מעשה שהתכנסו אנשים באסיפה פומבית וביקרו את הוועד שאינו פועל כהוגן. נענה הרה"ק רבי אברהם מרדכי מגור זי״ע והגיד: ״יש לתקן ולהיטיב להבא, לא רק לבקר״. והביא ראיה מתורתנו הק׳, שיתרו נקרא גם בשם 'יתר' על שם שיתר פרשה אחת בתורה ״ואתה תחזה״ (רש"י יח, א). אם כן, הענין צריך ביאור, הלא יתרו התחיל ב"לא טוב הדבר אשר אתה עושה" (שם יח, יז), ואם כן היו צריכים אפוא לקרוא לפרשה ״לא טוב?" – אלא מכאן נלמד, שמתחילים ב"ואתה תחזה״, מה שיש לתקן ולסדר להבא.

וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב (יח, יג)

סיפר לי הרה"ק רבי משה מרדכי בידרמן מלעלוב זי"ע, שבא אצלו היום איש פשוט ושוחח עמו. בתוך אחד השיחים סיפר, שהיה פעם באלכסנדר אצל רבנו הקדוש בעל 'ישמח ישראל' מאלכסנדר זי״ע, ומשמשו של ה'ישמח ישראל' החל לארגן סדר בין הקהל. פנה אליו הרבי ואמר לו: ״ראה, בין העולם כאן, יש לי אנשים מכירים ויש שאינם מכירים, וגם לך יש פה מכירים, אבל על זאת אתפלא, כשבאים אלי, באים רק המכירים שלך? שמא לא תעשה סדר ותראה שהכל יהיה בסדר״. וסיים האיש: באותו רגע שהרבי ציוה שלא יעשה סדר, מיד השתרר שקט וסדר.

מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים (יח, יד-טו)

דברים שאמר הרה"צ הרי"מ טיברג שליט"א (הגה"ק בעל ה"אמונת משה מאלכסנדר זי"ע) ביום א' יתרו י"ד שבט תש"ח, יומא דהילולא של כ"ק אדמו"ר הגדול רבינו יחיאל זצוק"ל הרבי הזקן מאלכסנדר זי"ע, בסעודת הילולא בפעה"ק ירושלים תובב"א.

כתיב (שמות יח, יד) מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב ויאמר משה לחותנו כי יבוא אלי העם לדרוש אלקים. ופירש"י: מן הבקר עד הערב – דכל דיין שדן דין אמת לאמתו אפי' שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאילו עוסק בתורה כל היום וכאילו נעשה שותף להקב"ה במעשי בראשית.

ונראה מדברי רש"י ז"ל בפרשה זו, דעיקר שאלת יתרו למשה רבינו היה על ענין מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך ואתה מזלזל בכבודן של ישראל, דעל מה שאמר מן בקר עד ערב פרש"י ענין כל דיין שדן דין אמת לאמתו וכו'. ולפ"ז יש לדקדק על מה היתה תשובת מרע"ה כי יבוא אלי העם לדרש אלקים, וכי בשביל זה לא הי' יכול לכבדם בישיבה.

ויש לבאר הענין, עם מעשה שהיה אצל רבינו הקדוש אור טמיר ונעלם מוהרמ"ם זצק"ל הרבי מווארקי זי"ע, שדרכו היתה לבקר אצל גדולי החסידים שבאו אצלו לחסות בצלו באכסניא שלהם בעיר ווארקי. כן למשל היה מבקר את תלמידו הגאון האלקי רבינו דוב הרבי מביאלע זצוק"ל זי"ע וכן היה מבקר את תלמידו הרב הדומה למלאך ד' צבאות רבינו יחיאל הרבי הזקן מאלכסנדר זצוק"ל זי"ע בעל ההילולא של היום, ועוד מגדולי ישראל תלמידיו החוסים בצלו.

פעם אחת בבקרו את תלמידו הרבי מביאלא הנ"ל, בבואו של הרבי מווארקי להרבי מביאלא נתלוו אל הרבי הרבה חסידים, אבל מה מאד נשתוממו בראותם כי הרבי מביאלא לא עמד מפני רבו הרבי מווארקי וכל משך הזמן ששהה שם הרבי מווארקי ישב הרבי מביאלא והרבי מווארקי עמד

ואחר כך כשהלך הרבי מוורקי חזרה לביתו, אמר הרבי מביאלא להעומדים לפניו, "בטח פליאה בעיניכם מפני מה לא קמתי מפני הרבי, תדעו כשבאים ביחד הגדול שבגדולים עם הקטן שבקטנים זהו יחוד השם לאמיתו, ובזמן יחוד השם אי אפשר לזוז מן המקום",עד כאן דבריו הקדושים.

משה רבינו ע"ה החזיק עצמו להקטן מכל ישראל כמו שהעיד עליו הכתוב (במדבר יב, ג) והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, לעומת זה החזיק לכל איש מישראל לגדול וקדוש, ובבוא אליו איש מישראל היה בעיניו שבאים ביחד הגדול שבגדולים עם הקטן שבקטנים, והרגיש ביחוד השם לאמתו שלא הי' לו אפשרות לזוז מן המקום. וזהו שהשיב ליתרו כי יבא אלי העם – כלומר כאשר העם באו אלי – זה לדרוש אלקים – זה יחוד השם לאמתו בבחי' גדול שבגדולים עם קטן שבקטנים ואי אפשר לי לזוז מן המקום, ומן ההכרח אני נשאר יושב והם עומדים.

ידוע ומפורסם שהרבי הזקן זי"ע בעל הילולא של היום, כל ימיו היה בשפלות רוח ולב נשבר והיה מתמרמר שהוא הגרוע שבגרועים, ודרכו היתה לומר שמפני זה בחרו בו למנהיג ישראל לפי שבטוחים היו הבוחרים בו שלא יבוא להתפארות, כי כשאדם נמצא במצב שפל כזה לא יעלה על דעתו לטעות שיש לו איזה מעלה, אבל אם היו בוחרים באדם בעל מדרגה אז היה יכול לבוא להתפארות ופניות, ופי' בזה הכתוב (שה"ש א, ו) שמוני נוטרה את הכרמים מפני שכרמי שלי לא נטרתי.

לעומת זה ראה את האלפים ורבבות החסידים החוסים בצלו במעלה רמה וגדולה, והיה אומר "אונזערע חסידים זענען ביי דעם רעכטין אמת איין דריטעל פין זיי זענען זאלכע רביים ווי אללע רביים". [החסידים שלנו באמת הינם אחוזים באמת, שליש מהם הם כאלו רביים כמו כל הרביים].

מובן מזה שכל אחד מהבאים אליו ראה בזה פגישת הגדול שבגדולים עם הקטן שבקטנים, יחוד השם לאמיתו, וביומא דהילולא מתעוררת קדושתו והייחודים הקדושים של אותו צדיק אשר זה המקור לכל מיני השפעות טובות ברוחניות וגשמיות, וזכותו תגן עלינו שנזכה לראות במהרה ישועת ישראל ולהינצל מפגעי הזמן ולביאת משיח צדקנו בב"א.

וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים (יח, יד-טו)

הרה"ק רבי מנחם מאמשינוב זי"ע אמר: מצינו אצל יתרו ששאל את משה רבנו – ״מדוע אתה יושב לבדך?״ והשיב לו משה רבנו – ״כי יבא אלי העם לדרוש אלוקים״ (יתרו יח, טו) – ותימה, מה ביקש יתרו באמרו זאת, שמשה יבקשם לישב? ועוד, מה פשר תשובת משה?

ותירץ הרבי מאמשינוב: "כאשר שמע יתרו שחתנו נעשה לרבי, בא יתרו ללמוד אצלו תורה וכשראה שכל העם עומדים ומסתכלים עליו, והוא אינו אומר להם דבר, לא הבין יתרו דרך לימוד כזו. על כן שאלו, מדוע אתה יושב לבדך ולא אומר להם דבר, והם אינם לומדים כלום? על זה השיב לו משה רבנו: ״כי יבא אלי העם לדרוש אלוקים״, בואם בלבד, שהם באים להביט בצורתי, זו היא דרישת אלוקים"…

וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב (יח, יד)

פעם אחת נכנסו חסידים בקודש פנימה אל רבנו הרה"ק בעל 'ישמח ישראל' זי״ע מאלכסנדר, ושהו שם זמן ממושך. כאשר יצאו החוצה, פנה אליהם אחיו הרה"ק בעל 'תפארת שמואל' זי"ע ואמר להם: ״האברכים של היום צריכים להיות אצל הרבי כל כך הרבה זמן, זוכרני שהיה חסיד אחד – רבי יואל מראדומסק זצ"ל – וכאשר בא פנימה אל אבי [הרבי הזקן הרה"ק רבי יחיאל מאלכסנדר] זי״ע לקח את קצה זקנו בידו, הראה לאבי ולא דיבר מאומה, כאומר, ראה זקני לבן ועוד לא עשיתי מאומה. לקח גם כן אבי הקדוש את סוף זקנו בידו והראהו לרבי יואל, ובזה נסתימה השיחה ולא דיברו מאומה, ואילו היום צריכים לשבת כל כך הרבה אצל הרבי״…

כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו (יח, טז)

הרב הגאון רבי ישעיה אוברמן זצ"ל היה משמש בקודש אצל הסבא קדישא הרה"ק רבי אלימלך מגרודזיסק זי"ע. פעם אחת אמר לו הרבי: ״ישעיה, מחר לפני שאתה נוסע לוורשה, בוא אלי, כי אני צריך אותך לענין מסוים שם״. למחרת, טרם צאתו את גרודזיסק, נכנס רבי ישעיה לקודש פנימה. באותה שעה קיבל הרבי אנשים עם פתקאות וענה לכל אחד מבוקשו. בכל עת שקרבה השעה, ניסה רבי ישעיה לגשת אל הרבי ולהזכירו מהענין, אבל לא הרהיב עוז בנפשו.

כיון שהגיעו רגעים ספורים לפני יציאת הרכבת ממסילת הברזל, ניגש רבי ישעיה אל הרבי ואמר: ״הזמן מאוחר״. הביט עליו הרבי במעט הקפדה, ותיכף חזר רבי ישעיה לאחוריו. אחר כך, כשהלכו האנשים מאת הרבי, קרא אליו את רבי ישעיה ואמר לו: ״ישעיה, אם הייתי עומד באמצע שמונה עשרה, ג"כ היית אומר לי שהזמן מאוחר?!״…

[אמר המחבר והמסדר: הנה מעכשיו נוכל ללמוד הענין של קריאת פתקאות וענייה על בקשת אנשים הנצרכים לישועה אצל רבותינו הקדושים, שזה הענין היה אצלם כמו 'שמונה עשרה', כי בלי ספק היתה השכינה עמם ורוח הקודש הופיעה עליהם להשיב לאיש כתשובתו, והיתה אצלם היראה כ"כ גדולה, כיון שזה השולחן אשר ישבו הוא לפני ד׳ תמיד].

כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי (יח, טז)

מעשה בחסיד אלכסנדר, תושב העיר בז'זין הסמוכה ללאדז', שנסע לאלכסנדר אל רבנו הקדוש בעל 'ישמח ישראל' מאלכסנדר זי״ע להזכיר לפניו את ילדו החולה. כשבא לאלכסנדר התכונן כבר הרבי לעלות לחדרו לנוח מעט מעבודתו הטהורה. הציע 'רבי אברהם משמש' לאותו חסיד להיכנס בפתח האחורי. ״ממול גר כתבן הפתקאות (דער קויטלעך שרייבער) גש אליו ויכתוב לך פתקא״ – אמר רבי אברהם.

פנה החסיד אל חדר המשמשים ומצא שהכתבן שוכב על המיטה. אמר לו המשמש: "קרב לי השולחן אל המיטה ואכתוב לך פתקא". הגיש לו החסיד את השידה וכתב לו פתקא להזכירה אצל הרבי. הזדרז החסיד ונכנס אל הרבי. והנה, כאשר הגיש אל הרבי את פתקתו, מיד התרומם בעל 'ישמח ישראל' ממיטתו בהתרגשות גדולה וקרא: ״מה הוא חושב – המשמש הכתבן – שהוא כותב בקשות לבית המשפט… לך וקרא לו הנה״.. נכנס המשמש החדרה והרבי הרעים עליו בעוז: ״מה אתה חושב שאתה כותב פראשעניס, לפני שכתבת הפתקא לא נטלת ידיך, היתכן זאת?!״…

כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וגו' וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו (יח, טז)

הרה"ק רבי מרדכי מלעכוויטש זי"ע אמר: ״אנחנו לא באנו לעולם לעשות טובה בענייני גשמיות, כי אם להכניס אמונת ה' ויראת שמים בליבות ישראל, אך עם כל זה, אם בא אלינו איש ישראל שצריך טובה בגשמיות, נצוה עליו שיהיה אצלנו ובשבת קודש אנחנו מכניסים בלבו אמונת ד' וממילא יתמלאו כל משאלות ליבו לטובה.

כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וגו' וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו (יח, טז)

סיפר הרה"ח ר' חיים רפפורט הי"ד מראדומסק, שאמו מרת בריינדיל ע"ה אמרה אל אביו הוא בעלה הרה"ח ר' רפאל זצ"ל ב"ר חיים [היה תלמיד חכם מופלג בתורה ובחסידות]: "מדוע כולם כשנוסעים לרבי נושעים ואתה לא?" השיב לה: "אנחנו לא נוסעים לרבי עבור כסף, רק לראות ממנו מידות טובות ולעשות כמותו וללמוד ממנו איך לירא את ה', וישועת פרנסה זה עניין ששייך להשי"ת, שהוא יושיע ולא נצטרך למתנת בשר ודם"…

הוא היה אומר: "אנחנו לא נוסעים לרבי ללמוד לעבור על הדין, כי מה שעושה הרבי, יודע הוא מה הוא עושה ואין לנו להביט אחריו, אבל אנחנו אנשים פשוטים צריכים ללמוד את הדין ולקיים כפשוטו כמו שהוא נפסק בשולחן ערוך". וכן עשה הוא בעצמו, הגם שהיה חסיד גדול ופעם היה לו מחוש בבטנו ולא היה יכול לילך לסדר את הסדר בליל פסח עד חצי שעה קודם חצות, והנה בחצות כבר היה אחר אכילת אפיקומן, כל כך מיהר כדי לקיים את הדין שנפסק בשולחן ערוך.

כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי (יח, טז)

מעשה באחד ששאל את הרה"ק רבי מנחם מענדיל מאוטבוצק זי"ע, בענין שידוך פלוני שמציעים לאחד מבני משפחתו. הביע הרבי את הסכמתו בענין, אך הקרובים אל השידוך סבורים היו שאין זה זיווג הגון, ולימים התגלה הדבר למפרע שהשידוך לא עלה יפה. נסע אותו אדם אל הרבי בטענה, איך הסכים לשידוך. השיב לו הרבי: "מצינו אצל דוד המלך ע״ה שהיו לו אורים ותומים. אם כן, מדוע היה צריך לשאול את אחיתופל טרם צאתו למלחמה. מכאן, אמר הרבי, שאפילו אם יש אורים ותומים, צריך לשאול בעצת 'מבין' (פאכמן) היודע בזה, אבל אתה עשית להיפך ומה אני אשם?!״…

עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ (יח, יט)

באחד הימים נכנס אל רבנו הקדוש בעל 'ישמח ישראל' מאלכסנדר זי״ע אברך צעיר שעמד לצאת בעל כרחו לשרת בצבא הרוסי. ציוה עליו רבנו שיעסוק בטהרות. חשבו החסידים שעמדו שם, כי יש בתשובה זו עניני חסידות וכדומה (רעבישע זאכן). אולם, האברך נסע לצבא, ובשובו עשה דרכו דרך עיירה שכפי הנראה גרו בה מספר יהודים. הוא נכנס אל השטיבל והתיישב ללמוד בחשק ובהתמדה. לימודו הנעים משך את תשומת ליבו של אחד מעשירי העיירה אשר ניגש אליו ושאלו במה עוסק. אמר האברך: "בטהרות". החל הנגיד לפלפל עמו בעניינים אלו וראה שהוא מלא וגדוש ובר הכי. שאלו למעשיו פה. החל האברך לספר כי נתגלגל לכאן בעקבות המלחמה, ועתה רוצה לשוב לביתו, רק אין כסף בידו. מיד הוציא אותו אדם סכום כסף נכבד ומסרו לאברך ובזה ניצל ושב לביתו.

הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִים (יח, יט)

הרה"ק רבי מרדכי מטשערנאביל זי"ע אמר: "לפי הספר הקדוש 'אור המאיר' להרה״ק רבי זאב מזיטומיר זי"ע – אין שום יהודי יוצא זכאי כנגד הקב״ה, ולפי הרה״ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע – אין הקב״ה יוצא זכאי כנגד יהודי.

וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן (יח, כ)

תני רב יוסף, "והודעת להם" – זה בית חייהם, "את הדרך" – זו גמילות חסדים, "ילכו" – זו ביקור חולים (בבא קמא ק.)

פעם חלה הרבי הזקן הרה"ק רבי יצחק מווארקי זי"ע באופן מסוכן, וכאשר שמע זאת ידידו הגה"ק רבי יצחק מאיר מגור זי"ע בעל 'חידושי הרי"ם', מיהר לנסוע לווארקי לבקרו ולהתפלל בעדו. ברם, לא היו לו מטבעות להוצאות הדרך וביקש את משמשו שילך לפרגא, פרבר וורשאי, אולי נמצא שם מי שנוסע לווארקי ויקחו עמו. הלך המשמש לפרגא וקרא: ״יהודים, מי שרוצה לקנות לעצמו עולם הבא, יקח את ה'חידושי הרי״ם' לווארקי״. מיד בא פלוני ולקחו.

ביום שישי לפנות בוקר הופיע הרבי מגור בווארקי ומצבו של הרבי היה מסוכן מאד, ולא סר הרבי מגור ממיטתו ונעמד להתפלל שם עד חצי הלילה של ליל שבת ואז החל הרבי להזיע. אמר ה'חידושי הרי״ם': ״הן עתה כבר נושע, אפשר להתפלל מעריב״. ה'חידושי הרי״ם' נשאר בווארקי עד יום שלישי באותו שבוע, עד שהוטב לרבי לגמרי. לפני שנפרדו, אמר הרבי מווארקי לבעל 'חידושי הרי״ם': ״בשביל שעשיתם לי טובה כזו – התפללתם בעדי ותפילתכם פעלה – אם יהיה כבודו בשעת צרה, יודיעני״.

לימים, כשחלה בנו הרה״צ רבי אברהם מרדכי מוורשה זצ״ל והגיע עד שערי מוות, אמר ה'חידושי הרי״ם' לרבנית: ״יש לי הרי הבטחה מהרבי מווארקי, סעי אליו״. קמה הרבנית ונסעה לווארקי, ותישא קולה בבכי באמרה לו: ״הלא הבטחתם לבעלי שתעשו לו טובה״. ברכה הרבי מווארקי ברפואה שלימה ואריכות ימים, ונסעה הרבנית לביתה. אחר כן החזיר הרבי פניו אל החסידים ואמר: ״רפואה שלימה ישיג, אבל אריכות ימים איני רואה״. וכך הווה. רבי אברהם מרדכי התרפא מחליו, אבל ר״ל לא זכה לאריכות ימים.

וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ (יח, כ)

מעשה שבא פעם עשיר נכבד לראות את הגה״ק בעל 'חפץ חיים' זי"ע בביתו בראדין. קיבלו ה'חפץ חיים' בסבר פנים יפות. ברם, אותו עשיר התאכזב מאד מהדלות בבית ה'חפץ חיים' שניכרה לעין. כלי הבית, הרהיטים, וכיוצא בהם. נוכח ה'חפץ חיים' לראות כי נפלו פני אורחו, ושאלו לפשר הענין. תמה האיש: ״היכן הרהיטים וכלי הבית של כבודו?״ החזיר לו ה'חפץ חיים' בשאלה: ״ואיפה הרהיטים שלך?״ אמר האיש: ״הלא אני בדרך?!״ נענה ה'חפץ חיים': ״אף אני בדרך, העולם הזה הוא פרוזדור לעולם הבא״… (אבות פ"ד מט"ז).

וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם (יח, כא)

פעם פתח הרבי הזקן הרה״ק רבי יצחק מווארקי זי״ע ואמר: כתיב (יח, כא) ״ואתה תחזה מכל העם״, מה שיש לרבי רוח הקודש, זה ״מכל העם״, על ידי החסידים שמתקבצים אצלו, ״תחזה״, לשון רוח הקודש ונבואה. ועל דרך זה שמעתי שהרה"ק הזקן מקוצק אמר, הגם שאני רודף אותם [את החסידים] ומגרש אותם, אבל כשהם נוסעים ממני הנני נשאר כמו אדרונג (כעץ לבד).

וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע (יח, כא)

הקשה הגה"ק רבי מאיר שפירא זי"ע מלובלין: מצינו במשנה (אבות פ"ו מ"א) ״שנו חכמים בלשון המשנה ברוך שבחר בהם ובמשנתם״, מה טעם נכתב כאן ״בלשון המשנה״, ואילו אצל הגוים, כשכותבים ספרי מוסר, אינם כותבים שמותיהם על הספרים האלו? ברם התירוץ הוא, שאינם חותמים שמותיהם על ספריהם, משום שכל ימיהם היו בעלי תאוה, משחת המין האנושי, משום זה התביישו לחתום שמותיהם על ספריהם, מה שאין כן, ספרי המוסר של חכמנו ז״ל, ״ברוך שבחר בהם ובמשנתם״.

אַנְשֵׁי אֱמֶת (יח, כא)

הרה"ק רבי שלמה מזוועהיל זי"ע אמר: כתיב (תהלים קמד, טו) ״אשרי העם שה' אלוקיו״. "העם" ראשי תיבות – מ'ודה ע'ל ה'אמת.

וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ (יח, כב)

הרה"ק רבי מנחם מענדיל מווארקי זי"ע ביקש מתלמידו הרה"ק רבי דב בעריש מביאלא זי״ע שייסע עימו לקאצק אל הרה"ק רבי מנחם מענדיל זי"ע, ולא רצה. שתי פעמים ביקשו שיבוא עימו והוא סירב. שאלו: ״מדוע?" השיב: ״אינני רוצה לראות איך הרבי שלי יכניע את עצמו לפני אחר״. אמר רבו: ״אף על פי כן״, ונסע עמו.

כאשר באו לקאצק ונתנו 'שלום' לרבי, שאל הרה"ק מקאצק את הרה"ק מווארקי: ״מי האברך הזה?" אמר הרבי מווארקי: ״זה בנו של הרב מטשכנוב!" בשבת קודש, כאשר אמר הרה"ק מקאצק 'תורה', הקשה קושיה גדולה וביקש מכולם שישיבו לו תשובה, ואיש לא יכל להשיב. עד שבא אל הרה"ק מביאלא ואמר: ״יונגערמאן, אומרים שאתה יודע ללמוד, נו״. השיב הרבי מביאלא: ״לפי דעתי אין זו קושיה כלל״, ותירץ את הקושיה כמין חומר, ושיבחו הרה"ק מקאצק זי״ע.

אֶת הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל מֹשֶׁה (יח, כו)

מסופר על הרה"ק רבי שלום שרעבי זי"ע שהיה נושא מים בישיבת 'בית אל' ולא הכיר בו שום אדם שהוא בן תורה, ועשה שם כל מלאכה בזויה. פעם אחת נתקשה החכם שלמד עם החבריא שלו בענין אחד בדברי האר׳׳י הקדוש זי"ע והניח הענין למחרת, כי השעה היתה מאוחרת והכל נתפזרו והלכו לבתיהם.

נכנס רבי שלום אל בית המדרש ותיקן שם בספר דבר קטן. כיון ששב החכם לבית המדרש וראה התיקון, אורו עיניו ומיד שאל: ״מי היה כאן, מי כתב זאת?״. חקר ודרש היטב עד שנודע לו שנושא המים הוא שתיקן את הדבר. מיד קראו אליו וגזר עליו בכוח התורה ובכוח מרא דאתרא שיאמר לו מי תיקן את הדבר, והודה שהוא האיש. אמר אותו חכם לתלמידיו: ״מעתה שוב אינני רבכם, אלא רבי שלום הוא יהיה המנהיג והחכם שלכם, ואני יושב לפניו כתלמיד לפני רבו״.