1.
מפעם לפעם יוצא לאור ספר אשר גורם לי ל"קנאת סופרים" אמיתית. כשזה קורה, אני מוצא לנכון להקדיש טור שלם למובאות מהספר, במטרה לחלוק את הנאתי עם הקוראים ואף לשכנעם להשיג את הספר. שיהיה בביתם.
הפעם מדובר בספר שלא נכתב על ידי סופר אלא על ידי אחד המחנכים החשובים בדורנו, הרה"ג ר' אליהו פרידלנדר שליט"א, מנהל ת"ת "תורת אמת" בבני ברק. שם הספר "סוד החינוך".
הספר מאיר את נושאי החינוך מכל זווית אפשרית, ומעבר לכך שהוא מגלה את סוד החינוך להורים ולמורים הוא גם משרטט דרך, מציב יעדים, מתריע בפני סכנות ופותר בעיות חינוכיות. למעשה, נוגע הספר בכל נושא חינוכי שבני אדם נתקלים בו, ולא פחות חשוב, הוא עושה זאת בדרך מרתקת, חכמה, ידענית וחיננית.
הקושי הגדול בכתיבת הטור הזה הוא, לברור מבין עשרות נושאים וסיפורים מרתקים את אלה שאציג כאן לפניכם, וככל שאתאמץ עדיין ארגיש פספוס. אך מוטב מעט מאשר לא כלום. בסעיפים הבאים אצטט מספר נושאים שבחרתי מתוך הספר.
2.
המחנך צריך להיות מחונך
בחדרו של מרן הגראי"ל שטינמן שליט"א, ישבנו כמה מחנכים, בין מילותיו המחכימות היה משפט נוקב שקצת לא הרגשנו בנוח למשמע אוזנינו, הוא אמר בזו הלשון: "היום אין לנו מחנכים". היה קשה לנו לשמוע זאת, כי הרגשנו תביעה על עצמנו. אחד מבאי הבית אף העז לטעון: "הרי אני למדתי אצל רב פלוני והוא העמיד אותי על רגליי". מרן שליט"א לא ענה לו…
א"כ מהי ההגדרה של מחנך?
מו"ר מרן המשגיח דבאר יעקב זצ"ל, מגלה את אוזנינו בסוד זה, נתמצת את דבריו מאגרות וכתבים ח"ב איג' תכט, בו הוא תובע שהמחנך דבר ראשון צריך להיות מחונך והוא עצמו יהיה דמות חינוכית, דהיינו, שיהיה מהמתחנכים תמיד ומלומדי מוסר בקביעות כי ללא לימוד מוסר א"א להיות מתחנך, כנאמר על משה רבנו, "משה זכה וזיכה את הרבים" קודם זיכך את עצמו ועי"ז אח"כ זיכה את הרבים.
3.
טעם בלימוד
מידות טובות גם הן תנאי בהצלחת הלימוד והרגשת מתיקות התורה.
מעשה בנער שתינה את צרתו באוזני מרן הגראי"ל שטינמן שליט"א, "אין לי טעם בלימוד" טען. ענהו מרן שליט"א, האם דבש הוא מתוק? כן, ענה הנער, האם לא יכול להיות שהדבש יהיה מר? הוסיף ושאל מרן, לא – ענה הנער. ויען מרן במתק שפתיו: כאשר יש לאדם פצעים בלשונו אזי כל כפית דבש גורמת לכאב ודחייה. התורה גם היא מתוקה מדבש ונופת צופים וא"כ למי שאין טעם בלימוד, יבדוק עצמו האם אין לו פצעים בפיו, האם הוא מקפיד על כל מה שנכנס לפה – אוכל כשר למהדרין, והאם הוא מקפיד על כל מה שיוצא מפיו בדיבורי הפה כלשה"ר, רכילות, הוצאת שם רע, שקר, דיבור נקי, ועוד. רק לאחר שנקפיד על כל הנ"ל, נרגיש את ה"והערבנא ה"א את דברי תורתך בפינו".
4.
תאוות הניצחון – לחיוב ולשלילה
בין שלל תאוותיו של האדם שהוא נדרש להתמודד עמן ולהילחם בן קיימת תאווה שלא כל אחד יודע על קיומה, אך רבותינו בעל המוסר חושפים אותה וראוי ללמוד אותה ולבחון אותה על כל היבטיה החיוביים והשליליים.
שמה של תאווה זו הוא "תאוות הניצחון".
האם ראוי להשתמש עם כוח תאווה זה?
כנראה שכן, וראיה לכך מגמ' ערוכה (גיטין כה.) "האומר לבניו הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כיון שנכנס ראשון ראשו ורובו זכה בחלקו ומזכה את אחיו עמו". אך ככל מידותיו של האדם שניתן להטותן לטוב או למוטב כך תאוות הניצחון המקננת בלב האדם, פעמים שהאדם עושה בזה שימוש לא נכון, ואף מביא אותו להשחתת הנפש.
הנה דוגמא:
לפני קרוב לחמישים שנה נתפס הרוצח אייכמן ימ"ש. הביאו אותו למשפט בארץ, ופרשה זו הייתה לשיחת היום בכל אתר ואתר. העיתונים, כמובן, היו מלאים אודות המשפט, והכל דיברו כי סוף סוף אנו זוכים לעשות נקמה ברוצח ימ"ש, וקל נקמות ד' וכו' וכו'.
באותו זמן עמד מרן הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצוק"ל ובשיחה שנשא בישיבה הגיב: "שכל הדיבורים הם דברי הבל ורחוקים אנו מכל הבנות התורה והאמת שכל ההתפעלות שיש לנו נובע מענין אחר לגמרי, והוא מתאות הנצחון שיש בנו, שכיון שבקשוהו וחיפשוהו זמן רב, ולבסוף מצאוהו, מתגלה בזה איזה חכמה ויכולת, ומכאן נובע כל ההתפעלות הגדולה, ואין לה ולא כלום עם נקמת ד'…"
5.
חינוך לסובלנות ולראיית האחר
עלינו לחנך את הילד להיות סובלני לכולם, ובעיקר גם למי שאני דווקא לא כ"כ אוהב אותו. עלינו לחנך את הילד לוותר ולוותר, ושידע, כי המוותר הוא המנצח. לחדד את איסור הנקימה, לתעב את המרים יד על חברו, להראות כמה מסכן מי שאינו מעביר על מידותיו, ומה רב שכרו של נעלב ואינו עולב.
עלינו לחנך את הילד שיכיר בקיומו של השני. נושא זה שייך בעיקר בעת מריבות הילדים, מלמדים לא אוהבים להתעסק בסוגיה זו ומעדיפים להתחמק או "למרוח" את הנושא, כי בצדק אינם אוהבים לשמש כשופט שמצדיק צד אחד ומרשיע צד שני, ומה להם ולצרה המטופשת זו, אבל אין זה נכון כי אם דיברנו על החובה לעצב אישיות הילד, אין לך הזדמנות טובה הימנה.
כאשר אין מחדירים זאת בילד, הוא גדל עם ההרגשה שהוא מרכז העולם, וכזה הוא נכנס לישיבה קטנה ואח"כ לישיבה גדולה ואין צורך לפרט כיצד הוא מתנהג בפנימייה כאשר מישהו מפריע לקיומו. ואין צורך לפרט כיצד הוא מתנהג בבהמ"ד כשמישהו אינו דוגל בשיטתו… ואין צורך להמשיך מה קורה בביתו הוא, כאשר רצון רעייתו אינו עולה בקנה אחד עם רצון "הוד מעלתו".
על כן, כאמור, אל נזלזל במריבות הילדים כי אז הם לומדים על קיומו של הזולת, אז הם לומדים את סוגיית הוויתור, אז הם לומדים את סוגיית הנקימה ונטירה, ואז הם לומדים את סוגיית "ולא תונו איש את עמיתו". יחד עם זה עלינו לחנך לא לעודד קטנוניות, לא כל מכה זה פשע, ולא מכל ביטוי שווה לְהֶעַלֵב, וככל שנעשה זאת בקטנותם כן יוקלו עליהם הניסיונות בבגרותם, ועלינו רובצת האחריות לעתידם.
6.
חינוך להכנעה
אם "המחנך" קבע שאני אשב לידו אני חייב להישמע לרב ולהסכים לשכנותו (כמובן, המלמד צריך לעשות זאת בתקיפות נעימה וחכמה). בכלל, הילד צריך לדעת, מה ש"המלמד" אומר זה קדוש ואינו ניתן לוויכוח, אם כי מותר למלמד לשמוע את טענותיו, כדי שאצל הילד לא תתעורר ריאקציה לְמַה שרבו אומר, אך צריך גם לחנכו לקיים ולציית גם מה שאינו מבין.
וכך צריך המלמד להחדיר בילד על החובה לשמוע בקול ההורים ולציית להם אף שלא תמיד הילד יכול לרדת לסוף דעתם, כי הם מבוגרים ויודעים טוב ממנו מה מותר ומה אסור.
עלינו לחנך את הילד לקבל מרות, אמנם בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגי, אך אין זה פוטר אותנו מלחנך את ילדינו לכניעה ולהכנעה, ושלא יכתיבו למבוגרים מהם מה לעשות. עלינו להגיב בתקיפות לחוצפה, אם כי יש לדעת כי לא תמיד מתכוון הילד להתחצף, ולרוב אינו יודע שמעשיו הם חוצפה.
7.
חינוך לכבישת הרצון (דחיית סיפוקים)
נושא נוסף שחובתנו לחשל את התלמידים והוא "דחיית סיפוקים" בשפה המודרנית, או בשפת בעלי המוסר "כבישת הרצון", זו עבודה לא רק לצעירים אלא גם למבוגרים. (ילדינו חיים בדור של פינוק, הכל מוגש על מגש כסף, הכל נעשה במהירות, כבר לא קיים המושג של "לחכות למכתב", יש פקס לפרימיטיבים או אימייל למתקדמים. עקרת הבית חדלה לבשל דייסה, הכל אינסטנט, וכך הילד גדל בהרגשה שהכל מגיע ביד ומיד).
נצטט בזה מתוך ההקדמה של החוברת "וידעת כי שלום אהלך" לאאמו"ר זצ"ל, המסביר למה בדורנו החתנים זקוקים לכל כך הרבה הדרכה מה שלא היה בעבר: "צעירינו לא עברו את הקשיים שנתנסו בהם צעירים לפני דור או שני דורות, לכן הם מחוסנים פחות לעמוד במצבים קשים. בזמננו כאשר הכל מתפתח במהירות – מצפים לפתרונות מהירים, ואינם רוצים להתאזר בסבלנות, רגילים ע"י רוח המותרות, שלדאבוננו במידה מסוימת שולטת גם אצלנו, לנוחות ולפתרונות קלים, ואין מוכנים לסבול ולהבליג, הדבר מגדיל את האנוכיות ("הכל מגיע לי") ומצמצם את הרצון לעשות למען בן או בת הזוג, ומקטין את המוכנות לוויתורים".
