לאבא שאני הכי אוהב בעולם!
כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב לך את המכתב הזה, להוציא את כל מה שיש לי בלב, את הכאב שאצור בתוכי המון זמן. אני רוצה במכתב הזה לפרוק את כל התחושות הקשות שאני חש, ובעיקר יש לי רצון לדבר על הגעגועים שלי אליך. כן, געגועים. נכון שאתה לא בחו"ל אלא לצדי, אבל אני מ-ת-ג-ע-ג-ע אליך, אבא! מתגעגע עד שבא לי עכשיו לבכות…
אתה עובד בעבודה מאוד מכובדת, וכל היום אתה עסוק. כל כך עסוק, עד שנדמה לי ששכחת שיש לך ילד קטן בן שבע, שקוראים לו מוישי, והילד הזה – הוא אני. הילד הזה מרגיש לבד, ממש לבד בעולם. מה הייתי עושה בלי אימא? אני לא יודע. אבל אני רק רוצה שתדע שאתה חסר לי. כמו חור שחור בלב, שמחכה להתמלא.
מתי בפעם האחרונה ישבת אתי על הרצפה ושיחקנו במשחק כלשהו? אני לא ממש זוכר. גם כשאתה בא הביתה, אתה כמעט ולא מתייחס אלי, וזה עצוב לי מאוד. אני מחכה כל היום לפגוש אותך; לספר לך על מה שעבר עלי; להראות לך מה בניתי לבד מהקפלה; לקבל ממך חיבוק אחד קטן שיזכיר לי שאתה אוהב אותי – אבל שום דבר מכל זה לא קורה. אתה רק אומר 'שלום', ומיד הולך לאכול, ואחר כך אתה מדבר עם אימא, ואחר כך מארגן דרך הטלפון מלא דברים שאני בכלל לא מבין אותם.
ואם אני כל כך מתגעגע אליך, עד שאני אוזר אומץ ומפריע לך באמצע משהו כדי שתתייחס אלי – אתה עושה לי פרצוף כועס ומגרש אותי לחדר. אבא!!! אני הבן שלך! למה שכחת אותי?! למה רק לי אין אבא כמו כולם?! אני רוצה אבא כמו שיש לאליהו וליוסף-חיים ולכל שאר החברים שלי. אני רוצה להרגיש שיש לי אבא רגיל כזה, שאוהב את הילד שלו ולא נותן לו הרגשה שהוא מטרד. ככה אני מרגיש היום: מטרד.
אני יודע שאתה תענה ותגיד לי ש'מה פתאום' ואתה כן אוהב אותי מאוד, ותרוץ לקנות לי פליימוביל חדש. אבל זה בכלל לא שווה! אני לא רוצה אבא של פליימוביל, אני רוצה אבא אמיתי! אבא שיחייך אלי כשהוא בא הביתה, שייתן לי להרגיש הכי אהוב בעולם, שיהיה לי כמו חבר קרוב שאפשר לספר לו את הבעיות שלי, אבא שאפשר להתייעץ אתו. למה רק לכל העולם אתה נותן עצות ולי לא? מה, אני לא בן אדם? שמעתי אתמול איך דיברת עם השכנים שלנו ממול, ועזרת להם בגלל שרצו להוציא אותם מהבית שלהם. אז אולי גם אני אתקשר אליך ואגיד לך שרוצים להוציא לי את האבא מהבית? בעצם, הוא כבר מזמן לא בבית.
ונכון שאתה עובד קשה כדי שיהיה לנו כסף. אבל אם אתה שואל אותי, ואם תיתן לי לבחור בין בית מלא במשחקים ובממתקים לבין אבא רגיל ואוהב – אני אבחר בך, אבא! לא אכפת לי משום דבר אחר. אני רק רוצה אותך. אבל אף אחד לא מתעניין במה שאני רוצה.
אתה יודע, אבא, שאתמול המלמד אמר לנו: "ילדים יקרים, הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו כמו שאבא אוהב את הבן שלו", ואני, ממש-ממש בטעות, שאלתי: "וזה הכל?" ולא התכוונתי להתחצף בכלל. אבל כל הילדים בכיתה צחקו והמלמד העניש אותי. הם צחקו, אבל אני בכיתי. כולם חשבו שאני בוכה בגלל העונש, אבל האמת היא שבכיתי בגלל שהבנתי עד כמה אני שונה, ועד כמה המצב שלי חמור וקשה. לכל הילדים יש אבא שאוהב אותם, ולא רק אומר את זה אלא גם מראה להם את זה, ורק לי אין… אבל אתה בכלל לא יודע מה שעובר עלי. בכלל-בכלל לא. אתה כל הזמן רק לא מבין למה אני לא ילד טוב.
אני לא מבקש הרבה, אבא. ממש לא הרבה. אם תחייך אלי כשתבוא הביתה, תתעניין בי ובשיא החדש שלי ב'ספינר', תיתן לי חום ואהבה, כמו שקוראים לזה המבוגרים, ולא תיזכר בי רק כשאני מציק או מפריע לך – אני מבטיח לך שאני אהיה ילד טוב. כל כך טוב, שאולי כבר תהיה לך סיבה טובה ואמיתית לאהוב אותי…
אני מבקש ממך סליחה, אם פגעתי בך במכתב הזה. הייתי חייב לכתוב אותו. אני אוהב אותך מאוד-מאוד, ורק מחכה שתאהב אותי בחזרה. אני מחכה לך, אבא.
החותם בדמעות,
מוישי שלך
נ.ב. תודה למי שעזר לי לנסח את המכתב
אני מצטרף לכל מילה וחבל שלא כותבים שעיקר הבעיה הוא לילדים שאבא שלהם יש להם אייפון וכדו'
אינני יודע מי הוא הכותב.
אבל אני כאבא כואב לראות מכתב כזה.
הרחמים הכי גדולים, אלו רחמי אב על בנים.
כשאני רואה מכתב כזה אני אומר לעצמי, האם זוהי ההתנהגות שלי לילים שלי ?
האם זאת ההרגשה של הילדים שלי כלפי ?
אם כן זה כואב מאד !
אני, (או ככל אבא, או שלא) לא טלית שכולה תכלת ויש לי מה לשפר בייחס שלי לילדים אבל אני לא חושב שזאת התמונה.
אני חושב שמכתב זה הוא התעללות ב'רגש ההורי'.
אם כותב שורות אלו רוצה לחזק את עם ישראל בחינוך ילדים, שיהיה באמת מקצוען ויכתוב דברים חיוביים.
להיות סופר, זה אומנות הרגש ויכולת הביטוי.
לא יפה להשתמש בכישרון זה לצער אנשים.
ממש ממש נכון חומר למחשבה ובאמת כדי לעורר את זה מפעם לפעם כי במרוץ החיים זה נשכח לצערנו אפולי בלי אייפון כמובן לא במוצהר רק שעובדים כ"כ קשה ושוכחים לפעמים
ממש ממש נכון וכואב, אני מכירה מקורב משהו כזה והילדים שלו ממש כאילו הם כתבו את זה,
אבא שקונה פליימוביל כדי לנקות את המצפון, במקום לתת כמה דקות של אבא ובן
ליעקב הצלה:
זה נושא מורכב.
ילדים אכן מרגישים כך כלפי ההורים. הם רוצים לדעת, לשמוע ולהרגיש שאוהבים אותם.
לא רק שיגידו. לא רק שיעשו בשבילם. הם רוצים הכל.
אבל החשוב מביניהם זה האמירה.
זו אכן התמונה אצל רוב ההורים. נסה להיזכר כמה פעמים אתה אומר לילדים שאתה אוהב אותם.
לא שהם "צדיקים". וגם לא להגיד שאתה אוהב אותם בדיוק כשהם מביאים מבחן מוצלח.
אלא סתם להגיד, כי זה באמת מה שאתה חושב. כי הרי אתה אכן אוהב אותם, הלא כן?
מתי אמרת לילד שאתה אוהב אותו רק כי הרגשת את זה?
כי זה הדבר שהכי חשוב.
זה חשוב להתפתחות הרגשית התקינה שלו. זה יהיה חשוב לו בעתיד כשמישהו יפגע בו.
זה יהיה חשוב כשהוא יתבגר, ואולי יתחיל להתווכח אתך על כל מיני נושאים. האם הוא יידע שאתה אוהב אותו ורוצה את טובתו, או שהוא יחשוב שלדעתך הוא מטרד?
אולי הוא יחשוב שלאף אחד בעולם לא אכפת ממנו?
אולי ח"ו יהיו לו חברים רעים שיורידו את הרמה הרוחנית שלו?
בכאלו מקרים המשפט הזה, "אני אוהב אותך", שאומר לילד שאני אוהב אותו, מעצם קיומו, לא בגלל התנהגות טובה או רעה, קובע לחיים או למוות!
זה לא קשור לנגינה על מצפון הורי, זו האמת!
נכון שיש סופרים שמשתמשים לפעמים בכישרונותיהם כדי לשחק על רגשות מסוימים, אבל פה מדובר בנושא חשוב מאין כמותו. בדבר הכי חשוב לילד מבחינה רגשית.
כמה נכון!!!