כמעט בטעות, עלתה אשת אברך מעמנואל על השיטה לטיפול

פעמים רבות נשאלי כיצד נולדה השיטה, ולמה אני קוראת עיגולי תגליות, הנה לפניכן התשובה. "לפני כעשור פתחתי בבית שלי בעמנואל, גנון פרטי, זה דבר שעושות עשרות נשים חרדיות בכל שכונה חרדית. לא היו לי שום יומרות, לא ידעתי איזה כוחות מתחבאים בתוכי, לא דמיינתי לאיזה יעדים זה ייקח אותי. ידעתי שאני מאוד אימהית ומסורה ואת זה ידעו האימהות שבחרו לשלוח אלי את ילדיהם, כי זה מה ששיקפתי.

"בכל גן של 10 ילדים, תמיד יהיו 2,3 שלא כ"כ מסתדרים. אלה לא חייבים להיות ילדים עם עיכוב התפתחותי, זה לא חייב להיות משהו עמוק. אבל בכל קבוצה תמיד יהיו כמה ילדים שאם לא יתמסרו אליהם הם יישארו מאחור. היה לי חיבור חזק דווקא לילדים האלה. הזדהות עמוקה עם הצער שלהם ובמיוחד הזדהות עמוקה עם החסר בתחושת השייכות. כי תחושת שייכות היא צורך אקוטי לכל אדם, ואם אתה לא רץ כמו כולם ואם אתה לא מבצע דברים כמו כולם ואם אתה לא מצליח להביע את עצמך כמו כולם אז תחושת השייכות שלך נפגעת. ולי היה רצון אובססיבי שלכל ילד יהיה טוב ובכלל זה שתחושת השייכות של הילד לא תפגע.

אני הייתי ילדת גן שסבלה מחסר עמוק בתחושת שייכות. המקום הזה של ילדת גן פגועה שהערך העצמי שלה נפגע על בסיס יומיומי היה צרוב לי בלב. באותן שנים של יציאה לדרך כאישה חרדית טובה ונאיבית שמנסה למלא את התפקיד שלה על הצד הכי טוב, רציתי מאוד שלאף ילד שאני הגננת שלו לא יכאב כמו שכאב לי שלגננת שלי לא היה אכפת.

מתוך אותה נקודה שלחבר כל ילד לקבוצה התחלתי לעבוד קשה, קשה מאוד, קשה מאוד מאוד. כדי שגם הילדים "הקווצ'ים" יחוו העצמה. ותחושת ערך עצמי. התוצאה הייתה שלאט לאט גיליתי שאני מצליחה עם הילדים האלו במיוחד וילדים בגן שלי התחילו לצמצם פערים התפתחותיים, להצליח מאוד.

גיליתי שאני עושה עבודה שמקדמת אותם כמו קלינאית תקשורת, כמו מרפאה בעיסוק. לאט לאט משנה לשנה חלחל לתודעה של ציבור האימהות בסביבה של עמנואל שילדים מתקשים כדאי לשלוח לגן של בלוי כי היא מכילה אותם ועוזרת להם וגם מצליחה לקדם אותם. כך התחילו להגיע אלי מקרים יותר ויותר מורכבים של קשיי התפתחות. כשהצלחתי לחצוב דרך לכל אחד. אפשר לומר שממש פיתחתי שיטה לכל ילד בנפרד.

שינוי מכונן בתודעה שלי ובהבנת הערך של הדברים שאני עושה בגן הפשוט הזה היה כאשר הגיע אלי ילד בן שנתיים שעבר ניתוח לב פתוח וכתוצאה ממנו לקה בשני אירועים מוחיים (סיבוך שכיח בניתוחי לב פתוחים) הוא הגיע לגן אחרי חצי שנה של אשפוז במחלקה השיקומית של תל השומר. להורים שלו נאמר שכמה שלא יצליחו לקדם אותו, להחזיר אותו למעגל של חיים עצמאיים לא יצליחו. אמו ביקרה בכמה גנים שיקומיים מהמובילים בארץ, כדי למצוא לבנה את המסגרת השיקומית הטובה ביותר בעבורו.

בכל אותם מקומות הסבירו לה: "נעשה הכול כדי לקדמו, אך ממצב של אדם מוגבל ותלותי בלתי אפשרי להוציאו. עם זה תצטרכי להשלים". אמו, כנגד כל התחזיות, האמינה שילדה יכול להיחלץ ממצבו הקשה. היא שמעה על גנון הייחודי שלי, שבו פיתחתי שיטה שיקומית ייחודית. בגן שהה אליהו יחד עם ילדים שהתפתחותם תקינה ובמשך כל הבוקר קיבל מענה אינטנסיבי לקשייו באמצעות שיטת 'עיגולי תגליות', עד שהגיע למצב של תפקוד נורמטיבי.

בשנת הלימודים שאחר כך הוא כבר עלה כמו יתר חבריו לגן-בנים נורמטיבי, כשהוא נעזר בטיפולים פרא-רפואיים במסגרת קופת חולים. כיום הוא לומד עם יתר חבריו בתלמוד תורה רגיל.

עם כל ילד שעבדתי יצאתי מנקודה של אמון חזק ביכולות של הילד לגבור על הקשיים שלו ובידיעה שהקשיים הנוכחיים נובעים ממחסום כלשהו. זה לא המקום האמיתי של הילד, ברגע שנסיר את המחסומים הוא יוכל לבטא את כוחותיו. כך קיבלתי את אותו ילד מנקודת הנחה זו התחלתי לחצוב דרך כדי לשייך אותו אל הקבוצה. כשאנחנו אומרים קבוצה אנחנו מתכוונים שחלקם הגדול פעוטות עם התפתחות תקינה. שהאתגרים המוצבים בפניהם בגן מאתגרים אף את המצטיינים שבהם. בתוך זמן קצר הילד החל לצמצם פערים. משיחה עם מרפאה בעיסוק שטיפלה בו במסגרת קופת חולים הבנתי עד כמה דלים היו הכלים שבהם ניסתה לקדם את הילד לעומת החפיר העמוק שחצבתי עבורו.

אז החלו "הרהורי הכפירה" הראשונים שלי בממסד הרפואי והשיקומי. לא יכולתי שלא להבחין באמת הפשוטה כי העבודה שעשיתי אישה אחת עייפה עם מטפחת, בלי השכלה, בלי ציוד יקר, בלי צוות שיקומי נרחב, בלי הדרכה מקצועית, נשאה פרי יותר מעבודה של המחלקה השיקומית בתל השומר.

שנה אחר כך הגיע לגן ילד שסובל מ C.P למזלו כאשר הגיע לגן עדיין לא קיבלו הוריו את ההגדרה של מצבו. הם ידעו שיש לו קושי עמוק שהילד ממש ממש ממש איטי בהתקדמות. אבל לא ידענו שזה C.P. כמו את כל אחד מילדי הגן האחרים קיבלתי גם אותו כחבר בקבוצה. והתחלתי לעבוד קשה כדי שגם הוא לא יישאר מאחור. התחלתי לדרוש ממנו עם הרבה תמיכה לבצע מה שכולם מבצעים. גם הוא יצא לחצר, גם הוא השתמש במתקנים, גם הוא גזר במספרים, גם הוא ירד מעצמו מהכיסא. כל פעולה כזאת הייתה נראית בלתי אפשרית. אבל לא ויתרנו עליו. ראינו הרבה התקדמות ביחס למצבו בעקבות העבודה שעשיתי אתו. אבל עדיין הוא היה תקוע יותר מכל ילד אחר שהכרתי בגן.

באחת הפעמים שבהם יצאנו לגינה דרשתי ממנו כמו כולם לטפס על סולם. עמדתי מאחוריו השגחתי עליו עודדתי אותו תמכתי בו והוא טיפס. אז הרגל שלו נתקעה מעבר לשלב השני חיכיתי שיחזיר אותה, הוא ניסה וניסה ולא הצליח. באותו רגע הבנתי שהקרסול שלו לא מאפשר לו תנועה. הנחת היסוד בתל השומר שם נערך המעקב אחריו, ושל הפיזיותרפיסטית בקופת החולים שקראה את הדוחות מתל השומר…) הייתה שהוא לא מצליח להתקדם כי הוא טורק ברכיים, במילים אחרות לא מקפל את הברכיים שלו. ניסיתי לעשות שריר חזק עם הקרסול, נסו לעשות זאת גם אתם אי אפשר להניע את הברך כך, כשמכווצים את השרירים בקרסוליים.

חזרנו לגן בצהריים חלצתי לו נעל, פשטתי לו את הגרביים ונגעתי בקרסוליים. הרגשתי זוג אבנים, לא הכרתי את המושג קישוי, טונוס גבוה. ספסטיות, ריכוך, מתיחות שום כלום. אילו הייתי יודעת שמדובר ב C.P לא הייתי חולמת לנסות לעזור לו הייתי אומרת C.P זה מצב פתולוגי. רק אנשי מקצוע מהקומה העליונה יכולים לטפל בילדים במצבים כאלה. גננת במעמדי יכולה רק ללטף אותו.

אבל לא ידעתי שזה C.P – אז ניסיתי לעזור לילד שהאבנים יחושו יותר כמו בשר. באותם רגעים נולדה השיטה.

כי זה פשוט עבד. מכיוון שלא היה שום ידע מוקדם, שום תבנית להיכנס אליה, עשיתי משהו לגמרי אינטואיטיבי והילד התחיל לעוף. הוספתי לרכך עוד ועוד בדרך זו מדי יום. והוא פשוט צמצם חודשים של פער אי אפשר היה להתבלבל.

טווחים שמשתפרים מיום ליום, יכולות ביצוע שמשתפרות מיום ליום, יכולות קוגניטיביות שמשתפרות מיום ליום. יכולות תקשורתיות שמשתפרות מיום ליום. הוא הפסיק ליפול אחרי כל כמה פסיעות. פתאום היה יכול ללכת לצדדים, אחורה, להסתובב במקום. הראש שלו פסק מלנטות הצידה הריור פסק. הוא ביצע טריליון דברים שלא ביצע קודם. הוא הושיט יד קדימה, הרים יד למעלה, יישר את המפרק. הוא עלה וירד מהמתקנים בגינה. התמצא במרחב. הוא החל להשתוות עוד ועוד ועוד אל אחיו התאום ואל כל יתר ילדי הקבוצה. הוא עשה מה שכולם עשו, לאט יותר ברמת ביצוע נמוכה יותר עם יותר התחשבות ותמיכה- אבל עשה מה שכולם עשו. כבשנו את היעד. באותה עת הוא הרגיש שייך.

לקראת חנוכה סיפרו לי הוריו שקיבלו מהצוות ב"תל השומר" – שם נערך המעקב אחר מצבו את ההגדרה- C.P. הזמן עבר טיפלתי בעוד ועוד ילדים שסבלו מטונוס שרירים גבוה שכללתי מאוד את צורת הפעולה ושוב ושוב חזרה התופעה על עצמה.

הילדים שטופלו על ידי שיפרו טווחים, מנחים ויכולות ביצוע ביחס למצבם בצורה כמעט מיידית.

בתחילה אפילו אני לא האמנתי לעצמי, זה לא ייתכן. שאשת אברך מעמנואל שאפילו את מבחני החוץ בסמינר לא הצליחה לעבור במלואם, תעלה פתאום על קוד שגדולי המוחות בשיקום לא מכירים אותו?! התחלתי לחקור לבדוק מי עוד פועל בדרך זאת התוודעתי לשיטות שונות. חלקן מועילות מאוד אך עד היום הזה לא שמעתי על מטפל אחד נוסף בעולם שעושה את מה שאני עושה".

לרפא ולא לייאש: הילדה שפסעה לראשונה בגיל שלוש וחצי