשראיתי שאהבתו אלי עולה על כל דמיון, העזתי ושאלתי "האם יודע הרבי מי אני" והרבי משיבני הן… "ומהיכן?!" והרבי כשבת צחוק על שפתין משיב, הלא התראינו יחדיו לפני למעלה מיובל שנה כשהייתי בגיל 8 ואף אתה היית בגיל זה, ובאנו שנינו לעיירת מרפא – מרינבאד. הלא תזכר כי טיילתי עמך ברח' פלוני ושוחחנו מכך וכך…
"באמת שבר – התפעלות היא לזהות אדם לאחר 50 שנה, בם נשתנה אותו אדם בתכלית, ומה עוד לזכר את פרטי השיחה. מה שלא ידע אותו אדם שגם לולי זאת היתה אהבתו של רבינו אליו בעינו עומדת. כי על כן אהב הרבי את כל בר ישראל באהבה רבה אהבת עולם. אהבה שהקרינה על כל סובביו.
פעם נסע הרבי לנופש, שם הגיעתו ידיעה על שתי בנות ישראל, שלא נמנו על חצרו, שנפצעו בתאונה, ביקש הרבי ממשמשו שיכתוב עבורן 'קויטל', לקח הרבי את הקויטל, הניחו בסידורו, והתיישב ליד ספר התהלים בהתחננו עבורם לפני בורא רפואות שישלח להם ארוכה, במשך שעה שלימה ובדמעות שליש.
בנו כ"ק מרן אדמו"ר מהרנ"צ זצוק"ל סיפר לאחר הסתלקות הרבי, כי בעת שהרבי התגורר בקראון הייטס, נודע לו פעם שבלילה אחר שעוזב המשב"ק את הבית, וכן באשמורת הבוקר לפני בואו, קוראים בני אדם טרדנים את אביו הרבי על הטלפון, והם מאריכים עמו בדברים שונים ומבלים זמנו בדברים של מה בכך, והציע לו בנו הרנ"צ שאולי מהראוי שלא ירים טלפונים לעת הזאת.
ענה לו הרבי זצוק"ל: "אייכה אוכל לעשות כדבר הזה, והלא בשעה שמצלצל הטלפון, אני שומע בצלצול הזה דבר אחר, והוא קולו של אדם השרוי בדאגה וזועק: "רבי, העלף!", ובכל צלצול הוא חוזר על זעקת לבו הזאת, "רבי, העלף!" חלילה לי לאטום אזני לרוחתו לשוועתו". (פרי הכרם פר' וישב תשס"א)
סור מרע
עובדה מעניינת סיפר אחד ממקורוביו המעידה אף היא על מחשבותיו הזכות: פעם אחת כאשר קיפל הרבי את התפילין לאחר התפילה נחתך בידיו מן הבתים שעשויים מכסף, וירד לו דם מאצבעו בחזקה, והגבאים חשו לעצור את דמו, הרבי העלה שחוק והנאה על פניו הק', כאשר תמהו הגבאים לעצמם לשמחה מה זו, הסביר הרבי דהנה אי' בגמ' (חולין ז:) דם ניקף כדם עולה, היינו כשאדם ניזוק וניקף ממנו דם בעשותו דבר מצוה בזה"ז, הרי זה כאילו הקריב קרבן עולה בביהמ"ק, ותמהתי בעצמי על מה זכיתי להקריב קרבן עולה, וחשבתי שהנני מקפיד מאד ונזהר שלא לדבר שום דבר רע על אחד מישראל, אמנם יכול להיות שבמחשבה היה לי איזה תרעומת על מאן דהוא, א"כ הרי שחטאתי במחשבה, והרי קרבן עולה מכפר על מחשבה וע"כ שמח לבי שזיכני הקב"ה להתכפר ע"י קרבן עולה, וכן בכל דבר ידע לראות רק טוב. (הגר"ב ברנשטיין שליט"א, שערי ציון תשרי תשס"ז)
כך גם נזהר הרבי שלא לפגוע בשום יהודי בכל מצב. אירע פעם בשוה"ט בליל ש"ק כשהביאו את המרק, הבחור המשב"ק דחף בטעות את הצלחת והמרק הרותח נשפך על הרבי, הרבי לא זז ממקומו כדי למנוע מלגרום בזיונות להמשמש, והמשיך הלאה את הטיש כדרכו בקודש תמיד, חוץ מהמקורבים ביותר אף אחד לא שם לב למה שקרה, אחר הטיש, היו צריכים לקלף את המלבושים מגופו הק' שהיה מלא כוויות מהמרק הרותח.
הכרת הטוב
לצד זאת היה הרבי מחדיר רבות את מידת הכרת הטוב כאחד מיסודות היהדות. הרבי עצמו היווה סמל ודוגמא של הכרת הטוב במידה טובה וגדושה אף לאלה שסייעו על ידו עשרות רבות שנים קודם לכן.
עובדה הוה באחד מהחוסים בצלו שנכנס לביתו ושטח את צרתו בפניו, רחמיו של הרבי נכמרו על אותו יהודי ומתוך אהבת ישראל אין קץ חשש שמא יודע הענין ואותו יהודי יצא נכלם מכך, בגין כך נטל הרבי את כל הענין החשוב לטיפולו האישי מבלי לערב שום עסקן וכו' בדבר.
הרבי ביקש את עזרתו של אברך חסידי ממיודעיו, שאינו נמנה על חצר באבוב, ובקשו לסייע לאותו אדם, כך היה בטוח שהדבר ישמר בצנעא.
לאחר ארבע שנים קיבל למרבה הפלא אותו יהודי טלפון אישי מהרבי ובו בקשו להזמינו לשמחת הנישואין אצל אחד מנכדיו. כל זאת כהכרת הטוב על שעמד לימינו לפני מספר שנים.
כן ידועה היא העובדה מה שאמר הרבי להרה"ח ר' חיים בער גרינפעלד הי"ו לפני חתונתו: "באמת הייתי צריך לילך לחתונתך, משום הכרת הטוב, שהרי אביך ר' שלום סופר הי"ד מסר נפשו עבורנו בשעת המלחמה בעיר פעסט. אבל גדרתי בעדי שלא לילך לחתונות. ע"כ אעשה ניגון, ויזמרו אותו בעת החתונה, ויהיה זה כאילו הייתי שם בפועל ממש'. וחיבר אז הניגון 'והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול". (שבחו אהובים, עמ' ח')
נושא בעול
בנו כ"ק מרן אדמו"ר מבאבוב שליט"א סיפר עובדה מעניינת אודות השתתפותו בצער עם הזולת: "דכירנא כי אצל כ"ק אאמו"ר זצ"ל היה תמיד רצונו שמשמחה שלו יומשך עוד שמחות לכל מי שצריך, ועדיין מונח בזכרוני, כי פעם א' בעת השידוך אצל אחד מבניי, אמר לי אאמו"ר זצ"ל בדרך צאתו מביתו להשמחה, כי באמת השמחה שלו אינו בשלימות, והזכיר אז שפלוני בן פלוני צריך ג"כ לשדך את בניו, וכל עוד שהוא צריך לזה אין השמחה אצלי בשלימות. וכך היה רגיל לפרש הפסוק ושאבתם מים בששון ממעינ"י הישועה, שהשמחה הרי הוא כמעיין, דכמו מעיין אם אין שואבין ממימיו, אז מתייבש המעיין, וכל מה שמוסיפים לשאוב ממנו, עולה לקראתו עוד מים חיים, כן הוא בזמן שמחה, שצריך להמשיך כסדר שמחות חדשות, וכל מה שמוסיפים לשאוב שמחות, מתרבה כנגדם עוד שמחות אחרות. (מבשרת ציון, שבט תשס"ז)
כן מסופר כי כאשר השיא הרבי את בתו הצעירה בשנת תש"מ, נסע להשתטח על קבר זקה"ק בעיר באבוב, להודיע לו על השמחה כמקובל. ארבע שעות תמימות התפלל הרבי בבכיות עבור עם ה' לישועת הכלל והפרט. כשיצא, שמע את הרבנית האומרת: "וודאי העתיר הרבי בעד המשפחה, שנזכה לנחת מתוך בריאות וכו'… אי – ננער הרבי ממחשבותיו – לגמרי פרח מזכרוני… ואז נעמד שוב באוהל פנימה, ורק עתה, החל להעתיר עבור עצמו, הודיע על השמחה שבמעונו, וביקש בזכותם של אבוה"ק עבור משפחתו.
עשות צדקה
לצד מידותיו הנאצלות נודע רבינו בצדקת פזרונו אשר היתה מן המפורסמות.
רבים הסיפורים המושחים על כך בפי חסידים. סכומי כסף גדולים חולקו על ידו לצדקה לעניים וקשי יום. כן היה משקיע רבות מזמנו כדי להשכין שלום בין אדם לחבירו.
רבו הסיפורים על כך שאנשים הרגישו במחיצת הרבי כבניו יחידיו ממש. כל מי שנכנס לביתו יצא עם נתינה הגונה מתוך בסבר פנים יפות.
עובדה הווה כאשר הרבי נתן פעם סכום הגון לנצרך אחד. הלה לא רצה ליקח את הכסף כיון שידע שהמוסדות הם במצב קשה. אמר לו הרבי, "הרבה עולם הזה אין לי, לאכול איני יכול, לישון אין מניחים לי, הנאה המיוחדת שיש לי בזה העולם היא ליתן צדקה ליהודים".
הרבי אף הוסיף שבילדותו אהב מאוד ליתן צדקה ולעשות חסד, ושאל את אביו זצוק"ל, האם מותר לו לעשות כן כיון שנהנה מזה העולם? ענה לו אביו, הנאה כזאת מותרת! (אוצר התחברות, עמ' קמ"ט)
בגליון "פרי הכרם" (מנ"א תשס"ה) הובא עובדה, כי פעם בערב שבת אחת מימי הקיץ, בעת שהיה משכן כבודו של הרבי בכפר ווייטלעיק ניו-יארק, סבבו שם שני אברכים על פתחי נדיבי עם לקבץ כסף לצורך מצות הכנסת כלה, שני שלוחי המצוה עלו לקבל את פני הרבי בדירתו, ופגעו בו בשעה שחזר מהמקוה. הרבי קיבל אותם כדרכו בקודש בסבר פנים יפות, ושאל מאתם מה מעשיהם כאן, וענו ואמרו שעוסקים בדבר מצוה לאסוף כסף בעד כלה יתומה.
אמר להם הרבי: "בעת שעומד אני לילך להמקוה בעש"ק, מסיר אני מעלי ומעל בגדי כל חפצי מוקצה, שהרי כבר הנני עומד ועוסק בהכנה דרבה לקראת שבת מלכתא. והנה זה עתה בעת שחזרתי מהמקוה, נזכרתי שנשאר סכום כסף בכיס שלי, וחשבתי בדעתי, שאם יזדמן דבר מצוה לידי, אתרום כל הסכום לצורך המצוה, היות שנתינת צדקה היא אחת מהכנות לשבת". ואז הוציא הרבי חבילה של אלף דולר ומסרה לידם בשמחה רבה.
עובדה נוספת: היה זה כאשר ביקר הרבי באנטווערפען, הרבי ירד מהאוירון על אדמת בלגיה עם עלות השחר ונסע מיד לאכסניא בבית הנגיד הרה"ח ר' שאול הוטטערער ז"ל, אחד הגבאים נשאר בשדה התעופה לקבל את המזוודות, הרבי שאל פעם אחר פעם האם החבילות הגיעו אך התשובה היתה עדיין לא, הציעו לרבי שבינתיים ילכו לתפילת שחרית כי הטלית והתפילין נמצאים, אולם הרבי התנגד באומרו שיש לו מלבוש מיוחד לתפילה (הבקיטשע) והוא רוצה להלבישו לתפילה.
השעה התאחרה והחבילות לא הגיעו, הרבי שאל האם יש פה עני הגון שאפשר להעניק לו נתינה, הלכו לביהמ"ד של פשעווארסק ופגשו יהודי ת"ח עני ואביון יושב לומד, הרבי שלח מיד סכום נכבד לתת לו ואמר "עכשיו אפשר ללכת להתפלל". בהסבירו: "עכשיו יש לי כבר בגד חשוב לתפילה, שכתוב "לבושו צדקה". (קובץ ונאמר אמן, עמ' ס"ד)
בשנת תשנ"ז בוקר אחד מיד אחר תפלת שחרית לפני שנסע מרן זצוק"ל לתקופה למקום מנוחה, קרא האדמו"ר להמשב"ק הרה"ח ר' אלעזר אבסטפעלד שיחי' שנסע אז עם האדמו"ר – ושאל מתי המטוס עומד לצאת – והשיב שעוד כשני שעות – ואמר לו האדמו"ר שצריכים למהר כי כבר מאוחר, מיד אח"כ התחיל האדמו"ר להיפרד מחסידיו, בדרך כלל בהזדמנויות כאלה היה מברך האדמו"ר לכל "זייטס געזונט", אבל הפעם, למרות שהיה מאוחר, האריך מאוד ואיחל לכ"א בנפרד ברכות ארוכות, אחד החסידים שכבר עבר וקיבל ברכת פרידה, כיון שראה שזה שעת הכושר, ורצה להיות "מזכה את הרבים", הלך להודיע בכולל שהאדמו"ר מחלק לכ"א ברכות ארוכות, ותוך שתי דקות הגיע קהל גדול נוסף לקבל ברכת פרידה.
הגבאים שרק מקודם שמעו מהאדמו"ר שזה מאוחר, תמהו ביותר בראותם מה מתרחש, אך אף אחד לא העיז לומר להאדמו"ר משהו, אחר שעבר קרוב לשעה ונפרד מכל הציבור – לא נשאר זמן רק במהירות ארזו הדברים ומיהרו מאד להגיע לשדה התעופה בזמן.
בדרך לשדה התעופה, התנצל האדמו"ר שהאריך כ"כ בברכותיו להחסידים, באמרו, היהודי הראשון שעבר להיפרד היה קרוב משפחתי שבגלל הנסיעה לא אוכל להשתתף בחתונת בנו והייתי צריך לברכו, השני שעבר אחריו היה בעל ברית, והשלישי בר מצוה, נו, אם לא אברך באותה מדה גם את היהודי הרביעי – שעמד וראה איך ברכתי את קודמיו – יחשוב שאני שונא אותו ח"ו, ואותו דבר בקשר לכל הבאים אחריהם, אם לא היו מקבלים אותם ברכות ארוכות היו מרגישים פגועים, בגלל זה בירכתי לכל אחד ברכות ארוכות, בכדי לא לגרום לאף אחד עגמת נפש. (שבחו של צדיק)
הי עניו
באחד מביקוריו בארה"ק צעד הרבי מוקף בחסידים ומעריצים שהקיפוהו כחומה. אחד המקורבים שדימה לראות את שפתי הרבי ממלמלות, היטה אזנו, ומה מאד נדהם לשמוע אותו מטעים חרש לעצמו "ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאותי"…
הרבי עצמו שח פעם בעת ששב ממקום שבו כבדוהו בכבוד מלכים, כי זה עתה שב הוא מהלווית עצמו… בבארו את דבריו: "קבלתי מאבי הק', שבעת שמכבדין את האדם, עליו לחוש כאילו הינו עתה בדרכו האחרונה ואלו חולקים לו כבוד"… ומה טעם בכבוד שכזה…
באדיבות הסופר ברוך הכישרונות ידידי ר' יעקב הייזלר
נערך והוגש ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון שליט"א
