שום דבר לא הכין את ההורים של שמוליק בן הארבע לחלום הביעותים הנורא ביותר שניתן להעלות על הדעת, שהתרגש על חייהם באמצע יום קיצי של תקופת החופשה. לא חוסר התיאבון הבולט שתקף את שמוליק פתאום, לא החולשה שגררה חוסר אונים, לא שאר אותות המצוקה ששידר שמוליק הקטן והחמוד במשך חודש שלם. זה מונו, בסך הכול מונו, קבעו רופאי המשפחה מטעם קופת החולים שבה הם רשומים. בסך הכול מונו, חזרו ואמרו. אל דאגה: שמוליק יתאושש מהר.
אבל עבר חודש, ושמוליק לא התאושש. עכשיו ברור שמונו זה לא. כעת החלו הרופאים לתשאל את ההורים של שמוליק האם הכול בסדר בבית: 'אולי יש אווירה של מתח?' הציעו אפשרות. 'אולי מריבות בין האחים?' הוסיפו להכביד. משנשללה גם האופציה הזאת, עברו הרופאים לחקור על אודות יחסיו של שמוליק עם חבריו לכיתה. גם בכיתה הכול בסדר, ברוך השם, התעקשו ההורים. הרופא הטיב את משקפי הקריאה שלו, ורק הקיש משהו על המקלדת שלפניו. 'הכול בסדר', הוסיף להרגיע.
אבל מה יש לו, לשמוליק? מדוע הוא לא אוכל ולא שותה? למה הוא מתקשה להניע את ראשו? מה הופך את העורף שלו לקשה כמו אבן? מה גורם לו לקום באמצע הלילה לשירותים ואז לקרוס על הרצפה חסר אונים? מה הופך את הילד הסקרן והערני לאפאטי כלפי סביבתו, כלפי אחיו, כלפי כל העולם? לאף אחד לא היה פתרון, גם לא לרופא מקופת החולים, שרשם סירופ אקמול. זה סתם וירוס, קבע לבסוף.
שמוליק הוא ילד אהוב. אני מכיר היטב את שמוליק. אביו ואני חברים קרובים. למדנו יחד בישיבה. המשכנו יחד בחיים. אנו מוזמנים למשפחה של שמוליק בשבתות, והמשפחה של שמוליק מוזמנת לשולחננו בשבתות אחרות. המזון משובח, האווירה מרוממת, הזמירות מרגשות, אבל תמיד, בארבע השנים האחרונות, נמצא שם שמוליק: ילד טוב רואי, בעל עיניים חכמות ומבט תמים, דומה באופן מופלא לאביו, שאוהב אותו במיוחד. בשבת, שמוליק שר יפה שירים שלמד בחיידר, עונה לשאלות על פרשת השבוע, ומפליא את רואיו בחכמה ובחינניות שבהן ניחן. כולם אוהבים את שמוליק.
בעוד מספר ימים אמור שמוליק לעלות לכיתה א'. הוריו, שזה להם הבן הראשון שעולה לכיתה א', רכשו עבורו ילקוט, השיגו את הספרים הנדרשים, התרגשו כמו שמתרגש כל הורה ששולח את ילדו לכיתה א'. שמוליק ידע לספר לכולם בילדותיות חביבה שעוד מעט הוא עולה לכיתה א'. 'אַ זִיסְקַייט', אומר אביו לעצמו כשהוא רואה את שמוליק מתרגש לקראת עלותו לכיתה א'. איזו מתיקות יהודית. וזכני לגדל.
אבל עכשיו, כבר בכלל לא ברור מתי יעלה שמוליק לכיתה א'. בלילה שבין שני לשלישי בשבוע שעבר, הכול קרס פתאום. החיים נעצרו. השגרה נבלמה. הבשורה נחתה על ההורים של שמוליק כמו פטיש של עשרה קילוגרמים שמונח על הראש באבחה אחת.
כמה שעות קודם לכן לקחו ההורים את שמוליק לבדיקה נוספת – אחת מני רבות בשרשרת של בדיקות שווא – שנועדה לבדוק אולי בכל זאת יש משהו לא תקין בגוף של שמוליק שגורם לו לחולשה החריגה והמחשידה. הרופא הקבוע, זה שהתעקש שזה בסך הכול מונו ושההורים יפסיקו בבקשה לשגע את קופת החולים, היה בחופשה. את מקומו מילאה רופאה מחליפה. הרופאה ערכה בדיקות מקיפות, סקרה את גופו הקטן של שמוליק מכף רגל ועד ראש, עברה על כל עצב במערכות גופו, ופסקה: אני לא רואה שום דבר חריג. הכול נראה בסדר אצל שמוליק.
אבל למען האמת, הכול לא בסדר אצל שמוליק. אז מה עושים? שאלו הוריו של שמוליק. שמוליק לא מרגיש טוב. שמוליק דועך.
"כרופאה, אין לי מה לומר לכם", אמרה המחליפה. "אני לא רואה כלום. אבל כאימא, אני ממליצה לכם שתרוצו לחדר המיון. האינטואיציה האימהית אומרת לי שיש פה משהו חשוד. משהו חשוד מאוד".
ההורים של שמוליק, שבחודש האחרון שבעו ניחושים פיקטיביים של רופאים עצלים, בחרו בהתחלה להיאחז באבחנה הרפואית. לשמוליק אין כלום? יופי. הם חזרו הביתה, לשגרה של האכלה והשקיה כמעט בכפייה, כדי ששמוליק ישרוד ולא יקרוס. לשגרה של דאגה מפני מה שעלול לקרות ברגע הבא. אבל הרופאה התעקשה: כעבור כמה שעות הופיע שמה על צג הטלפון הסלולרי של אבא של שמוליק. 'נו', שאלה, 'הלכתם לחדר מיון?' הם השיבו בשלילה – הרי ממילא הרופאים לא רואים כלום – והיא דחקה בהם לעשות זאת מהר. 'אי אפשר לדעת, אולי בכל זאת יש לו משהו', נימקה. בסוף התבררה הרופאה המחליפה כמלאכית ששוגרה משמים: הרופאה המחליפה הצילה את החיים של שמוליק.
הדרך לבית החולים הייתה סיוט עבור ההורים של שמוליק. את המרחק הקצר מהאוטובוס לחדר המיון, שמוליק לא היה מסוגל לעשות ברגל. אביו הרים אותו על הכתפיים, ופלג גופו העליון של שמוליק נשמט על ראש אביו באין אונים. כשהכיפה שלו נפלה, שמוליק התקשה להרים אותה. לבית החולים הוא הגיע במצב של קריסה. עוד כמה שעות, וכבר לא היה, חלילה, מה לעשות.
שעת לילה מאוחרת בחדר המיון של שערי צדק. שמוליק הוכנס לסדרת בדיקות. הרופאים סקרו כל אבר בגופו הקטן של שמוליק. עברו על כל חלק בנפרד. ואז הם הגיעו לראש. שמוליק הוכנס לבדיקת סיטי.
גידול בראש, היתה האבחנה. ליתר דיוק: גידול בגזע המוח.
את הרגע שבו התבשרתי שבראשו של שמוליק, בנו של אחד מחבריי הקרובים ביותר, מקנן גידול הרסני – אני מתקשה לשכוח. זו הייתה שעת בוקר מוקדמת של יום שלישי בשבוע שעבר. אני מקבל הודעה בלשון הזו: "חבר יקר, אנא ממך, קרע שערי שמים בתפילות עבור הבן היקר שלי, שמואל בן אורית, שנמצא בטיפול נמרץ, לפני ניתוח ראש מסובך. בבקשה ממך, כל פרק תהלים חשוב".
השלב הראשון הוא שלב ההכחשה. זה לא יכול להיות. הרי רק אתמול ראיתי את אבא של שמוליק. וכן, הוא סיפר לי משהו על מונו קל. אז אולי זו טעות. אולי מתיחה. אבל לא. זו לא טעות – הנה ההודעה, שחור על גבי לבן. מתיחה בוודאי שלא: לאבא של שמוליק יש חוש הומור, אבל מי מסוגל לעשות מתיחה כזו?! אז באמת יש לשמוליק גידול?! אלוקים אדירים!
אני מזנק כנשוך נחש, מדלג על פני רהיטים וחפצים, ואט אט מחלחלת בי ההכרה: הדבר הנורא הזה, הארור הזה, שעד כה קראתי ושמעתי עליו בהקשר של אנשים לא מוכרים כשאני משתדל להתפלל ככל האפשר – מכה עכשיו קרוב אליי. הוא מכה בבן של החבר הקרוב שלי. בשמוליק, הילד שאני רואה בכל שבת בבית הכנסת. ילד טהור ותמים, בן ארבע בסך הכול, שלא טעם שום טעם חטא, שלא עשה רע לאף אחד, שבסך הכול רצה לעלות לכיתה א' ושהציג בגאווה את הילקוט והספרים שאיתם יעלה לחיידר של הגדולים. לשמוליק יש גידול הרסני בגזע המוח!
מהרגע הזה, שעון החיים חדל מלתקתק, ושאון החיים עוצר מלכת. הכול עובד על אוטומט. תכניות חשובות נדחקות הצידה. שיחות והתכתבויות מתבטלות. פגישות נדחות. המשימה עכשיו היא לעזור להציל את שמוליק. פרקי תפילה נאמרים בכל רגע נתון. חברים מתייעצים ביניהם, ומציעים לומר את ספר תהילים כמה שיותר פעמים, על ידי כמה שיותר אנשים. פתקאות בקשה נשלחות לקברי צדיקים ולבתי צדיקי הדור. עכשיו אין שום משימה אחרת בעולם, מלבד המשימה להציל את שמוליק.
עם ישראל מתגלה בהדרו. בתוך שעות ספורות, השם שמואל בן אורית חוזר אליך מאינספור כיוונים. עד לרגע כתיבת השורות, 8,354 פרקי תהילים נקראו באמצעות קריאת התהילים המשותפת. עוד מאות ספרים חולקו בין חברים ומכרים באינספור מעגלים. תשעים אחוזים מאלה שמשגרים את השם וקורעים עבורו שערי שמים, אינם יודעים כלל במי מדובר. אבל אתם מסוגלים לחשוב על יהודי ששומע על ילד בן ארבע ששוכב בבית חולים עם גידול בגזע המוח ומסוגל להמשיך בשגרת החיים?!
יום שלישי הוא יום עבודה אינטנסיבי אצלנו במערכת. יום שלישי של תקופת החופשות הוא יום אינטנסיבי פי כמה: אני ממלא את מקומם של כמה מחברי המערכת, כדי שכאשר אצא אני לחופשה – ימלאו הם את מקומי. אני מתקשה לבצע את המטלות, הכול נעשה כבד ומעיק, אבל אני יודע שאין ברירה. השגרה חייבת להימשך, כשלצידה הדאגה התמידית, שאינה מרפה לרגע: מה עוד אני יכול לעשות כדי ששמוליק האהוב, הבן של החבר הטוב, יישאר בארץ החיים, וההורים שלו ירקדו בחתונה שלו. הרי אין מצב שהתרחיש הזה לא יקרה. ובשביל זה – אם להיות ריאליים – צריך נס גדול. נס של ממש. נס שחורג מדרכי הטבע ומנצח את תחזיות הרופאים.
וכך, בין המשימות, בכל דקה – מתגנבת מחשבה על שמוליק. אני מניח למקלדת בכל רגע שהדבר מתאפשר, ופותח ספר תהילים. אני ממתין לבשורה מהדסה, המרכז הרפואי שאליו הועבר שמוליק. אני מתבשר על חברים טובים שהתגייסו, עזבו את מקומות העבודה ונסעו לבית החולים. פגשו רופאים, הפעילו קשרים, ביקשו לוודא ששמוליק יקבל את הטיפול הטוב ביותר.
בערב, כשסיימתי לעבוד, ידעתי שאני לא חוזר עכשיו הביתה. רגליי נשאו אותי אל הכותל המערבי. כשהגעתי לרחבת הכותל, פגשתי מניין של חברים קרובים, שכולם הגיעו למען אותה מטרה: להתפלל על שמוליק. עודנו מתפללים, והנה מגיע מניין נוסף, שמורכב ממתפללי בית הכנסת שבו חבר אביו של שמוליק. המניינים מצטרפים זה לזה. פרקי התהילים נאמרים לפי סדר מיוחד שמופיע בסוף ספרי התהילים. אחר כך נאמרת תפילה מרטיטה, הנפתחת בשלוש עשרה מידות של רחמים. תפילה, שרק מי שהתפלל פעם על חולה במצב קשה מכיר אותה.
ואז מגיע טלפון מאביו של שמוליק. האב מבקש להוסיף לבנו את השם רפאל, על פי הוראה שקיבל ממורה הוראה. הלבבות נמסים, כל לבב דווי, כל ראש מהרהר בתשובה – כשאנו זועקים מול היושב במרומים: "ואף אם נגזר עליו בבית דינך הצדק שימות מחולי זה, הנה רבותינו הקדושים אמרו – שלושה דברים קורעים גזר דינו של אדם, ואחד מהם שינוי השם, שישנו השם של חולה. וקיימנו דבריהם ונשתנה שמו, כי אחר הוא. ואם על פלוני נגזר הגזר דין – על פלוני לא נגזר. לכן, אחר הוא ואינו הוא הנקרא בשם הראשון. וכשם שנשתנה שמו – כן ישתנה הגזר דין מעליו מדין לרחמים וממיתה לחיים וממחלה לרפואה שלמה, בשם כל השמות הכתובים בספר תורה זה, ובשם כל השמות ובשם כל המלאכים הממונים על כל הרפואות וההצלות" – – –
שעת לילה מאוחרת בכותל. מנייני ערבית מתחלפים זה בזה, אבל אנחנו עדיין כאן, מנסים לקרוע שערי שמים. מתחננים בפני רופא כל בשר ששמוליק יישאר בחיים.
הקומה השביעית בהדסה. מקום שמעביר צמרמורת בגוו של כל מי שהתוודע לקומה הזו. כאן, מאחורי מעלית שקופה המשקיפה על הקומפלקס הענק, ממוקמת מחלקת טיפול נמרץ ילדים. הכניסה למחלקה מעוטרת במכתבי הוקרה עם תמונות של ילדים שטופלו כאן במסירות. חלקם ניצלו והם חיים ומחייכים – וחלקם האחר מחייכים להוריהם מעולם האמת.
ביום רביעי נערך הניתוח בראשו של שמוליק. עורפו נפתח בהליך מסובך, לשם הסרת הגידול בגזע המוח. הרופאים לא נתנו אשליות: מראש אמרו להורים שישנם שלושים אחוזי סיכוי ששמוליק לא ייצא, חלילה, מהניתוח. וגם אם כן, לא ברור האם הגידול יוסר. וגם אם יוסר, יש סיכוי ממשי לשיתוק חלקי, או לפגיעה ביכולת הראייה והשמיעה. אחת עשרה שעות תמימות נערך הניתוח. דוקטור מוני בניפלא, מנהל המחלקה, ערך את הניתוח בעצמו, במו ידיו. אחר כך אמר לאבא של שמוליק, שהוא לא בטוח שערך אי פעם ניתוח כל כך מסובך. לצדו עמלו האחיות גלית, מירב וסוניה. אבא של שמוליק טוען שהן לא אחיות – הן אימהות לכל דבר. "אנשים חושבים שזו העבודה שלהן, בסך הכול מקצוע, אבל זה הרבה מעבר לכך. לצדו של ד"ר בניפלא, הן ניהלו מלחמה של ממש כדי ששמוליק ימשיך לחיות".
אלה היו שעות איומות עבור כל המכרים והידידים מהמעגלים השונים. ספר תהילים כולו נאמר מאות פעמים. מכרים בכל העולם נסעו לקברי צדיקים – במירון ובצפת ובטבריה, במז'יבוז' ובאומן שבאוקראינה, בקווינס שבניו יורק ובכל מקום המסוגל לקריעת שערי שמים. לעבוד באותה שעה לא יכולתי, ולפיכך מצאתי את עצמי מטפס במעלה השביל המוביל להר הזיתים, שם שפכתי את נפשי ליד ציונו של רבנו חיים בן עטר, כשאני מקבל על עצמי ללמוד בכל ליל שבת מספרו הקדוש, לרפואתו של שמוליק. תחושה של זיכוך פשטה בי בסיום התפילה. תחושה שתפילתי מצטרפת לתפילת הרבים ומקרעת את גזר הדין.
ועדיין, מהקומה השביעית בהדסה אין בשורה. כבר עשר שעות נערך הניתוח. אני מרים טלפון זהיר לאבא של שמוליק, והוא אומר שהימשכות הטיפול היא סימן מעודד עבורו: אם הם עובדים כבר עשר שעות, סימן שיש על מה לעבוד. סימן ששמוליק חי! תמשיכו להתפלל, לקרוע שערי שמים, הוא מתחנן. והתפילה של עם ישראל ממשיכה במלוא המרץ, קורעת גזרי דין, מבטלת תחזיות קודרות, משנה סדרי עולם.
בערב ביקרתי את אבא של שמוליק. הוא נראה היה מותש, ממוטט, כמו מצביא אחרי הקרב הקשה מכולם. "האמת היא, שכאשר הרופא דיבר איתי על הסיכויים, כבר התייאשתי. זהו, אמרתי, אולי הגיע הזמן להרים ידיים. אבל אז הגיעו אליי דיווחים על התפילות שנאמרות בכל מקום. הרגשתי שעם ישראל נמצא לצדי, עוטף אותי בחיבוק שכולו תפילה. הרגשתי שאלפי ידיים בכל העולם תומכות בדוקטור מוני בניפלא ומסייעות לו לצלוח את הניתוח הארוך והמסוכן. עוד מיליגרם בגידול הארור מוסר, עוד שכבה מוצאת החוצה. גזע המוח של שמוליק הולך ומתמרק מהאורח הזר שפלש אליו ואיים על חייו.
רק אחרי הניתוח התברר גודל הנס: לא רק ששמוליק שרד את הניתוח, אלא שבחסדי שמים – אף חלק בגופו לא נפגע. לפי כל האינדיקציות, שמוליק ימשיך לשמוע, לראות ולהניע את כל חלקי גופו בעזרת השם. ולגבי הגידול? רובו הוסר, אך עדיין נותרו שאריות. כעת ממתינים לתוצאות בדיקת ה-MRI: אם יתברר שהגידול אינו ממאיר, ניתן לקוות ששמוליק כבר יצא מזה לחלוטין.
המעלית לידינו עלתה וירדה, הובילה ילדים והוריהם אל המחלקה וממנה. אבא של שמוליק הוסיף לספר לי על כוחה של תפילה ששינתה מציאות ודחקה הצידה את הייאוש שכבר אכל בו וברעייתו, שבשלב מסוים קרסה בעצמה ונזקקה בעצמה לטיפול רפואי. "הרגשתי התגייסות כלל עולמית", הוא אמר לי, "רק ההתגייסות הזו הפכה את גזר הדין".
ועוד תובנה השמיע באוזני אבא של שמוליק: "פתאום", אמר, "כל החיים מקבלים פרופורציות". פתאום אתה מתחיל להעריך את החיים הקטנים והמשעממים, הרצופים בבעיות דֶמֶה שאנחנו יוצרים לעצמנו. איזה ערך יש לבעיות החיים השגרתיות בהשוואה למלחמה על חיי ילד. על תזוזה של יד קטנה. על החלום לזכות לאיזה חיוכון מפניו של ילד מיוסר שעדיין לא קלט מה קורה אתו, למה הוא שוכב אפרקדן, מוקף במכונות מצפצפות כשפרצופים לא מוכרים בחלוקים ירוקים מציצים מכל פינה. ומה זה, למען השם, כל הצינורות שמחוברים לו בכל פינה בגוף.
אבא של שמוליק הוא אדם עליז בדרך כלל, ששנינות וחוש הומור מבריק הם חלק בלתי נפרד מאישיותו. אבל עכשיו, מחוץ לחדר שבו נלחמים הרופאים על חייו של שמוליק, הוא מוסיף לדבר איתי על בעיות החיים המדומות, שלפתע מתגמדות ונעלמות מול ילד בן ארבע שמעולם לא חטא, ששוכב חסר אונים ונראה שלכאורה כבר נגזרה גזרה וכבר אין מה לעשות – עד שבאות התפילות והופכות את גזר הדין.
"ראיתי זאת במוחשיות מוחלטת. גם הרופאים אומרים שאין שום הסבר אחר להצלחה המפתיעה של הניתוח, ולכך ששום דבר במערכות גופו של שמוליק לא נפגע", הוא אומר לי. "המסקנה מהסיפור הזה היא – שתפילה יכולה לשנות הכול. אין דבר שעומד בפני תפילה זכה של אלפי יהודים. המצב היה כלאחר ייאוש, והתפילות שקרעו שערי שמים בכל מקום בעולם – ביטלו את כל הגזרה".
כעת מתחיל שמוליק לנשום בכוחות עצמו, ומוסיף עוד נדבך של אופטימיות שמתגנבת ללבם של הוריו. עיניו של שמוליק עצומות, אבל באלם קול ובמבט מיוסר הוא מבקש מכם, הקוראים וכל בית ישראל, שתמשיכו להתפלל לרפואתו השלמה, המהירה והמוחלטת, של רפאל שמואל בן אורית.
(צילום התמונה הראית: יעקב נחומי – פלאש 90)
'שמואל צדיק' -ככה אמא מכנה אותך ולא רק אמא, כל המשפחה ,כי אתה פשוט כזה מאז ומתמיד ,ועתה צדיק התנדבת לקחת על עצמך את התפקיד הזה לעורר אותנו ואת עם ישראל כולו .עתה אתה יכול להתעורר לחזור לעצמך זהו פעלת תפקידך הורד התחפושת , קום וקדש שם שמים בארץ הרפואה להוכיח שהשם הוא האלוקים נגד כל הסיכויים בזכות כח תשובה תפילה וצדקה של יהודים אכן מעבירים את רוע הגזרה!!
בוכה מתרגשת ומתפללת בלי סוף
דודה א.