מה אפשר לעשות עם שישים אלף שקל? הרבה מאד דברים טובים ומועילים לאנושות. אבל אפשר גם לצייר בסכום הזה דיוקן של נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור, שתפרוש בקרוב מתפקידה. כן. קראתם נכון. שישים אלף שקל עבור ציור. נשמע לכם הזוי? זה עוד לא הכל.
מדובר ב"מכרז פטור" של מנהל הרכש הממשלתי, תחת הקטגוריה: "ציוד אומנות; כלי נגינה, עזרי חינוך, אומנות ומשחקים". ולמה מכרז פטור בשעה שאפשר להוציא מכרז כזה לשוק הפתוח ולקבל הצעה זולה יותר ואולי אפילו חינם נוכח הכבוד הרב שבציור דמותה של נשיאת המוסד המשפטי הבכיר ביותר בישראל?
שימו לב לנימוק שנועד להצדיק את ההוצאה הגדולה מכיסכם, משום שבסופו של דבר מדובר בכסף ציבורי. הנה מה שכותב מנהל הרכש הממשלתי: "התקשרות עם אותו ספק (מיכאל רפפורט) לטובת יצירה אחידה לשאר היצירות הקיימות". כלומר, כדי שחס וחלילה לא יהיו הבדלים – גם לא שוליים ובלתי מורגשים – בין דיוקנאותיהם של העליונים המכובדים – אלה המורמים מעם – לא עושים מכרז, אלא סוגרים מראש עם אמן אחד.
במשרדי הממשלה תוכלו למצוא על הקיר את תמונותיהם של שרים רבים, בשחור לבן ובצבע, בתאורה מחמיאה או פחות, וכבודם על הקיר מונח. איש לא עושה מכך עניין. אך כאן, במקרה של בית המשפט העליון, חייבים "יצירה אחידה". עכשיו נסו לדמיין מה הייתה אומרת הנשיאה עצמה לו הייתה מגיעה לידיה עתירה נגד "מכרז פטור" לציור דיוקנו של ראש הממשלה… שלא לומר של שרת המשפטים…
מקור: http://bizzness.net/
אחרי שהם כולם יש להם ראש אחד ואידיאולוגיה אחת [דווקא לא יקרה: ניתן לקנות אותה בזול בקרן החשדה לישראל או במצע של מפלגות מרצ והרשימה המשותפת] על חשבון כלל הציבור, למה לא לעשות דיוקן אחיד על חשבון הציבור?
בעבר אמר אהרן ברק [אמיתי] שביהמ"ש הוא כמו משפחה ואי אפשר להכניס מישהו מבחוץ…[מישהו שחושב אחרת ממנו]
אגב, מעניין מה הן דעותיו הפוליטיות של אותו אמן, מכיון שבבית המשפט ה"עליון"… מתקבלים רק עם דעה פוליטית מסוימת מאוד, אולי אפי' לציור בעלמא…