הפרנצ'עס במאהל רעדו כאשר אל שולחן הנשיאות התקרב האורח המפתיע. מתון-מתון התקדם, צעד אחר צעד, מלווה בבניו ובמשב"קיו. זקנו ארוך, צחור כשלג. גופו צנום ופניו מעודנות. בטבעיות התקדם, בצעדים קלילים, כאילו מאחוריו מאות ביקורים דומים ואין כאן חידוש מרעיש. הציניקנים השורצים במבואות הווירטואליים, לא האמינו שיגיע הרגע. חשבו שלנצח תאכל חרב המחלוקת, ולעולם ועד יוכלו להמשיך לשחות בביצות טובעניות, לדוג במים עכורים, להתפרנס מסיפורי מחלוקת. אבל הרגע הגיע, וחרב המחלוקת הושבה אל הנדן החלוד, ואין יותר סיפורי מחלוקת לעסוק בהם, לפחות לפי שעה, אולי לתמיד. ועתה, מה יעשו בלוגרים מפלטבוש שעשו קריירה מפילוגים ושנאת חינם!?
אלפי זוגות עיניים סקרניות ליוו את הרגע החשוב הזה. מבט מרוצה נשקף מזוויות עיניו של המארח, מנהיג העדה הנערץ שאלפי זוגות עיניים אוהבות נתלו בו. כמה יגיעות יגע וכמה טרחות טרח וכמה משלחות שלח לאחרונה למען השגת השלום המיוחל. עתה באה שעתו הגדולה. עוד מעגל שנסגר. עוד פרשה עגומה שבאה אל קיצה המוצלח. עוד מהלך גדול של השלמה היסטורית. עוד רטייה על פצע פעור. ברגשי השמחה על הבית הנבנה במשפחת המלוכה נמהלו רגעי רון על השלום היורד על הבית החסידי.
התזמורת מגבירה נגן. אלפי כפיים נספקות זו בזו. אקסטזת ההמונים בשיאה. "ייבנה המקדש, ייבנה המקדש, עיר ציון תמלא", נוחרים המנגנים את גרונם אל המיקרופון, וקול השרים והנוגנים נישא ברחבי ירושלים, עיר שעושה את כל ישראל חברים. המתופף, הלא הוא הפּוֹיקע'ר הירושלמי שגם כאן מקפידים להסתפק רק בו בשמחת כלולות, זכר לחורבן – חובט בחוזקה בתופיו, ומאיים לשוברם בהכאותיו. בית המקדש השלישי, כמאמר השיר שאין לו שום מקור ואף על פי כן יפה הוא עד מאוד, אינו בנוי מאבנים. הוא בנוי מנדבכים של שלום.
והנה בא הרגע. לחיצת יד בסוד קדושים. מזל טוב. התרגשות בקהל ושמחה בשולחן הנשיאות. עליונים ששים ותחתונים עולזים בבוא מלאכי השלום. קצב השירה והדציבל המלווה את צליליה משתנים לפי מקצב האירועים בשולחן המזרח. תיכף ייטול האורח ידיים על חלת אדמו"רים ריחנית ובשרנית, מצופה קרום ביצה חום ואפויה היטב מכל צדדיה, וישתתף בסעודת השלום. אחר כך יכובד על-ידי מארחו לזמן בברכת המזון. "ברשות הרב בעל הבית הזה", יאמר, "ברוך אלוקינו שהשמחה במעונו ושאכלנו משלו." ושמא, מהרהר לו משתתף סקרן, יש להוסיף: ברוך אלוקינו שהשלום במעונו.
בתוך מתחם מגודר אני מצטופף, בין חסידים רוגשים. איני גורע עין מהמחזה הנאצל המתרחש על הבמה, פרי הילוליו של הרבי שהחליט לעשות הכול למען השלום. "הרבי הקדוש, זכר צדיק לברכה, שמח מאוד בשמים", לוחש לי חסיד זקן שעיניו בורקות. מאנטוורפן הרחוקה הגיע הנה החסיד הזקן. עתה עולץ לבו בראותו את מלאכי השלום יורדים על חצרו בשליבות סולמו של יעקב שראשו מוצב בשמים ותחתיתו מגיעה ארצה.
באדר תשע"ב כבו המאורות בקריה גדולה לאלוקים בבני ברק. יתמות ירדה על ממלכה חסידית עתירת נכסי רוח, שיתדותיה תמוכים על משולש האהבות – אהבת השם, אהבת התורה ואהבת ישראל. ועתה, אימה חשוכה ירדה על החסידים בהינטל מנהיגם לגנזי מרומים לאחר שנות חולשה ותימהון לבב.
פרועי דש וקרועי לב הילכו החסידים בחוצות הקריה. ריבואות באו מקרוב ומרחוק לחלוק כבוד לארון איש האלוקים. ובתוך תחושת הרִיק והאבל, נמהלו מחשבות נוגות על העתיד לבוא. תקופה של אי הבנות פנימיות עלולה לבוא עתה אל שיאיה השליליים. הממלכה תיקרע חלילה, ותותיר מחזות שהכול יבקשו לשכוח את קיומם.
מה רבתה ההפתעה כאשר שני הבנים, ממשיכי הדרך, נושאי הלפיד, הילכו שלובי זרוע אחר מיטת אביהם. זרועות האדמו"רים המתמנים נתונות איש ברעהו, ומבט של הערכה נשקף מעיניהם, כאומרים לעולם כולו: אם מחלוקת ביקשתם, אם פירוד אביתם לראות – כִּלְכוּ לכם למחוזות אחרים. לא בבית מדרשנו. מעתה ישרור השלום.
שבעת ימי האבל שבאו לאחר מכן, לא היו אלא שבעה ימים של לימוד מוסר ציבורי. המונים באו לנחם, חשבו כי יזדקקו ללכת אל שני בתים שונים, לנחם כל אחד במתחם אחר – אך הופתעו לראות אצילות של מנהיגים קדושים בישראל ההודפים בזרועותיהם כל ניסיון לפלג ולרחק. יחד מתנחמים, יחד קוראים פתקאות בקשה, יחד ממשיכים מורשת גדולה שהוטלה על שכם כל אחד בנפרד. חלוקת קהילות כן – שהרי אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ. אולם פירוד – לא עוד.
וגם חסידות זו, המתנהלת בשנתיים האחרונות בשתי קהילות המכבדות זו את זו, אילפה את העולם לקח נצחי – שאפשר גם אחרת.
בן ליטא שלא גודל על ברכיהן של חצרות חסידים, יתקשה להבין מחלוקות אלו על שום מה, כשם שחסיד שצמח בערוגת החסידות לא יבין על שום מה ניטשת מחלוקת עזה על גבעת הישיבה בבני ברק. כל אחד ותחומי עניינו, כל חוג ומחלוקותיו, כל מקום וכאביו ופצעיו וחוריו השחורים.
קשה להפטיר מילה של הצדקה בשבח המחלוקת ובצידוקים לקיומה, אבל צריך להסכים כי יסודותיהן בהררים של קדוּשה. ורגע לפני שיחשבוני לתימהוני המייחס קדושה למחלוקת בזויה, אסביר כי אפשר להבין – אף אם לא להסכים – ללבו של מי שמקדש את המותג החסידי או הישיבתי ורואה בו ערך נעלה שלא ניתן להתגמשות. פעמים שהקידוש הזה נמתח עד לכדי עיקשות וחוסר נכונות להשלים עם העובדה שאחרים נושאים, לדעת הצדדים, את שם המותג המקודש לשווא. זר לא יבין חסידים שגודלו על ברכי אדמו"ר קדוש-עליון, הסבורים כי הצד האחר אינו מיישם את הדרך על כל מרכיביה. זר אף לא יבין את סערת רוחם של בני תורה שהתחנכו על קדושת התורה במתכונתה הישיבתית, הסבורים כי אנשים אחרים פועלים בשם ישיבתם ללא הצדקה. המחלוקת חרפה היא לנו, אולם טובה מריבה זו, על אלפי תחלואיה, מאורעותיה הבזויים, מחזותיה המכוערים ורגעיה הקשים, על תגרות הניטשות מחוץ לעולמנו החרדי, שבבסיסן הבלי עולם, קש וגבבה, שטויות ורעות רוח.
הפוניבז'ער המיוזע הרואה בעיניים כלות כיצד הצד האחר אינו נותן מקום לקיומו, אינו מתקוטט על קבוצות ספורט, על כניסה למועדון תחתיות או על שאלת השליטה בקבוצת חטאים. הוא אינו מתקוטט על מקום חניה או על תור להופעה חלולה; הוא נלחם על העתקת השמועה כפי שהבין אותה מרבותיו, על ידי האנשים שהוא מאמין בכל לבו כי להם עטרת התורה. והן אמנם, מגונה היא המחלוקת אף בצורתה זו – שהרי זה בדיוק היה חטאם של תלמידי רבי עקיבא, שלא נהגו כבוד האחד ברעהו כאשר מוקד המחלוקת נע סביב צורת העתקת השמועה והוויכוח סביב כוונת רבם. את תוצאות מחלוקת מקודשת זו אנו מבכים לאורך שבעה שבועות מדי שנה. ואף על פי כן, ראויה.
אחת הסיבות להתמעטות המחלוקות במחוזותינו, היא הזמינות התקשורתית. אם בעבר הייתה התקשורת מיושנת, ארכאית, מתעדכנת אחת ליום במקרה הטוב – הרי שכיום, כל תגרה בחנות מכולת שכונתית מתועדת אונליין על ידי ארחי פרחי ומועברת ישירות לרבבות עיניים. כבר שטחתי כאן את הרעה-החולה הזו ואמשיך לעשות זאת בעתיד.
השבוע חזיתי בכאב בשני אנשים מכובדים, משיאי ילדים, נושאי תפקידים חשובים, איש בתחומו – המתקוטטים כתגרנים בשוק ומקלפים שכבות של כבוד עצמי לעיני עשרות משתתפיה של קבוצה וירטואלית בזויה. ומה היה לשאר המשתתפים לומר? רק את זאת אמרו: "רגע, נגמר לי הפופקורן". אתם מבינים? תרבות יוון של מלחמות שוורים בחסות המדיום הווירטואלי ודומיו. על תקן שוורים משמשים בני אדם נכבדים, על תקן הזירה משמשת הקבוצה – והפופקורן נשפך חינם אין כסף.
ולצד זאת, דווקא מהירות האור שבה מועבר כל מידע, גורמת למיעוט מחזות מביכים. אם בעבר היו פירמידות של חילוקי דעות – שבראשן עמדו לעתים מנהיגים קדושים בישראל שחלקו ביניהם בעניינים העומדים ברומו של עולם אך בתחתיתן התהלכו נמוכי קומה מוסרית, בני בניו של קורח, שליבוּ וחתוּ בגחלים לוחשות, כיום המציאות היא אחרת, וזו משליכה גם על המרחב כולו. חסר מעש שרוצה להשחית או להכות, יודע כי לא חסר הרבה כדי שפרצופו יהפוך לנחלת הכלל והוא יוקע אל עמודי קלון. לפיכך הוא חושב פעמיים.
גם בארצות הברית החסידית הולכות מחלוקות ציבוריות ונמוגות בעשן. מחזות מרנינים של שילוב ידיים נראים בה. לפחות במובן זה, העתיד נראה טוב יותר מן העבר. בגיליון הפסח שחלף, הרחבנו כאן יריעה על עושי השלום שתיווכו בין חוגים וחצרות שהשלימו ביניהם. לשם כך הוצרכנו לגולל גם את הרקע שקדם לכך. קוראים רבים זעמו: מדוע לעורר מחלוקות ישנות. למען האמת – הביקורת הזו מוצדקת. ולוואי ויתלוו מלאכי שכחה למלאכי שלום.
האם אנו עומדים בפני עידן חדש של שלום כולל בכל אגפי הציבור החרדי? עדיין רחוק היום הזה, עדיין זו נראית כהלכה לימות המשיח. אולם אם יצעדו חוגים נוספים על גשר השלום שכבר נמתח בין כמה קצוות במחנה החרדי, נוכל להתבשר בעדנה של ממש שנחתה על הציבוריות החרדית.
בזכות שלושת אבות. ושוב עומדים אנו במשולש היארצייטים השנתי של שלושה רועים בישראל שקמו לעם היהודי בדורותיו האחרונים: מרנן הרבי ה'לב שמחה' מגור זי"ע (ז' בתמוז תשנ"ב); הרבי מליובאוויטש זי"ע (ג' בתמוז תשנ"ד); והרבי ה'שפע חיים' מקלויזנבורג זי"ע (ט' בתמוז תשנ"ד). מאז נסתלקו שלושת הרועים, התעצמו חצרותיהם לאין ערוך, נפוצו על פני כל הארץ, ושורות של חסידים הולכות בדרכם. אך לא פחות מכך – מורשתם הייתה לנחלת הכלל ורבבות גדיי אדם מתחנכים לאורם.
אין ערוך למטענים הרוחניים שהותירו אחריהם ענקי העולם הללו. הרבי מקלויזנבורג שילדיו וכל רכושו וכל אשר לו נותרו בגיא ההריגה אבל עיקשותו הביאה אותו לבנות מחדש אימפריה של תורה ויגיעתה תוך השרשת אמונה ללא סייגים בכל מי שנקלע לקרבתו; הרבי מגור שהעמיד לחסידיו דרך ישרה שיבור לו החסיד גם בחייו החומריים, החזיר את התלמוד הירושלמי לקדמת ארון הספרים, השריש בחסידיו יראת שמים שאינה יודעת פשרות וזקף את החסידות לכדי מעצמת תורה ועבודת האלוקים; הרבי מליובאוויטש שהפך את העולם, המחיש את הציפייה לגאולת ישראל, שלח את חסידיו לכל קצווי תבל ועשה את העולם כלי למלכות שמים ואין קצה ארץ שאין השפעתו מגעת לשם. מי יחזיר אותנו במנהרת הזמן, וישיב לנו את הימים שבהם חיו ענקי העולם הללו בינותינו, התהלכו בראש מחנותינו, העניקו חמה בקומתם והשרו תחושת נועם וביטחון על חסידיהם ובני דורם.
רק קצת יותר מעשרים שנה חלפו – זמן זעום במושגי דור – אבל כל-כך הרבה השתנה כאן. בין דורם לדורנו – קווי השוני כמעט משתווים כבר לקווי הדמיון. לעתים נראה כי הם אינם כאן כבר מאות שנים. כה נתמעט הדור וכה שגבו דמויותיהם. אבל המונים מתרפקים על רועי ישראל הללו, שנשאו על לוח לבם את הכלל והפרט, שאהבו את עם ישראל ועם ישראל החזיר להם אהבה בכפליים.
הם שם, במתיבתא דרקיעא, אך עינם פקוחה על חסידיהם. מורשתם, הרי היא כנוסה בספריהם ובשיחותיהם, בהשקפתם ובאמונה שהשאירו כאן, בנווה התלאות, זיכרון לדור יתום. תורתם זמינה לכל: שפע חיים ולב שמחה וליקוטי שיחות ואגרות. כל הרוצה, יבוא וייטול מלוא חופניו. זכותם תגן עלינו וזכרם לא ימוש מזרענו.
(צילום התמונה הראשית: שוקי לרר)
אין שום דבר קדוש במחלוקת!!!
תשאל את ר' חיים קניבסקי מה קורה במחלוקת הליטאית והוא יסביר לך בדיוק! הוא אפילו כתב מכתבים להסביר לציבור מה קורה פה.
אכן, את השלום אשר ישרור בעתיד בכל קהילה קדושה בישראל, ניתן לזקוף לזכותו של האדמו"ר מויזניץ הצעיר, אשר הוא נתן דוגמא אישית לכל חצר ולכל חוג, שלמען השלום מוותרים על הכל, על רכוש רב, על בנינים, על בתי עלמין, והרשימה ארוכה, אך למען השלום עושים הכל.
הלוואי וממנו יראו וכן יעשו כולם, ואז משיח יגיע עכשיו מיד תיכף!