אנשי אמנה אבדו | הרב מנחם כהן

השנה בה התחלף 'כותל המזרח' של העולם היהודי

הרב מנחם כהן
שקולה מיתת צדיקים כשרפת בית אלוקינו
חז"ל לימדונו כי יסוד כפרת העוונות התלוי בעבודת הקרבנות בבית המקדש הינו קרבן התמיד, שהיה מוקרב כל יום פעמיים. תמיד היה קרבן התמיד מצוי בבית המקדש הן לפני חצות והן אחר חצות, דהיינו: שהתמידות והרציפות הן מיסודי הכפרה.

קרא עוד:

[postim]

על שמירת התמיד נצטווינו במיוחד: "תשמרו להקריב לי במועדו", כי כפרה תמידית היא יסוד קיומו של עם ישראל. ועתה, שחרב הבית בעוונותינו, ראה הקב"ה שצדיקים מועטין ושתלן בכל דור.

הצדיקים המועטים עומדים במקום הקרבת הקרבנות, ביגיעתם בתורה ברציפות ובעבודתם התמידית בבחינת "שיוויתי השם לנגדי תמיד". הם המקיימים את העולם, הם המהווים את יסוד כפרת העוונות המקיימת את העולם. "משען ומבטח לצדיקים" – הם המשען והמבטח לקיים את העולם. ומיתתם קשה כחורבן דביר קודשנו, כי בפטירתם מתמעטים המשען והמבטח, בבחינת חורבן המקדש.

ועתה, שניטלו המאורות הגדולים של דורנו השתא ומיתת צדיקים מכפרת – נתפלל להקב"ה שלשנה הבאה עלינו לטובה, ייבנה המקדש ועבודת הקרבנות ותמידים בכל יום יהיו המכפרים, ויקוצו וירננו שוכני עפר.
ונזכה לכתיבה וחתימה טובה.

ג' בתשרי
הגאון הצדיק רבי גדליה אייזמן זצ"ל
המשגיח 'הגאון הצדיק רבי גדליה אייזמן זצ"ל', המנהל הרוחני בישיבת 'קול תורה'- היה 'גדול'. גדול בתורה, במוסר, במידות ובכל תכונה נכונה. אבל יותר מכל היה – "גאון בהסתרה". בלבושו הפשוט, חליפה קצרה וכובע עגול ישן, התהלך בין שבילי שכונת 'בין וגן' הירושלמית, בה הרביץ תורה ומוסר עשרות בשנים בישיבת 'קול תורה' והעמיד תלמידים הרבה.

בצום גדליה, לאחר מאה ואחת שנים תמימות במעשיהן, הלכו אלפי התלמידים אחרי מיטתו של 'ר' גדליה', כמו בניגוד מובהק למה שהיה כל ימי חייו, צנוע, נחבא, משתדל לא לבלוט יתר על המידה, כפי שהיה רגיל בפיו בשם הסבא מנובהרדוק: "העולם הוא כגשר רעוע, מי שהולך עליו כמו חיל קוזאק – ומכביד עליו, ייפול. מי שילך עליו בקל – יעבור".

'ר' גדליה', היה אחרון האחרונים, מי שנותר מן הדור ההוא, משלב בתוכו את החיבור בין הדורות, מגשר על הפערים, פסיפס של חורבן ותקומת עולם התורה.

רבי גדליה, היה לאמן בנפש האדם, מחנך ומשפיע על פי דרכו המיוחדת. הוא שילב בתוכו את הבית החסידי שבו גדל – נצר לחסידי אלכסנדר – לצד האסכולה הליטאית בקמניץ – לה היה חניך נאמן, אצל הגאון רבי ברוך בער, ובקלעצק אצל רבי אהרן קוטלר, שם היה לתלמידו הנאמן של המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין.

הליטאיוּת של עולם הישיבות שבו גדל, וחסידותו שממנה ינק בביתו, חברו באישיותו והשפיעו על שיחותיו. הן היו למדניות ובהברה ליטאית כפי שלמד בקלעצק ובקמניץ, אך מלאות ברגש חסידי ובלהט רב. תוך כדי השיחות, כאשר היה מתרגש, היה שב לשפת ילדותו, ליידיש הפולנית ולהברה החסידית. סערת הרגשות, כפי שנמסכה בשיחותיו, הייתה בלתי מצויה. תלמידיו בשנים האחרונות, יתקשו להאמין כי מדובר באותו אדם.

בתחילת ה'סדר', דמותו ניצבה בפתח, על יד הדלת, מביט בשעון. אילו היה התלמיד מאחר עד ארבע דקות, היה מביט בו. זה הספיק. "יותר מ-4 דקות?" על כך כבר העיר. שעות רבות משיחותיו עם הבחורים היו על נושא זה של הזמנים. ומי כמותו, שניתן לכוון את השעון על פי זמן כניסתו לישיבה – יוכיח.

את השנה הזו לא ישכחו אלפי תלמידי לעולם. כי הוא בנה אותם. בניין עדי עד.

י"ז בתשרי
הרבנית בת שבע קניבסקי ע"ה
דומה שבמקום להביא את קורות חייה של 'הרבנית בת שבע קניבסקי ע"ה' רעייתו של שר התורה יבלחט"א מרן הגר"ח קניבסקי ובתו של פוסק הדור מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל – שהשפיעה על רבבות, עדיף יהיה ומוטב נעשה אם נביא את דבריה שלה. הדברים המרטיטים שגרמו לחיזוק עצום, כעת חיה, לפני שנה.

"כשאנו מבקשים בריאות, פרנסה, נחת והצלחה, עלינו לדעת שכדי לזכות בכל זה אנו צריכים להקריב קרבן לקב"ה", אמרה הרבנית קניבסקי לכבוד כנס תשובה שנערך בחודש הרחמים והסליחות באחד האצטדיונים ברחבי הארץ בהשתתפות רבבות נשים.

הרבנית הוסרטה כשאמרה את הדברים, והסרט הוקרן במהלך הכינוס וריתק את ההמונים. "מה הקרבן שהשם דורש מאתנו, הנשים? להתחזק בצניעות! כל אחת תקבל על עצמה להוסיף צניעות על צניעותה. בת ישראל היא בת מלך, ועליה להיראות כך. לפני חג הפסח האחרון שמעו כולם שמכונית תופת של אלפי קילוגרם חומר נפץ עמדה בקניון של חיפה ולא התפוצצה. נכון? כולם שמעו את זה ואף אחד לא ידע מה הסיבה. למה זה לא התפוצץ? בקניון היו אלפי אנשים, כולם באו לקנות לחג, והמכונית עמדה מוכנה. החוטים היו ממש מוכנים, וזה לא התפוצץ. אף אחד לא ידע את הסיבה. ועכשיו – אספר לכן למה זה לא התפוצץ".

ניתן היה לחתוך את המתח בסכין, כולם המתינו למוצא פיה של הרבנית ע"ה, שהיתה מוכרת באופן אישי כמעט לכל אחת מאלפי המשתתפות. "כמה ימים לפני החג הגיעה אליי קבוצה של ארבעים בנות מצפת. בנות נפלאות, נהדרות. אבל הן יוצאות לחופש, והרחוב מאוד מושך, לכן המנהלת ביקשה שאחזק אותן בצניעות. שעה שלמה סיפרתי להן כמה הקב"ה אוהב צניעות, וכמה שאם מוותרים על בגד לא צנוע – זה כמו קרבן לקב"ה…" וכאן סיפרה הרבנית מעשה באישה שהתחזקה ושרפה את בגדיה הבלתי הולמים – עד שגידול ממאיר בן חצי ק"ג נעלם ללא גרורות.

"סיפרתי את הסיפור הזה לבנות, ועוד כמה סיפורים מסמרי שיער, שבאמת מראים עד כמה הקדוש ברוך הוא אוהב את הצניעות שלנו. בינתיים הן חזרו בחזרה לצפת.

"למחרת הן החליטו: 'עכשיו אנחנו עושות קרבן צניעות לקב"ה'. כל הבנות אספו את הבגדים, ירדו לאולם הגדול, לקחו מתקן של שני מטר גובה והתחילו למיין את הבגדים. כל בגד שהשרוול שלו היה קצר מדיי – זרקו אותו למתקן. בכל בגד שהן זרקו, אמרו: 'ריבונו של עולם, אני מביאה לך את הבגד הזה קרבן. קרבן לעם ישראל, שלא יהיו צרות, שלא יהיו פיגועים, שלא יחלו במחלות, שלא יהיו אלמנות'. כל בגד שלא היה מספיק צנוע – זרקו. כל אחת עם בכיות ועם קבלות. כל הבגדים שהקב"ה לא אוהב, מילאו את המתקן עד אפס מקום.

"ברגע שגמרו למלא את המתקן, מכונית תופת של אלפי קילוגרם חומר נפץ שכבר הגיעה לקניון של חיפה, לא התפוצצה. וזו הייתה זכותן של הבנות האלה. הן מסרו קרבן לד' את הבגדים. זה אמנם יקר מאוד, אבל הקדוש ברוך הוא הציל בזכותן יהודים רבים".

האמונה התמימה הזו של הרבנית ע"ה סחפה עשרות אלפי תלמידות שקיבלו ממנה עצה, תושייה ודברי חיזוק.

ג' במרחשוון
הגאון רבי דן אונגרישר זצ"ל
שם, ליד המיטה של ראש הישיבה 'הגאון רבי דן אונגרישר זצ"ל', שהונחה בישיבת 'בית מדרש עליון' בבני ברק, מיטה – שעליה מונחות היו קרוב לתשעים שנות תורה, נזכרו הנכדים: "סבא לא היה מתמיד במובן הפשוט של לימוד רצוף", הם אומרים, "ההתמדה שלו הייתה נוראה, נפלאה, היא הייתה התמדה של עמל, של יגיעה, היו לו מושגים שונים של שקידה".

הם היו שני אחים בגילי 16 ו-17 ואחות קטנה, בנים למשפחה וינאית המקורבת לחסידות קופישניץ, שהציגו את כף רגלם על היבשת החדשה להם, מקווים כי ההורים יבואו מיד אחריהם. קרובי המשפחה, אלו שסידרו בעבורם את הוויזה ואת הבריחה, המתינו להם. יהדות קרובי המשפחה לא שרדה בניסיונות הקשים והאכזריים שהעמידה אמריקה של אז, כאשר מחוסר ברירה, גם השבת נרמסה אצלם כליל. שלושת הילדים רק המתינו להורים, שלא הגיעו בשל יד המרצחים הנאציים ימ"ש שהשיגה אותם טרם הספיקו להימלט.

דן בן השש עשרה, בוגר הישיבה לצעירים הראשונה בווינה, הלך עם אחיו אל מעונו של הרב הגדול מצהעלים. "אני פה, הביאו אותי לישיבה ללמוד תורה", אמר במילים ברורות. הרב לקח את כובעו, "בוא", אמר לו ונטל אותו לגדול התורה של אמריקה הרוחנית – הגאון רבי שרגא פייבל מנדלוביץ זצ"ל. הוא נכנס ל'תורה ודעת', גדל בצל רבי שרגא פייבל והגאון רבי שלמה היימן זצ"ל, לא זז משם עד יום מותו. אפילו ביום פטירתו, נים ולא נים, תיר ולא תיר, יזכיר שוב את מורו ורבו, 'רבי שלמה'.

דן הצעיר, ואחיו הגדול ממנו בשנה, ישראל יצחק, שקעו בהתמדה. אך האחות, שנותרה לבדה בבית הקרובים, עמדה בצל הסכנה הרוחנית של איבוד צלם יהודי. הם דאגו לה, הבינו שזה לא אפשרי. וכך, בהחלטה של רגע אמיץ ובלתי תואם את רוח התקופה הכלכלית הקשה, נטלו שלושת הצעירים למשפחת אונגרישר את מקלם ותרמיליהם וצרור מעותיהם הדל – שלשה 'עולים חדשים' שלא ידעו ולו מילה שלימה באנגלית – נטשו את קרוביהם ושכרו לעצמם דירה.

לאחר חתונתו, הפך לר"מ, ומספר שנים לאחר מכן, עם פטירתו של רבי ראובן גרוזובסקי בדמי ימיו, צעד חתנו בדרך העולה לראשות הישיבה. כבר אחרי חתונתו מסר שיעורים – שהפכו שלם דבר.

לימים, היה הגר"ד מגיע ארצה בתדירות רבה, מתקבל בהערצה רבה בכל מקום שאליו הגיע. "היתה לו דרך ייחודית כיצד ליצור קשר עם אנשים; כולם הרגישו ידידים שלו, היה ידיד הכי טוב של… אולי אלפי אנשים", אמר אחד מבני הבית. גדולי התורה יצאו מגדרם לחבבו. "הוא גדול הדור של אמריקה", התבטא מרן הגר"ח קנייבסקי לפני שנים.

בכל ביקור בארץ ישראל, היה מוסר באופן קבוע 'שיעור כללי' בישיבה שהקים בבני ברק – 'בית מדרש עליון'. בביקורו האחרון, מסר שיעור בירושלים ובמודיעין עילית. התלמידים הישראלים הרגישו קשורים אליו בלב ונפש. בכל פעם שהגיע, היו כולם עוברים לפניו, אחד אחד, כל אחד נשאל לשמו. כך – מאות בחורים. שמות רבים מהם 'אחסן' רבי דן במוחו האדיר, ואמר להם דברים רבים שזוכר על אודותם. זיכרון הברזל שלו היה נדיר להפליא.

יום לפני פטירתו, באמצעו של יום, שקע הגר"ד בשינה שלא מתאימה לאופיו. 20 דקות שהה בנים ולא נים. "אני עולה במדרגות, והנה 'ר' שלמה'; אני מקשה לו קושיא…" המילים יצאו מפיו, ונהגו הקרוב ששהה לצדו, הביט בו מופתע. הגר"ד היה צלול כל ימיו, לא מנמנם ולא חולם. רק מנהל את העולם כולו בכוחו. הדבר היה בלתי אופייני.

למחרת, בשעה שתיים לפנות בוקר, לבו נחלש והוא ביקש מחתנו עזרה. לפני שהיה ניתן לעשות דבר מה, ליבו תקפו ונדם. אכן, הוא שב למעלה, לרבי שלמה שלו. להמשיך בחיי נצח, את אהבתו, ללמוד.

ט' במרחשוון
הגאון הגדול רבי דוב בערל שוורצמן זצ"ל
מבין גדולי ישראל שהלכו השנה לעולמם, בולטת במיוחד דמותו של ראש ישיבת 'בית התלמוד' שדומה שלא נספד כהלכה. דמותו הגדולה של 'הגאון הגדול רבי דוב בערל שוורצמן זצ"ל', ראש ישיבת 'בית התלמוד', שכגודל גאונותו בלימוד כך הייתה גאונותו במידות תרומיות ובעשיית חסד עם הזולת, הייתה ידועה למתי מעט, ופטירתו הותירה חלל עצום בקרב תלמידיו.

רבי בערל היה נשוי בזיווג ראשון לבתו של מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל – ראש ישיבת לייקווד. בני המשפחה סיפרו במהלך השבעה כיצד קם השידוך: הגר"א קוטלר הגיע ארצה לישיבת חברון כדי לבחור חתן לבתו. הוצעו לו מספר בחורים עילויים שהיה להם פוטנציאל טוב כדי לעמוד בכור המבחן הקפדני. כאשר שאל הגר"א את ראשי הישיבה, האם כל המועמדים כבר עברו אצלו בסך, נענה כי 'בערל שוורצמן' לא הגיע בסופו של דבר. 'והיכן הוא?' תהה הגר"א. 'הוא כנראה נמצא כעת אצל האלמנה שאצלה נוהגים בני הישיבה ללגום כוס תה', השיבו לו. הגר"א לא השתהה ושם פעמיו אל אותו בית.

"רבי בערל חרד לקראת האורח החשוב, אבל הגר"א קוטלר לא בזבז זמן. 'אתה רוצה לפתוח בחידוש תורני, או שאני אעשה זאת?' ניסה לאתגר את הצעיר הצורב. 'ראש הישיבה נוהג לומר שיעורים, מוטב כי אתם תחלו בכך', השיב רבי בערל. הגר"א פתח מיד בהרצאת אחד מחידושי הרשב"א והבהיר את ה'מהלך' והפשט בדבריו. אחר, הציב קושיה חמורה העולה מתורף הדברים וייחל למוצא פיו של הבחור.

"רבי בערל נענה ואמר לגר"א: 'אתם למדתם פשט בצורה כזו, לפיכך צצה לה קושיה; לעניות דעתי אפשר לומר מהלך אחר בהבנת הדברים ובהתאם לכך סרה הקושיה'.

"על תווי פניו של הגר"א נרשמה ארשת הפתעה מוחלטת. לזאת לא ציפה. הגר"א שב הביתה ונראה היה כי חלשה דעתו מכך. בנו, הגאון רבי שניאור שהבחין בו, שאלו, 'אבא, מה קרה?' הגר"א לא נמנע מלשתפו בסערת רוחו. 'העובדה שמגיע בחור שיודע ללמוד טוב ממני, לא מפתיעה אותי. אפשר ויש לו כשרון העולה על שלי. ברם, דעתי חלשה מכך שבמשך שנים מסרתי שיעורים על דברי הרשב"א בהתאם להבנתי המקורית, ועתה לפתע הגיע בחור צעיר ובהינף פה, הפך את כל הקערה על פיה'…

בתקופת אירוסיו שבה חבש את ספסל הלימודים, העידו התלמידים, נצפה רבי בערל כשהוא יושב והוגה בתורה במשך שלוש משמרות, כשהוא מחליף חברותא בכל שש שעות. רק לאחר י"ח שעות יגיעה בתורה, היה פורש למנוחה.

ר' בערל, מורם של אלפי תלמידים בתורה, במוסר ובמחשבה, היה עילוי שבעילויים, הן בתורתו הפרושה על כל מכמני יריעות התורה והן בגדלותו בתורת האגדה והמחשבה שהועתקה עלינו על ידי גדולי הדורות אשר ממימיהם אנו שותים.

סיפרו, שכשאמר ר' אהרון זצ"ל את שיעורו בישיבת חברון המהוללה שהיתה ידועה בריתחא דאורייתא שלה ששררה בה כל שעות הלימוד, הרי שבשיעורו של הגאון היה סיעור מוחות שכמוהו לא חוותה ישיבת חברון מאז ימי סלבודקא, כל בחירי הישיבה התפלפלו עם הגאון והשאגות הגיעו עד לב השמים. ורק בחיר הישיבה רבי דב זצ"ל עמד בענוות חן והשקיף על הסערה כשהוא כמעט אינו מעורב בה.

כי אכן, היתה ענוותנותו כה רבה, וצניעותו האופיינית – היא שהנחתה תדיר את דרכו.

י"א במרחשוון
הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, ראש ישיבת מיר
בשעה 11:58 נפלו הסכרים. גל של בכי, יפחות וקולות יללה עטף את בית המדרש הגדול. 'הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, ראש ישיבת מיר' – איננו. קולות השבר והיגון הדהדו בין קירותיו ספוגי הקדושה, וגוש האדם הענק שעמד צפוף כתף אל כתף, הפך ללב הפועם בקצב אחד, לב הלום צער, שבור ונוטף דמעה.

גם מי שעדיין לא האמין, הפנים: ראש הישיבה הנערץ אכן הלך לעולמו. דלתות בית המדרש נפתחות, ואל היכל הישיבה, על כתפיים אוהבות ושבורות של עשרות תלמידים מובחרים, נישאת מיטה – מיטת ראש הישיבה. ההמונים גועים בבכי, וקול בכי התמרורים הולך מקצה בית המדרש ועד קצהו, ומתגלגל מהחלונות החוצה אל הרחובות הומי האדם, נישא מבית מדרש לבית מדרש ומשטיבל משטיבל אל עשרות מרכזי התורה שהקים ראש הישיבה בחייו.

עולם התורה עוצר מתלמודו וגועה בבכי. לא צריך הספדים, אף על פי שאלה יינשאו בהמשך; לכל אחד הספד משלו בהלוויה הזאת, כל אחד מרגיש ויודע בליבו, כי העולם של אתמול, היה ואיננו עוד.

מקומו של ראש הישיבה בפתח היכל הישיבה – ריק. על הסטנדר ניצב נר נשמה. סביב הסטנדר ניצבים כמה אברכים ובחורים אדומי עיניים, המומים. הם מסרבים לקלוט את מה שהם רואים. רק אתמול הוא עוד התפלל כאן תפילת שחרית, איש לא ניחש שזוהי היממה האחרונה בחייו.

די במראה הבניין שבו בית המדרש הראשי כדי להבין איזה עולם תורה רוחש כאן, אילו עולמות בנה כאן מרן ראש הישיבה בעשר אצבעותיו, כמה עשרות אלפי שעות של תורה נזקפו לזכותו ביום אחד בזכותם של אלפי תלמידיו. מבית המדרש מוליכות כמה דרכים, לקומה תחתית ולמקלט. המעברים עמוסי ספרים, אפילו המקלטים כאן משמשים בתי מדרש, אין חלל שאינו מנוצל, אין חדר שאינו בעצם בית מדרש. זהו פועלו של ראש הישיבה הגאון רבי נתן צבי פינקל שהלך לעולמו.

במרכז ההיכל הציבו הסדרנים גדרות, שיצרו ריבוע קטן. מלבן קטן, ארבע על ארבע אמות, בתוכן ניצבים שני ספסלים שהוצמדו זה לזה. עליהם, על 'ספסלי דבי מדרשי' סמוך לארון הקודש ולמקום שבו ניצב שנים רבות ראש הישיבה ומסר את שיעוריו, תוצב מיטתו. בעוד שעה קלה יעמדו כאן, באותו מקום שבו אמר את שיעוריו, המספידים.

שנים רבות סבל ממחלה איומה, אך זו לא מנעה ממנו לנהל את הישיבה ביד רמה. מדי בוקר התייצב ראש הישיבה לתפילת שחרית בהיכל הישיבה הגדול, מדי יום הוא למד עימם, עם תלמידיו, בחברותא, בשמחה, במאור פנים.

לוויות רבות של גדולי תורה ראו רחובות מלכי ישראל ומאה שערים, לא כזאת. החנויות ננעלות לשעה קלה, בעליהן וגם לקוחותיהן מצטרפים אף הם למסע בדומייה. איש אינו מוחה. גם גלויי ראש מבינים שכשגדול בתורה הולך לעולמו העולם נעצר מלכת. ליד בתי הכנסת והישיבות הממלאים כל פינה ברחובות המרכז החרדי, נעצר מסע ההלוויה ההמוני, והבנים אומרים שוב ושוב 'קדיש'.

קרני שמש אחרונות נראו בשמים עת הורד ראש הישיבה אלי קבר כשהוא מוקף באלפי בני תורה החבים לו את לימוד התורה שלהם, וכשהוא עטוף במאות אלפי זכויותיו שאותן הוא לוקח עמו לשמים, ובעזרתן – ימשיך להשפיע על עם ישראל.

כ"ו במרחשוון
הגאון רבי מנחם מנדל מנדלזון זצ"ל

עיניהם של תושבים מושב קוממיות הפכו באחת אפופות יגון. פניהם עטויות קדרות ומודעות האבל מכריזות באותיות של קידוש לבנה על הסתלקותו הפתאומית של 'הגאון רבי מנחם מנדל מנדלזון זצ"ל', רב המושב. זו, מבשרות לתושבים הוותיקים על פטירת אביהם ורבם הדגול.

70 משפחות בסך הכל מכיל קוממיות. יכול היה להיות גדול הרבה יותר, אלא שוועדת הקבלה כפפה עצמה בכניעה מוחלטת ל'דעת תורה' של הרב זצ"ל, שלא אבה לקבל כל אחד כחבר בישוב.

דומה, כי זהו הישוב היחיד שכל אבן מאבניו ונשימה מנשימותיו פעמו על פי התוואי שסלל המרא דאתרא. זהו המקום היחידי בעולם – למיטב ידיעתנו – שבו בגן המשחקים שעות נפרדות למשחק, לילדים ולילדות. הבנים – בחברת אבותיהם, והבנות עם אמהותיהן. על שבילי המושב נראים יהודים של צורה רוכבים על אופניהם – כלי התחבורה המקובל ביותר בו.

רוחו של הרב זצ"ל, ששימר את מורשת אביו הגדול בקוממיות – אבדה השתא.

י"ט בכסלו
הרה"צ רבי מאיר הלברשטאם זצ"ל, האדמו"ר מטשאקווא בני ברק
מנופו של עולם החסידות נעקרה השנה דמות קמאית אפופת הוד, של 'הרה"צ רבי מאיר הלברשטאם זצ"ל,' האדמו"ר מטשאקווא בני ברק.

במהלך הלווית הענק שלה זכה, ספדו לו רבים ובהמשך, העלו קווים לדמותו במהלך השבעה. את אחד הסיפורים המעניינים סיפר כ"ק האדמו"ר מסטרופקוב שחשף בפני בני האדמו"ר, כי אביהם הציל פעם ממאסר את אביו כ"ק האדמו"ר מסטרופקוב זצוק"ל.

היה זה לפני כחמישים שנה, כאשר האדמו"ר מסטרופקוב נסע לנתניה כדי להשתתף בשמחת הבר מצוה של הרב שמואל הלברשטאם, מנכ"ל מפעל הש"ס ובנו של המנוח.

באותם ימים לא הייתה תחבורה ישירה מירושלים לנתניה והאדמו"ר נאלץ לרדת בתחנה המרכזית בתל אביב, כדי לקחת אוטובוס נוסף. כאן, הבחין האדמו"ר כי על הכתלים מתנוססות תמונות שחץ. הוא לא היסס לרגע, ניגש אליהן ותלש אותן ממקומן, כדי שלא להכשיל את העוברים והשבים. בינתיים, הגיע האוטובוס המיוחל, האדמו"ר עלה עליו ויצא לדרכו. אולם, דווקא עוברי אורח שהבחינו במעשיו הזעיקו את המשטרה שהחליטה לדלוק אחרי האוטובוס שבו 'הנמלט'.

כאשר הגיע האדמו"ר לביתו של האדמו"ר מטשאקווא, שהתגורר אז בנתניה, שח לו גופם של דברים וסיפר כי המשטרה בעקבותיו. על אף שעת הבר מצווה הקרבה ובאה, מיהר המארח להכניס את האורח אל ביתו ולהסתירו מפני המחפשים, כשהוא מבטיח לנסות לבוא בדברים עם גורמי המשטרה, לבל יעיבו הערב על שמחתו. הוא יצא בינתיים אל תחנת המשטרה ופתח עמם במשא ומתן. לאחר מאמצי שכנוע הצליח להסיר את 'גזירת המעצר' שריחפה על האורח מירושלים, והניחוהו לנפשו.

בימים האחרונים לחייו, נשמעו ממנו מספר התבטאויות שבהן רמז על סילוקו הקרוב מהעולם. בשמחת שבע הברכות של שמחת בית ויז'ניץ אמר לבנו, כי זוהי השמחה האחרונה שבה הוא משתתף ומכאן ואילך 'אל תיקח אותי יותר'. בחתונה שהתקיימה שבוע קודם לכן, כאשר הרב טברסקי, חתנו של האדמו"ר מטשאקווא ירושלים – אחיו ויו"ר ועד הכשרות של 'העדה החרדית' – השיא את צאצאו, כובד האדמו"ר בברכת המזון. במקום נוצר דיון אם לומר 'דוי הסר' כמנהג טשאקווא או שלא לומר כמנהג בית טשרנוביל. האדמו"ר לחש אז לאחיו מירושלים, כי: 'שב ואל תעשה עדיף', אולם למרות שלא יהיה כאן 'דוי הסר' הרי שבקרוב יזדקקו ל'הסר דוי'…

האדמו"ר היה שפל ברך ונהג בעצמו ענווה גדולה. כאשר שח תקופה קודם פטירתו על אודות הנוסח שייכתב על מצבתו, בחלקה שרכש לעצמו ליד אחיו הגאון רבי משה הלברשטאם זצ"ל, התבטא האדמו"ר כי אין צורך להכביר במילים. "תשרטטו חץ על מצבתי לכיוון ציונו של אחי ותכתבו כי 'המנוח היה אחיו של הגאון שנטמן בסמוך'…

ו' בשבט
הגאון רבי שמעון גבאי זצ"ל
'הגאון רבי שמעון גבאי זצ"ל', ראש ישיבה ומגדולי מחזירי התשובה בדורנו, נולד בבית קטן ופשוט. תחילה, גדל בערי האטלס שבמרוקו, ולאחר מכן בבית שאן. בבית כזה, שבו נאבקו כדי לא להגיע לחרפת רעב ממש – אוכל לא היה דבר המובן מאליו.

אבל דווקא מתוך הפשטות – נולדה הגדלות. כפי שאותה אם יהודעיה נהגה כאשה הקמחית והקפידה, כך לפי עדות אחותו של הרב גבאי, שלא יראו מעולם קורות ביתה את שערות ראשה, הקפידה כדי שיהא הבן גדול בתורה – וזכתה.

אך לא רק בכך הסתכמה דאגתו ללימוד התורה שלו. בגופה ממש דאגה אמו שבנה יוקדש ללימוד התורה. אחיו מספר ל'משפחה' כי עוד טרם נעשה הרב בר מצווה, שבר פעם את רגלו. והיא, ע"ה, מה דאגה הייתה בלבה? שלא יחמיץ בנה, חלילה, 'קדיש' או 'משנה' או דף גמרא בבית תלמודו.

את תשתית הקהילה שאותה הנהיג החל משיעור לבעלי-בתים פשוטים לפני כשלושים שנה. הוא התגורר בחזון יחזקאל, והיה יושב ולומד תורה בהתמדה עצומה. לנתניה, העיר שבה פעל גדולות ונצורות, הגיע בעקבות הוראה של מורו ורבו – הגרב"צ אבא שאול זצ"ל.

עם בואו לעיר החוף, החל במסירת שיעור לקבוצה קטנטנה בבית הכנסת 'בריסק'. במשך שעות היה יושב עם כאלו שנענו לו והתאספו, ולפני כן לא ידעו דבר וחצי דבר על יהדותם. זו הייתה מעין 'ישיבה' יומית, 'כולל' לא פורמלי. משעה 9:00 בבוקר ועד 5:00 בערב היה מוסר שיעור בעיון רב.

מהפעילות המתרחבת נוצרה בסופו של דבר הישיבה. אז הרשה לעצמו הגר"ש גבאי להביט לאחור ולהבין את גודל הנס שהוכן לו ממרום: כל חברי השיעור, כולם – היו בעלי מקצוע; כל אלה גייסו משאבים משותפים, וכך בנו עבור הרב את ישיבתו: 'תפארת למשה'.

אותם תלמידי השיעורים הראשונים שמסר – לא נותרו בגדר 'בעלי בתים'. הרב גבאי רומם אותם עד שהפכו להיות בני תורה. בניהם ונכדיהם צועדים הישר למוסדות חינוך חרדיים, תלמודי תורה וישיבות. הם עצמם הפכו לאנשי ספר, יודעי הלכה וגמרא, שהיו קשורים אליו בחבלי אהבה.

בכל יום, הקדיש הרב גבאי עבור 'בעלי-הבתים' שמי ישער את שבחם – שיעור בן שעה וחצי שבסופו התקיימה תפילת ערבית ברוב עם.

מאות ואלפי אנשים למדו ממנו תורה במשך השנים, חלקם הפכו לאברכים ברבות השנים. בין תלמידיו נמנים אנשים שהם בעצמם רבנים, מחזירים בתשובה ומזכי הרבים.

המפעל הלך והתעצם, כשהעיר כיום מלאה בשיעורי תורה – וחלק הארי של החוזרים בתשובה בעיר – פרי עמלו.

וכך הפך למחזיר אלפים בתשובה. בלי להיות 'כריזמטי' או דובר בפאתוס; הוא לא הקרין תחושת עוצמה כלפי הסובבים אותו; מה שפעל באורח פלא היה קסם אישי נדיר ויכולת להאהיב את התורה על כולם, מילדים קטנים ועד לזקנים ממש.

רק בן 62 היה, צעיר – אך בא בימים. בא – וימיו אתו; וכולם מלאים וגדושים בתורתו שלו ובתורתם של אלפי תלמידיו שרכשו אותה בזכותו. תורתם תהי מצבה על קברו, והוא ימליץ יושר בעדם ובעד כל עם ישראל, אמן.

ז' באדר
האדמו"ר רבי יעקב יששכר בער מנדבורנה זצ"ל
כשהגיעה שעתו של 'האדמו"ר הרה"ק רבי יעקב יששכר בער מנדבורנה זצ"ל' להיפרד מן העולם, היתה מיטתו אפופה בשישים חסידים סביב לה. כולם אחוזי רעדה, מלומדי מלחמת אראלים ומצוקים.

שעות בודדות קודם לכן, בעלות השחר, קרס גופו של הרבי מנדבורנה לבלי קום. הוא הובהל לבית החולים, ושישים חסידים הספיקו להתקבץ עד לרגעי יציאת הנשמה. כעת עומדים כאן הכל, עדים לגוויעתו של רבם, רואים בהיאספו אל אבותיו, וזועקים מרה: 'אבא, על מי אתה נוטשנו!'

עוד מילדות מוקדמת, ניכרו בו גינוני קדושה נוסח דורות קדומים. זקני נדבורנה זכרו, כי כבר בילדותו נהג לטבול את אצילי ידיו במים, כל אימת שהתעורר סרך חשש לנגיעה במקום המצריך נטילת ידיים.

בראש חודש ניסן תשע"א, הכניס האדמו"ר זי"ע ספר תורה אישי לבית מדרשו שבבני ברק, לקיים מה שכתוב 'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת'. המעמד היה נורא הוד, שכן לראשונה מאז הנהגתו, בחר הרבי לשטוח ברבים את זיכרונותיו מימי הזעם רווי נסי הצלה בתקופת השואה.

במעמד הזה סיפר, שכאשר ראה אנשים הנופלים בצידי הדרך כזבובי בית מטבחיים, קול זעקתם הלך מקצה השדה הפתוח ועד קצהו. קול זה נותר כקול ללא מענה, כהד החוזר ממדבר שבו נופלים פגרי אדם.

היה ילד אחד ששמע את קולות הזועקים. "הם זעקו: מים, מים!" סיפר כ"ק האדמו"ר מנדבורנה זי"ע, במעמד הכנסת ספר התורה. "היה חשוך, לא ראו כלום. אנשים נטו למות. אמרתי בליבי, איך אני יכול להציל אנשים". לאחר שסיפר את מגילת תלאותיו ברבים, חזר וסיפר זאת ביתר פירוט בפני קבוצת חסידים נבחרת, בתוך חדרו פנימה.

"הלכנו", סיפר הרבי, "בתוך ביצות. מה יכולתי לעשות? הוצאתי את הכנף של הטלית-קטן שלי – רק את הכנף, לא רציתי להסיר את הטלית-קטן – וטבלתי אותו בתוך הביצה, עד שנספגו בו מים. ואז, התכופפתי וסחטתי את הכנף אל תוך פיותיהם של הזקנים והזקנות, לתת להם מעט מים להשיב את נפשם הגוועת".

רוב ימיו ושנותיו, נמנע הרבי מלהכביר בתיאורים על אשר עבר עליו בשנות הזעם, למרות שמעשי תוקפו וגבורתו רשומים על לוח ליבם של רבים שנעזרו על ידו באותן שנים. עם זאת, לאחד מתלמידיו אמר פעם: "אני נזכר בכל יום בכל אשר עבר עליי באותן שנים".

בשנותיו האחרונות סבל רבות ושבע ייסורים. ימים ספורים לפני פטירתו, בגלל שהתקשה ללכת, קנו לו חסידיו כסא עם גלגלים, שיתייסר פחות. אלה אמרו לו: 'רב'ה, הכסא עדיין לא נמצא – עוד ארבעה ימים יגיע'.
והוא השיב: 'אינני זקוק לכסא, אני כבר מכין לעצמי כסא ליד כסא הכבוד'.

כעת הוא יושב בבטחה על הכסא הזה…

כ' באדר
כ"ק מרן האדמו"ר בעל ה'ישועות משה' מויז'ניץ זצוק"ל
דומה כי אפילו היכל בית המדרש לא יכול היה לשאת עוד את הבכיות והאבל הנורא. אלפי החסידים מיאנו להאמין כי הנורא מכל קרה: הרב'ה האהוב, רבם של חסידי ויז'ניץ במשך עשרות בשנים – איננו. אבל אז מגיע הרגע המרטיט מכל: שני הבנים האדמורים ניגשים כל אחד בתורו אל המיקרופון ומברכים בשם ומלכות "ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם דיין האמת", וקורעים את בגדיהם. "אמן", קוראים החסידים בקול החותך את כל הקריה כולה. המוני החסידים ניגשים בסך, מוציאים כלים חדים וקורעים אף הם את דשי חליפותיהם. קול קריעת הבגד של אלפי חסידי ויז'ניץ כשהוא מגיע בבת אחת וקורע גם את הנשמה, מבשר כי משהו נורא קרה עכשיו. מתחילים לקלוט, הרבי איננו עוד, האבל הגדול מתחיל.

וזה היה רגע השיא, הדקות עמוסות הרגש הגדולות ביותר במסע האבל הזה שאותו אנו מלווים מאז שפרצה לחלל האוויר השמועה הנוראה מכל, כי גברו אראלים על המצוקים ונשבה ארון הקודש, לאחר זמן כה רב שמבקשים לשבותו, והנה עכשיו זה הגיע.

האולם הענק שידע רק שמחות, טישים, תפילות חג המוניות של כל החסידים, דרשות והכנסות ספר תורה – מלא מפה לפה. כל הגלריות הומות, גם הפרנצ'עס שעליהם עמדו צעירי הצאן כדי לקלוט ולו לשבריר שנייה את תנועותיו הקדושות, מלאים עד אפס מקום. בית המדרש שהמה קול לימוד תורה ותפילה הומה עתה קולות של בכיה. חסידים רטובי עיניים עומדים סביב המקום שממנו שאבו כוחות של קדושה כשבידיהם ספרי תהילים, והם אינם יודעים את נפשם. מרגע לרגע מתמלא היכל בית המדרש עוד ועוד, ואין יודעים היכן יכנסו כולם.

סמוך למיטה עומד חסיד נשוא פנים. ניכר עליו שהוא מהחסידים החשובים, לא רק שאינו מוסר את שמו אלא מצווה על כל הסמוך והנראה לו שלא יגיד את שמו, רק בהמשך יוודע לנו כי מדובר בחתנו של הרבי, ראש הישיבה הגר"מ ארנסטר שליט"א: "סיפור ידוע הוא שמגיל ינקותו הוא התמיד מאוד בתורה", סיפר החסיד. "ביקשה הרבנית מהילד הקטן שיאכל משהו, שיבוא הביתה, שלא יהיה כל הזמן בבית המדרש, אך הילד הקטן סירב לשמוע. בצר לה הלכה הרבנית לאביו מרן האדמו"ר ה'אמרי חיים' ואף הוא ביקש מילדו לחדול לרגע מלימודו, אך הילד הקטן סירב. יושב הוא כל היום ולומד תורה. החליטו הוריו בעצה אחת לנעול את בית המדרש בשעות הלילה כדי שהילד הקטן לא יחמוק ממיטתו אל הגמרא. והנה, שוד ושבר, שוב הילד אינו במיטתו. הלכו לחפש אחריו והנה הוא בבית המדרש. 'איך נכנסת לכאן?' שאלו אותו, ואז הם הבינו כי שכחו לסגור את החלון. דרך החלון טיפס הילד הקטן וחזר לספסל הלימודים בבית המדרש.

כשהיה ילד קטן לא הבין את אחד ה'תוספות', בצר לו החל לבכות ונכנס לסבו האדמו"ר. 'מה לך בוכה?' שאל הסבא את נכדו, והנכד סיפר כי הוא אינו מבין את התוספות. 'יהי רצון שתהיה לך זכות אבות ותוכל להבין את דברי התורה', בירך הסב את נכדו, אך זה לא סיפק את הנכד. 'אני רוצה', אמר הילד שיהפוך לימים לנשיא מועצת גדולי התורה, 'שלימוד התורה שלי יהיה ביגיעה עצמית ולא בזכות אבות'. בירך אותו אפוא סבו שתהיה לו יגיעה עצמית ויוכל להבין את דברי התורה, ורווח לו.

כ"ז באדר
הגאון הגדול רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל
רחובות שכונת מטרסדורף הפכו ביום פטירת ראש ישיבת 'תורה אור' הנערץ 'הגאון הגדול רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל' – לבית אבלים אחד גדול.

בכי שטף את כל הרחוב, אנשים, נשים וטף בכו בדמעות שליש. על אף גילו המופלג, על אף חולשתו הרבה, אבל הם רצו אותו איתם 'עוד קצת'. אם לאבני הבניין הייתה יכולת להוריד דמעות, הן גם היו בוכות.

דומה, כי לא הייתה ישיבה שכה השפיעה על סביבותיה כמו ישיבת 'תורה אור' בשכונת מטרסדורף. ראש הישיבה – שהיה גם רבה של השכונה.

ראש הישיבה הדגול, הפוסק החשוב, המתמיד העצום, איש החסד והאהבה, משיירי כנסת הגדולה שעוד זכה לראות במו עיניו את מרן 'החפץ חיים' זיע"א – עלה אליו למרומים.

חבריו מהישיבה שבה למד באמריקה סיפרו שהספסל עליו ישב – משופשף היה מרוב התמדתו העצומה. הוא היה 'המתמיד' בה"א הידיעה, של ישיבת מיר הגדולה.

"לרבנו זצ"ל", סיפר אחד התלמידים, "היו כמה חלקים. יש אנשים שהם מנהיגים, יש כאלה שהם צדיקי הדור, יש כאלה שהם צדיקים גמורים. גם לפוסק הלכות יש כמה גדרים וכמה תחומים, אבל הוא היה הכל, תלמידיו ראו בו את הכל. הוא היה הפוסק, הוא גם היה המשגיח. אני לא יכול לשכוח עד היום הזה את הדרשות שלו. וגם את דרשות המוסר שלו. בכל הדברים שהוא עשה הוא היה גלוי. אנחנו ראינו בו פשוט את ראש הישיבה שהיה הכל מכל כל.

סמוך ונראה לשקיעת החמה, נסתם הגולל על אחד מגדולי ישראל, שבמשך יובל שנים כיהן כראש ישיבה לאלפים, העמיד תלמידים רבים וכיהן גם כחבר מועצת גדולי התורה וכחבר נשיאות מפעל הש"ס.

כ"ח בניסן
הגאון הצדיק רבי אברהם סלומון זצ"ל
עולם התורה והמוסר התייתם השנה מנוכחותו בעלמא הדין של המשגיח, 'הגאון הצדיק רבי אברהם סלומון זצ"ל'.

שלושים ותשע שנים שימש הגאון הצדיק רבי אברהם סלומון זצ"ל מנהל רוחני בישיבת חברון בירושלים, והיה לאחד מן הדמויות המשפיעות ביותר לאורך ההיסטוריה של ישיבת חברון. דורות של תלמידים עברו תחת ידיו האמונות, והוא התווה בעבורם את דרכה הייחודית של הישיבה, כפי שקיבל אותה מרבותיו.

שנותיו האחרונות היו, מסכת גדולה של ייסורים: מחלת השרירים שלקה בה שיתקה איבר אחרי איבר בגופו. על אף היותו צלול לחלוטין, הוא לא הצליח להניע שום איבר, בשל התנוונות שרירי גופו. בתחילה היה מתַקשר עם עיניו, באמצעות מחשב משוכלל שקורא תנועות עיניים; בחודשים האחרונים, גם עיניו בגדו בו, והוא נותר ללא יכולת תקשור עם הסביבה.

פרק מאלף למדו ממנו סובביו, בתקופה זו של חייו. "הוא נשאר ממש כמו שהיה, שמח ומאושר בחייו", מתאר ל'משפחה' אחד מתלמידיו הקרובים, שהיה מבאי ביתו גם בימי מחלתו. "אחד מרופאיו אמר, כי זו הפעם הראשונה שהוא רואה אדם שלקה במחלה הזו – שלא נכנס לדיכאון… הוא לימד אותנו, איך צריך לנהוג בכל מצב – גם כשחולים", מספר אותו תלמיד.

במשך כארבע שנים טיפלו בו תלמידיו ובני משפחתו במסירות עצומה. יום יום, היו באים ודואגים לכל המצטרך. שבוע לפני פטירתו, כשהרגיש שזמנו קרוב, ביקש לאסוף את בני המשפחה לביתו. כשהתקבצו כולם, הוא נפרד מכל אחד מבני המשפחה באופן אישי. לבסוף, הוא ישב אל מול לוח התיקשור וסימן במאמץ עליון עם עיניו הטובות את המשפט הבא: " אני רוצה להודות לכם על הכל. תודה".

ביום חמישי בלילה, ליל כ"ח בניסן, מעט לאחר חצות הלילה, השיב ר' אברהם את נשמתו הזכה לבוראו. לפנות בוקר, הובא גופו הקדוש אל מרכז היכלה של ישיבת חברון. הישיבה שבה גדל, הישיבה שהקדיש למען בניה שלושים ותשע שנים מחייו. שם נפרדו ממנו תלמידיו, בניו ובני משפחתו. לבקשתו לא נישאו הספדים, וביום שישי בצהריים נקבר בהר המנוחות בירושלים.

כ"ח בתמוז
מרן פוסק הדור הגרי"ש אלישיב זצ"ל
בשעות הצהריים של יום רביעי כ"ח בבתמוז, התבשר עם ישראל על התדרדרות במצבו הבריאותי של מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל. לחץ הדם ירד, ובשעות הצהריים המאוחרות הפך המצב לקריטי. בשעה 16:50 נפלו הסכרים. גל של בכי, יפחות וקולות יללה עטף את בית החולים 'שערי צדק', ומשם עברו קולות הנהי והבכי לעולם היהודי כולו.

קולות השבר והיגון הדהדו במאות בתי מדרש בארץ ובעולם, וגוש האדם שעמד צפוף כתף אל כתף בכניסה למחלקת טיפול נמרץ בבית החולים, הפך ללב הפועם בקצב אחד, לב הלום צער, שבור ונוטף דמעה.

גם מי שנטה שלא האמין עדיין, גם מי שלא הרהר בעובדה המצערת שעלולה להתרחש התבשר לפתע כי הגרוע מכל אכן קרה: פוסק הדור שהנחיל הלכה לרבבות, האיר את הדרך החשוכה והדוויה – איננו. כשהוציאו את מיטתו מחדרו בקומה השמינית בבית החולים געו ההמונים בבכי. קול בכי התמרורים הלך מקצה בית החולים ועד קצהו, ומבין רסיסי הבכי ושברי הדמעות, הורגשה לה תחושת היתמות המצמיתה.

משעות הצהריים המוקדמות, נפוצה במהירות הבזק הבשורה על התדרדרות במצבו הבריאותי של הגרי"ש, אך כולם נאחזו בתקווה. אולי יחוס עם עני ואביון, אולי ירחם.

שעת צהריים מאוחרת ברחובות של ירושלים. בני תשחורת ואברכים חוזרים לתלמודם לאחר הפסקת הצהריים, תינוקות של בית רבן ממתינים להסעות תלמודי התורה, ובנות הסמינרים מנצלות עוד אחר צהריים של חופשה.

ולפתע, נעצר הכל.

קולו של רמקול מייבב נשמע מרחוק, וככל שמתקרב הקול, עוד ועוד עוברים ושבים נעצרים על מקומם, נדהמים, הלומים, כמי שהוכו בברק.

"אוי לה לספינה שאבדה קברניטה", זועק הכרוז, "קשה סילוקן של צדיקים כשריפת בית אלוקינו, רוח אפינו אשר אמרנו בצילו נחיה נלכד בשחיתותנו… רבנו הקדוש מאור הגולה שר התורה והיראה גאון הגאונים, רבן של ישראל, מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב נתבקש לישיבה של מעלה. אשכבתיה דרבי תצא בשעה 22:00 מביתו בשכונת מאה שערים להר המנוחות. וכל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף השם", הרמקול מייבב וקולות יפחה ממלאים את הרחוב.

אביהם של מאות אלפי יהודים חרדים – איננו.

מי שלא ראה את פני האברך שהתקפל מלוא גופו בפינת תחנת האוטובוס, מי שלא שמע את קולות היפחה שבקעו מטנדר מלא אברכים שעשה את דרכו לעבר ישיבת מיר שבשכונת בית ישראל, מי שלא ראה את איש העסקים נשוא הפנים שעצר את רכבו בחריקת בלמים תוך איבוד עשתונות – לא ראה בשורת איוב מימיו.

אבי עולם התורה. אביהם של בני ארץ ישראל ושל בני חוץ לארץ. האבא של כל מי שרק רצה ליטול את השם ולזכות בכתר תורה שהונח בקרן זווית של שכונת מאה שערים בעיבורה של ירושלים, איננו.

ויתהלך את האלוקים ואיננו, כי לקחו השם.

ה' באלול
כ"ק מרן האדמו"ר משומרי אמונים זצ"ל
היה זה לפני שנה בדיוק. בראש השנה תשע"ב.
בית המדרש של שומרי אמונים השוכן כבוד בשכונת מאה שערים בירושלים, צפוף וגדוש עד אפס מקום. המוני החסידים, האברכים, עטופי טליתות צחורות. הבחורים חובשי מגבעות הקטיפה והנערים הלבושים חגיגית, נועצים מבטם במנהיג הנערץ, שניצב על הדוכן ופניו להבים. כ"ק האדמו"ר רבי אברהם חיים ראטה זצוק"ל, בנו של הרה"ק רבי אהרן ראטה זי"ע – בעל ה'שומרי אמונים' היה תפוש בשרעפיו. עיניו יוקדות, ישותו אפופה אימת הדין ודמותו הרושפת מטילה פחד על פני הסביבה, שחשה את גודל השעה. שעת תקיעת שופר תתקיים בעוד דקות ספורות.

בדברי כיבושין ובתוכחות מוסר, פתח האדמו"ר את הדרשה המסורתית שאותה הוא נושא כל שנה. ביסס דבריו על מאמרי חז"ל ודברי הזוהר, והרחיב בגודל מעלת התשובה דווקא ברגעים נשגבים אלו. בשלב מסוים פרץ האדמו"ר בבכי סוער והמשיך בקול חוצב להבות, אפוף רטט וזיע: "הפסוק אומר, 'והיה לעת ערב יהיה אור'. 'לעת ערב' הוא בגימטרייה תשע"ב, השנה שבפתחנו. זו תהיה שנת גאולה, בעיקר לקראת סופה, כמאמר הכתוב 'יהיה אור'…"

המשפט הסוחף, הצית את הניצוץ החבוי במכמני הנפש של הנוכחים. אך, האדמו"ר טרם סיים את דברו והמשיך להלום בעוז:

"אולם", המשיך האדמו"ר והתייפח בדמעות שליש: "היו לנו כבר בעבר כמה עתות רצון, זמנים שהיו מסוגלים לגאולה וישועה – והחמצנו אותם. לא זו בלבד, אלא שהם הפכו רחמנא ליצלן לשנים רוויות צרות ויגונות, תחת פדות ורווחה. ראו נא בני שלא תקלקלו הפעם את השעה ולא תחמיצוה… עשו תשובה, הרבו בלימוד התורה, הקפידו על המצוות ושמרו על גדרי הקדושה, הצניעות והדרך המסורה לנו מרבותינו זי"ע, כדי שנוכל הפעם לזכות לביאת המשיח שעומד אחר כתלינו ואמור להגיע"…

ששים ושש שנה כיהן האדמו"ר כמנהיג קהילת חסידי שומרי אמונים וניהל עדתו ברמה. אך גולת הכותרת של עבודותיו הטהורות היתה ללא ספק השולחנות הטהורים בליל שבת ובסעודה שלישית. מעמדים נשגבים שחזרו על עצמם מידי שבוע. היה זה פלא לראות גם יהודים הרחוקים מעבודת הבורא בעוצמות הללו, אין להם כל הבנה ומשיכה אל עולמות רוחניים והם עומדים נפעמים, מתבטלים, מביטים בהשתאות ברבי העורך את שולחנו כהקרבת קרבנות בבית המקדש. כל יחיד, גם פעוטות, חש ברוח של קדושה הנושבת סביב הצדיק היושב ועפעפיו עצומים ושרעפיו נתונים גבוה מעל גבוה.

איך נתאר את אותם רגעי כיסופים? היה זה מחזה בלתי נשכח. העיניים הטהורות, השמורות מאז היותו פעוט מכל דבר שאינו טוב, נפתחות ורק לובנן נראה חוצה, האישונים אינם כאן, הם אי שם בעולמות שנעלמים מאיתנו. אך גם לנו חלק בשירת הגעגועים הזו, השבת – – – השבת – – – השבת, נועם הנשמות…

רק עתה מובן לנו מדוע 'שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלוקינו', כי הצדיק הזה – בית מקדש היה, ומזבח בו, ומנורה, ושולחן טהור של לחם הפנים וארון הקודש של התורה כולה.

ומעתה יערוך הוא את שבתותיו למעלה, מה כאן עומד ומשמש אף שם יערוך כך. ואל החי אשר ייתן אל ליבו לא נותרה אלא המשימה הקשה, שלא לאבד את אשר קנינו במחיצתו, עד אשר יתקיימו דבריו הנכוחים, כי קרובים אנו מאוד אל היום הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים.