להרוס הכל, ולבנות מחדש – 5 הערות בעקבות האסון הנוראי / שלומי זייבלד

1) מאז היותי ילד קטן כבן שמונה, נפלה בחלקי הזכות להשתתף כמעט באופן רציף בהילולת הרשב"י באתרא קדישא מירון. באותם שנים, בהם נסעתי עם אבי להדלקה המסורתית והמרכזית של האדמו"ר מבאיאן על גג הציון במירון, טלטולי הדרך הקשים גרמו לכך שמספר המשתתפים בהילולה היה נמוך יותר מאשר בשנים האחרונות.

עם זאת, הדוחק והצפיפות היו במידה נוראית כמו היום. זאת, בשל כמויות הדוכנים בשבילי הגישה, כמו גם גודלם, או ליתר דיוק קוטנם, של מתחמי ההדלקות. רק כדי לשבר את האוזן: באותם שנים, היינו, הילדים, מתרוצצים עם השוטרים מסביב לכיפות הכחולות על גג הציון, כדי שלא יורידו אותנו משם.

מאז, הדוכנים הרבים נעלמו – על גג הציון אין עליה לבד למורשים בודדים, וההמונים המשתתפים בהדלקה המרכזית, עומדים על פארנצ'ס במרחק של 2 מתחמים מהיכן שהיינו עומדים רק לפני שני עשורים, ופחות.

2) במהלך העשור האחרון, לא זכורים לי מקרים בהם נזקקו משתתפים בהדלקה של האדמו"ר מבאיאן לפינוי רפואי, מלבד מקרה של אלימות ספציפית שהסתיימה בנפילה מגובה. במתחמים של החסידויות האחרות, בהם לא הסכימו / לא הגיעו להבנות מול המדינה והרשויות הרלוונטיות על בניית מתחם מתאים, יש מידי שנה עשרות התעלפויות ופינויים.

עם אישור או בלי, את אותם מתחמים היו צריכים ליישר לפני שנים ארוכות. בסופו של דבר, האחריות מוטלת על כתפי האנשים שחותמים על האירוע ומאשרים את קיומו. לא רוצה לחפש אשמים, ואין זה מתפקידי. אבל כמו שיכול להגיד לכם כל אדם שחגג מספר פעמים בהילולת הרשב"י, הדרך היחידה למנוע את האסון הבא יהיה אם עוד היום יעלו דחפורים לשטח. להרוס הכל, ולבנות מחדש.

אין ולא תהיה לגיטימציה ציבורית גדולה יותר למדינה להתעלם מהחלטת בג"ץ, לעקוף את הגופים השולטים בשטח, ולעשות מעשה – שימנע את האסון הבא בעז"ה.

3) גם בלי לחפש אשמים, הרשמים שלי מתחילת הערב היה כי אין באמת מפקד לאירוע. ר' בנציון קופרשטוק זצ"ל שהיה כה חסר השנה בנוף היה מוגדר בפי כל כ'אבא של מירון'. השנה, לא היה אבא לאירוע. אינספור דוגמאות לכך, החל מהנוכחות המשטרתית שלא הורגשה השנה על ההר, ועד לצורת ההתייחסות לרבבות שהמתינו שעות ארוכות לתחבורה הביתה. אך כאמור, לא נחפש אשמים בשעה זו.

4) במהלך ליל ל"ג בעומר, דמעתי. יודעים מה? לא מתבייש בזה: בכיתי. כמו ילד קטן. הייתי בהר מירון, ראיתי את הפינויים וקיבלתי את התיעודים המצמררים – ויחד עם כל האנשים שעמדו סביבי, בכיתי.

גם במוצאי שבת דמעתי. מהתרגשות. מי כעמך ישראל. אחרי שנה כל כך קשה של הסתה כה חמורה נגד מגזרים, עם ישראל מתגלה ביופיו. תורות ארוכים לתרומות דם במוקדי מד"א, שנאלצו להוציא הודעה עם בקשה מהציבור להפסיק להגיע לתרום דם. הדלקת נרות, תפילות ושירים באזורי מגורים שרגל חרדית לא דורכת בהם בימים כתיקונם.

בסוף, אחרי הכל, עם אחד אנחנו.

5) אבל יש מי שמסרב להבין זאת. כמויות הרוע, הרעל והארס שיוצאים במהלך היממה החולפת מגרונותיהם או ממקלדותיהם של אותם אנשים שגורמים לי להתבייש כל פעם ששואלים אותי היכן אני עובד ואני עונה בשקט: 'עיתונאי', בתקווה שלא ישייכו בין המקצועות שלנו.

אותם אנשים שפלים לא ממש מפנימים את האירוע, או שהם כן יודעים מה עושים ובכל זאת מנצלים את ההזדמנות להמשיך במעשיהם. טיפשים, או רשעים.
הם כבר מצאו את האשמים. כן, בדיוק, הציבור החרדי. וההקשר? רק אנשים עם כשל לוגי מובנה במוח כמו אותם "עיתונאים", מהנדסי תודעה יכולים להבין מה בין מאבק החרדים לאפשר את קיום ההילולה ללא הגבלות הקורונה, לבין ההרוגים בשל הדוחק.

רק בשביל הסיכוי שיש בין הקוראים אדם אחד שלא מודע לעובדות, שווה לטרוח ולכתוב אותם: היו השנה פחות אנשים על הר מירון בהילולת הרשב"י מאשר בשנים רגילות. אירוע כזה, יכול היה לקרות בכל שנה בשל הבעיות הקשות, אותם צריכים לחקור. מי אישר יציאה מעין זו משטח כה קטן ומלא אנשים, מה עשו השוטרים במקום, למה לא וויסתו את הקהל, ושאר הנושאים אותם יחקרו. מה בין זה לבין הגבלות על מגיפה שב"ה כבר לא משתוללת בישראל?

הסעיף הקודם, על היופי הגדול בעם ישראל שנרתם כולו למרות ההסתה במהלך שנות הבחירות ושנת הקורונה, היא התשובה לאותם מהנדסי תודעה: תתאמצו יותר, בינתיים אתם לא מצליחים. עם אחד אנחנו.