ראיית רבי יהודה שסוכה למעלה מעשרים אמה כשרה, מכך שהילני ישבה עם בניה שהגיעו לחינוך – לרבי יאשיה בשם רב שמחלוקת התנאים היא דווקא בסוכה שאין דפנותיה מגיעות לסכך, כן הייתה סוכתה של הילני, שדרכה של מלכה לישב בסוכה כזו, כדי שיהא בה אויר. ולרב הונא שמחלקותם הוא דווקא בסוכה קטנה מד' על ד', הגם שדרכה של מלכה לישב בסוכה גדולה, מ"מ לרבי יהודה היא ובניה ישבו בקיטוניות קטנות שבתוך סוכה גדולה (ולחכמים רק היא ישבה בהן, אבל בניה ישבו בגדולה).
הלכה כבית שמאי שסוכה צריכה שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו, אבל לבית הלל דיה שתחזיק ראשו ורובו בלא שולחנו (ונחלקו גם בסוכה גדולה, אם יוצא ידי חובתו כשיושב ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית), ולרבי צריך שיהא בה ד' אמות על ד' אמות.
חכמים הסוברים שסוכה כשרה גם בפחות מד' אמות על ד' אמות, מודים ש'בית' שאין בו שיעור זה אין לו שם 'בית', שצריך שיהא ראוי לדירה, משא"כ סוכה שדירת עראי היא.
בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות אין לו דין בית:
לחיוב במזוזה ומעקה, לטומאת נגעים, אינו נחלט בבתי ערי חומה, אלא פודים אותו לעולם, ויוצא ביובל, אין חוזרים עליו מעורכי המלחמה – ש'בית' נאמר בהם.
אינו חייב בעירובי חצירות ובשיתוף מבואות – שכל שאינו ראוי לדירה, אין רשותו כלום לאסור על בני החצר והמבוי.
אין מניחים בו עירוב חצירות – שבית שנותנים בו הפת הרי הוא כאילו כולם דרים בו, וצריך שיהא ראוי לדירה.
אינו נעשה עיבור כשהוא בין שתי עיירות לצרפם יחד, שיהא לבני העיר אלפיים אמה חוצה לעיר השניה, ואינו חשוב אפילו כבורגנים – שהם ראויים למה שעשויים, אבל בית צריך להיות ראוי לדירת קבע תמיד.
אין לו זכות בחלוקת החצר שבין אחים ושותפים (שלרב הונא מחלקים כל החצר לפי הפתחים, ולרב חסדא כל פתח נוטל ד' אמות, והשאר חולקים), שאין זכות בחצר אלא לצורך פירוק משא להכניסו לתוך הבית, ובית זה עומד לסתור.
שיתופי מבואות מניחים גם בבית שאין בו ד' אמות על ד' אמות, שהרי מניחים אותו גם בחצר, ואין צריך שיהא ראוי לדירה.
צפו בשיעור בשפת האידיש
צפו בשיעור בעברית
