בין תלמידי 'הגאון' לממלכת רוז'ין / שלמה קוק

1.
כולם מכירים את הרבי מבאיאן של ל"ג בעומר. זו החשיפה הכמעט-יחידה שלו בציבור הרחב: על הר מירון, מול אלפי חוגגים, בשטריימל, בעניבה שחורה, במבט אצילי, בתנועות המסמלות דביקוּת וביישנוּת, אוחז בידו באבוקת האש הבוערת לכבוד התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי. בשתי מילים: מלכות רוז'ין. בשאר ימות השנה הוא נחבא אל הכלים ונחשף בעיקר לעיני החסידים.

מאז עזבתי את ירושלים (זמנית, עד ביאת גואל צודק בב"א), בשבתות ומועדים שאני עושה בעיר הקודש, אני משתדל לבקר בבתי-המדרש השונים, להכיר את דמויות המופת ואת מגוון החצרות. כך מצאתי את עצמי בליל חג השבועות בבית מדרשו של הרבי מבאיאן בשכונת גאולה, בית-המדרש שאי-אפשר לפספסו בגלל צורת הכיפה הבנויה על גגו, זכר לכיפת בית-הכנסת החרב 'תפארת ישראל' של חסידי רוז'ין בעיר העתיקה.

בית המדרש מלא וגדוש. מאות חסידים, רובם בקפוטה שחורה, חלקם בזֶבְּרה ירושלמית. שליח-הציבור ניחן בקול רם וברגש מיוחד. אני תופס מקום במעבר, קרוב לארון-הקודש, ומחפש את השטריימל הייחודי של האדמו"ר, בעל כיפת קטיפה מחודדת הבולטת בראשו כמו כתר. אני לא מוצא. בסוף התפילה, החידה נפתרה: הגבאי קורא לזקני החסידות, מקדם אותם לשורה הראשונה. לאחר כמה רגעים, דממה בקהל. דלת עץ נפתחת סמוך למקומו של שליח-הציבור. הרבי יוצא מחדרו, שם הוא מתפלל, עולה על בימת ארון הקודש, ופותח באמירת חג שמח לחסידים. הוא מעביר מבטו בקהל, לא מפספס אף שורה, וכולם מהנהנים אחריו בראשם ובקולם 'גוט יום טוב, גוט יום טוב'.

הרבי פותח בשירת 'עליונים ששו ותחתונים עלזו'. כולם מצטרפים. הרבי מוחא כף, מאות החסידים מוחאים כפיים יחד עמו, בקצב אחיד. הוא נושא דברים קצרים במעלת היום, פותח בדברי "דִֶער זַיידֶע", הלא-הוא סבו האדמו"ר רבי מרדכי-שלמה מבאיאן זצ"ל. "שינייך כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה", הוא מצטט משיר השירים אשר לשלמה. "ה'זיידע' היה אומר: הלילה, אחרי שהתקדשנו והיטהרנו ב-49 ימי ה'ספירה', אנחנו בדרגה גבוהה, 'שעלו מן הרחצה'".

הוא עובר לצטט מזקנו, האדמו"ר בעל ה'בית אהרן' מקרלין. "חג השבועות מסוגל להשפעות לכל ימות השנה הבאים אחריו. צריך לנצל כל רגע, לדעת לקבל את ההשפעות – ב'תיקון' הלילה, מחר ב'אהבה רבה', בקדושת 'כתר', ב'אקדמות', במוסף וכן הלאה".

שיר אחרון. "ובאו כולם בברית יחד", פותח האדמו"ר, והחסידים ממשיכים: "נעשה ונשמע אמרו כאחד". בתום השיר, האדמו"ר נבלע בחדרו, לקידוש עם בני-משפחתו, והחסידים מתפזרים לבתיהם. אין פרוטקציות. גם זקני ונגידי הקהילה, אינם זוכים ליחס אישי מועדף מהאדמו"ר. הם מסתפקים בברכה הכללית ופונים לבתיהם, לסעודת החג. מאוחר יותר ישובו הנה, ללימוד ואמירת ה'תיקון'.

ביציאה מבית המדרש, אני פוגש מכר ירושלמי, חסיד באיאן. הוא מתרגש, כאילו זו הפעם הראשונה ששמע את הרבי. אפשר להבין אותו. הוא עדיין זוכר את עשרות השנים בהן עדת חסידי באיאן היתה ללא רועה בירושלים, כי אם בארצות-הברית. הוא גם זוכר את 14 השנים בהן לא היה רועה לחסידי באיאן בכלל, שכן הרבי הקודם נפטר מן העולם – ונכדו, הרבי הנוכחי, היה נער צעיר, 'ינוקא' שהכין עצמו להנהגה.

חסיד אחר מספר לי על השקפתו של הרבי, המושתתת על סדר מחשבתי ואסתטי. הוא ממשיל את המשל הידוע על מטפס-ההרים שהצליח להגיע, לאחר עבודת טיפוס ארוכה ומייגעת, לפסגת ההר הגבוה בעולם – ה'אוורסט'. הוא הופתע לגלות שם פעוט רך בשנים. שאל אותו לפשר מעשיו. "נולדתי כאן, בפסגת ההר", הסביר העולל בפשטות.

"הרבי שלנו", מסביר לי החסיד, "לא נולד על פסגת ה'אוורסט'. הוא לא גדל בבית של אדמו"ר. הוא נולד בבית רגיל בארצות הברית, ונבנה בעבודה עצמית. הילדות שלו בארה"ב העניקה לו מבט-רחב על החיים ויכולת להבין בכל נושא שהחסידים מתלבטים בו".

2.
לפנות בוקר, בדרך לתפילה ההמונית בכותל המערבי, עצרתי בבית-הכנסת 'החורבה'. מעולם לא התפללתי שם, בגלל התחושה: אתה נמצא כל-כך קרוב לשריד בית מקדשנו, כלום לא תרד את המדרגות כדי להתפלל במקום היחיד בו השכינה שורה תדיר?

אך שונה הוא חג השבועות. עם יד על הלב – כותב השורות קונן על-כך בטורו לפני שנתיים – קשה להתרכז בתפילה ההמונית של חג השבועות בכותל המערבי. עצרתי לרגע ב'חורבה', ונשאבתי פנימה לאחת התפילות היפות ביותר שחוויתי. עד כדי כך, שלראשונה לא הייתי צריך להילחם בעיניים הנעצמות, כנהוג בבוקר חג השבועות לאחר לילה של לימוד.

הליטאים-הירושלמים הנוהגים בשיטת 'זילברמן' הפכו לדומיננטיים ביותר בבית-הכנסת 'החורבה', אשר רבו הרשמי הוא הגאון רבי שמחה הכהן קוק שליט"א, רב ואב"ד רחובות. הם, הגבאים והמתפללים הנמנים על קהילת' זילברמן', שינו אומנם את רוב מנהגיו המקוריים של בית-הכנסת הוותיק למנהגיהם, המבוססים ברובם על תורת הגר"א, אך צריך להוקיר להם טובה על שמירת בית-הכנסת כמקום תורה בכל ימות השנה. התפילה שלהם, גם אם שונה, מיוחדת במינה. 'נשמת' ו'הלל' נאמרים בשירה על-ידי הציבור בצוותא, מילה במילה, במנגינה מרגשת העולה למעלה-למעלה.

מסתבר, כי מאות מתפללים מהארץ ומחוצה לה קובעים את מקום תפילתם בחגים ובמועדים בבית הכנסת 'החורבה', כדי ליהנות מהתפילה המיוחדת. אין מקום לסיכה. האורחים הקבועים כבר מכירים את מנהגי זילברמן בתפילה: לא עונים 'בריך הוא' בקדיש, גם לא 'ברוך הוא וברוך שמו' בחזרת הש"ץ'; החזן, לבדו, אומר קטעים מסוימים בתפילה כדוגמת 'ישתבח' ו'קדושה', כאשר הקהל רק משיב 'קדוש קדוש קדוש, 'ברוך כבוד ה' ממקומו' ו'אמן'. את ה'זילברמנים', אגב, ניתן לזהות בקלות, בימות החול – על-פי התפילין אשר לראשם בכל שעות היום, ובמועדים – על-פי פתילי התכלת אשר בציציותיהם.

לא פחות מהתפילה עצמה, התרגשתי במחשבה על המתפללים במקום קדוש זה לאורך ההיסטוריה. ענקי התורה והיראה – רבי שמואל סלנט, ה'אמרי אמת' מגור, הגראי"ה קוק ואחרים – ראו את אותה כיפת-אבנים, אותן לבֵנים, אותם ציורים שאנו רואים כעת, שהרי כידוע, 'החורבה' חודשה בהתאם מדויק ל'חורבת רבי יהודה החסיד' המקורית שהוקמה בתחילת המאה ה-18 על ידי תלמידי רבי יהודה החסיד, נהרסה פעמיים – פעם על-ידי מוסלמים, וב-1948 בידי הלגיון הירדני. בתשס"א, לאחר שנים של דיונים, קיבלה הממשלה החלטה לשקם את בית-הכנסת. והנה אנחנו כאן, בתפילת חג השבועות, מתפללים שנצטרך לרוץ, פתאום, באמצע התפילה, לבית המקדש, שייבנה סמוך ונראה לכאן, במהרה בימינו אמן.

טורו של שלמה קוק מתפרסם בשבועון 'כל ישראל' מבית 'קו עיתונות'