הכינו את הקלפיות: נתניהו מחפש עילה ללכת לבחירות / יוסף טיקוצ'ינסקי

שגרה מוזרה ומרתקת כאחד התקבעה לה בחיי היום יום של הממשלה והכנסת, בשבועות הספורים שחלפו מאז החלה לפעול. שגרה של פיצוצים ומשברים קטנים יותר וקטנים פחות בתוך הקואליציה. מסתבר שגם אחרי שנה וחצי של משבר שלא היה כמותו ועם כל הרצון הטוב לחזור לשגרה, עדיין מתקשים הפוליטיקאים להסתגל לחיים בלי בחירות. משום כך, המילה בחירות מרחפת באוויר בגובה נמוך והיא נשמעת בימים אלה בלי בושה גם בתוך מסדרונות הממשלה, החפצת חיים לכאורה.

אין שום קו מאחד בין הליכוד לכחול לבן וזה מורגש היטב בכל פעולה שהממשלה הזאת עושה. כך היינו עדים גם השבוע לשגרה של מתיחויות ותקריות בין המפלגות ומהן עולה שאלת השאלות: עד כמה יכולה ממשלה כזו לשרוד ואיזה מהמשברים ייצא לבסוף משליטה ויביא להתרסקות.

האופטימיים שבחבורה טוענים בהיגיון שהממשלה כן תאריך ימים משום שלגנץ אין לאן ללכת, הוא מתרסק בסקרים והתקווה היחידה שלו להישאר על הגלגל היא להישאר בממשלה בכל מחיר, מה שיביא לוויתורים מפליגים מצדו בנוסף לאלו המפליגים שכבר הפליג בהם עד היום. ולכן כל זמן שנתניהו לא ינקוט בפעולה אקטיבית כדי לפרק את החבילה היא לא תתפרק. נתניהו יצטרך לנער חזק מאוד את החבל כדי שעמיתו הרזרבי ישחרר את אחיזתו בו וייפול לתהום.

מצד שני, בפוליטיקה כמו בפוליטיקה כל משבר עלול לצאת משליטה ולהביא לפירוק. גנץ הוא לא השחקן היחיד בזירה מול נתניהו ויש עוד אנשים המסוגלים להשפיע על התמונה, החל באשכנזי מבפנים וכלה בלפיד מבחוץ. אבל גם הגדולים שבתומכיו של נתניהו מודים שאין הרבה סיכויים שהוא יקיים מרצונו הטוב את הרוטציה וייתן לגנץ את הכיסא בבלפור, בלי למצוא איזו נקודת מוצא צפויה או בלתי צפויה להשתמש בה ולחמוק מכך. כך שבאופן ריאלי, גם אם הממשלה תאריך ימים היא תאריך אותם ל-18 חודשים עד למועד הרוטציה, אז כבר יקרה ככל הנראה משהו.

איבה מול המצלמות

חוסר האמון ושלא לומר הזלזול שחש נתניהו כלפי גנץ, סיפק לנו את התמונה איתה התחלנו את השבוע רצוף המריבות הקטנות הזה, כשבישיבת הממשלה ביום ראשון בבוקר הוציאו אנשי הליכוד את כלי התקשורת מישיבת הממשלה מיד עם תום דבריו של נתניהו. גנץ שהתכונן גם הוא לשאת דברים לתקשורת זעם ותהה לפשר הנעשה. אחד מאנשי לשכתו של נתניהו התערב והעביר את המסר לראה"מ שהורה להכניס בחזרה את כלי התקשורת ולאפשר לגנץ לנאום, כשבהמשך אף הוא בעצמו ענה לגנץ, אבל בלי להפנות אליו אפילו מבט.

שניה אחר כך התחרט נתניהו על נדיבות הלב שגילה כלפי הרזרבי משום שגנץ ניצל את רשות הדיבור כדי להשמיע דברים שלא נעמו לאוזני הבוס, כמו הסתייגות מתכנית החלת הריבונות, תמיכה בעמדת המערכת המשפטית ואף בחוקים שעלולים לגרום לזעזועים בקואליציה. אבל היה זה מעט מאוחר מידי מכדי לעצור את זה, והרבה מאוחר מידי מכדי להבין שהחיבור בין הליכוד לכחול לבן לא בהכרח היה הדבר הכי אידיאלי בלשון המעטה.

ככל שחולפים הימים, נתניהו מבין שבחירות הן לא תרחיש רחוק ואולי לא כדאי לגרום להן להיות תרחיש רחוק. הסקרים לרעת גנץ גורמים לכמה אנשים בעלי השפעה בסביבתו הקרובה לעשות לו שטיפת מוח שטוב לו יותר לפרק את השותפות וללכת לבחירות בתואנה כלשהי. מנגד הסקרים העדכניים יותר מלמדים שהליכוד מאבד מעט כח לטובת ימינה בכלל העיכוב בהחלת הריבונות כך שנתניהו באמת כבר לא יודע להחליט מה יותר טוב לו ברגע זה.

סדרת המשברונים בין המפלגות נמשכה גם בימים הבאים והם לא נגרמו רק מסדר יומה השוטף של הכנסת או הממשלה. שני הצדדים שלפו מהארכיון את הפרשות ששניהם רצו לשכוח ועשו בזה שימוש.

כאילו במקרה, פרסם דווקא השבוע היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט את חוות דעתו, לפיה נתניהו לא יוכל לקבל מימון לצורך הוצאות משפטו. הסוגיה נדונה כבר תקופה ארוכה, ועדת ההיתרים שע"י מבקר המדינה היא המוסמכת לדון בכך והיא כבר קבעה שנתניהו לא יוכל לקבל את המימון, אולם עם כניסתו של מתניהו אנגלמן לתפקיד המבקר התחלפו גם חברי ועדת ההיתרים והנושא נפתח מחדש.

כדי לקיים דיון חוזר, נדרשה ועדת ההיתרים לקבל גם את חוות דעתו של מנדלבליט והשבוע הוא החליט לפרסם אותה. היועהמ"ש קבע שנתניהו לא יכול לקבל מימון מקרובי משפחתו בעלי ההון כדי לשלם לעורכי דינו משום שהדבר לא חוקתי. נתניהו כמובן זעם ופרסם בשם מקורביו כי לא יתכן שמנדלבליט תופר מצד אחד תיקים לראש הממשלה ומצד שני גם לא מאפשר לו לקבל ייצוג משפטי חזק שיגן עליו מול ההתקפות הללו.

במפלגות השמאל השיבו לנתניהו כי הואיל והוא מוערך כאחד האנשים העשירים בישראל עם הון עצמי של כמה עשרות מיליונים, לא יקרה דבר אם הוא יואיל להכניס את היד לכיסו ולממן לעצמו את עורכי הדין היוקרתיים שהוא חפץ בהם. התשובה הימנית לכך היתה כמובן שמשפט נתניהו עולה למשלם המיסים הון עתק ומערכת המשפט הממומנת מכספי ציבור משקיעה מיליונים ברדיפת נתניהו ולכן זו צביעות לא לאפשר לו לקבל סיוע מחברים וקרובי משפחה.

ובתווך במרכז המהומה, ניצבים אנשי כחול לבן מעט נבוכים, הסיטואציה הזו לא נוחה להם. גנץ העלה את משפטי נתניהו על ראש שמחתו ואיתם הוא נופף בקמפיינים נגד נתניהו, והנה הוא נמצא כעת באותה סירה עם נתניהו שממשיך לחטוף מהאופוזיציה. במצב כיום גנץ לא יכול לתקוף את נתניהו ולטעון שראש ממשלה החשוד בפלילים לא יכול להמשיך בתפקידו, הוא הרי העניק לו את התפקיד בחתימת ידו. מצד שני הוא לא יכול לגונן על נתניהו והוא לא יכול להרשות לעצמו לתקוף את מערכת המשפט, כך שכל מה שנותר לו לעשות זה לשתוק.

ואת השתיקה הזאת מנצלים היטב אנשי יש עתיד תל"ם כדי לחבוט בגנץ ללא רחם. גם מול החבטות הללו נאלץ גנץ לשתוק אבל בתוך תוכו הוא צובר את המרמור, שאותו הוא יפנה בסופו של דבר לליכוד. המרמור הזה לא מוסיף לאחדות שלו בתוך הממשלה.

העבר מערער את ההווה

ובינתיים באופוזיציה שלפו עוד פרשה מהארכיון. באופוזיציה יושב משה בוגי יעלון שבשנים האחרונות יש לו רק דבר אחד בראש: צוללות. יעלון חוזר וזועק בכל הזדמנות שבניגוד לעמדת מערכת המשפט, נתניהו כן מעורב בפרשה שזכתה לכינוי תיק 3000 והוא מנסה בכל כוחו להחזיר אותה לסדר היום, ניסיונות שכבר מעוררים גיחוך, שלא לומר חמלה.

בשבוע שעבר ניסה יעלון להעלות לסדר היום במליאה הצעת לסדר, להקים ועדת חקירה שתבדוק את פרשת הצוללות ואת הקשר שלה לנתניהו. ההצעה נדחתה כמובן ברוב קואליציוני אך יעלון לא אמר נואש והשבוע הוא העלה את הנושא שוב לסדר היום בוועדה לביקורת המדינה, שם הציע שהכנסת תמליץ למבקר המדינה לבדוק את הנושא.

כמובן שההצעה הזו נדחתה גם היא ברוב קואליציוני אבל היה בה די כדי להעלות שוב את הנושא לסדר היום, יעלון וחבריו ביש עתיד תל"ם תקפו במילים קשות את נתניהו וטענו שוב ושוב כי לא יתכן שפרשת שחיתות ביטחונית חמורה כל כך התרחשה מתחת לאפו של נתניהו מבלי שהוא יידע ממנה ויהיה מעורב בה.

הנושא היה נשאר בתחום הצעקה האופוזיציונית לולי קרתה טעות אחת ששיחקה לידיהם של יש עתיד תל"ם. זה קרה כשגבי אשכנזי, שר החוץ בממשלתו של נתניהו הביע הזדהות עם עמדת יש עתיד ואמר כי "פרשת הצוללות חמורה. אם יש צורך בחקירה נוספת, אני סומך על המשטרה שתפתח בחקירה".

לרגע הזה חיכו אנשי הליכוד והם פתחו במתקפה נגד אשכנזי משום שזה פגש אותם בדיוק בנקודה המורכבת והאמוציונלית עבורם. אשכנזי עצמו נושא סוד עלום בפרשת הרפז, שעלה לכותרות לאחרונה כשנודע על הקלטות בהן נשמעים אשכנזי ומנדלבליט סוגרים פינות כיצד לטייח לכאורה את הפרשה ולנקות את שמו של אשכנזי.

בליכוד לא מסוגלים לשאת את העובדה ששר החוץ בממשלה שלהם, הוא בן בריתו של היועץ המשפטי שהפך לאויב מספר 1 של נתניהו ולטענתם הוא תופר לו תיקים. ואם תרצו, זו עוד סיטואציה בלתי אפשרית בממשלה המסובכת והמורכבת ביותר שידעה מדינת ישראל.

וההצגה נמשכה כשבליכוד המשיכו להתעקש שתקציב המדינה יהיה חד שנתי, בניגוד להסכם הקואליציוני שקבע תקציב דו שנתי. מבחינת כחול לבן מדובר בנושא קריטי שמבטיח יציבות לממשלה עד לאחר קיום הרוטציה והתחמקות של נתניהו מכך היא התחמקות מקיום הרוטציה. למעשה, נושא התקציב הוא הנושא המרכזי שעליו יכולה לקום או ליפול ממשלה ולכן עבור נתניהו זו ההזדמנות הטובה ביותר לפרק ולצאת לבחירות. בכחול לבן חוששים בדיוק מזה ולכן מתעקשים שלא לוותר על כך.

שר האוצר ישראל כ"ץ החריף השבוע את הטון והצהיר כי אם לא יתקבל תקציב חד שנתי ישראל תלך לבחירות. להפרת ההסכם הזו הצטרפה הפרה נוספת, כשוועדת הכספים התבקשה לאשר את העברת הסמכות על הרשות לניצולי השואה ממשרד האוצר למשרד לשוויון חברתי של השרה מירב כהן מכחול לבן, כפי שסוכם בהסכם הקואליציוני. אולם נציגי הליכוד בוועדה התעקשו שלא לאשר זאת והעדיפו לדחות את ההחלטה למועד אחר. בקיצור, האמון בין הליכוד לכחול לבן לא ממש מתחזק ולכן אך טבעי הוא שהמילה בחירות מרחפת כל העת בחלל האוויר בגובה נמוך.

אל תיראו מופתעים

על המצע הפוליטי הלא רענן הזה הגיע יום רביעי, היום ההיסטורי בו היתה אמורה להישמע ההכרזה על החלת הריבונות המלאה מלאה על כל שטחי יהודה ושומרון לעד ולנצח נצחים, כפי שהבטיח נתניהו בשתי מערכות הבחירות.

הריבונות כמובן לא התרחשה ואיש לא נפל מהכיסא. אף אחד לא הופתע ואף אחד גם לא ניסה להיראות מופתע. המחלוקות הקשות מול כחול לבן ומול הממשל האמריקני היו מהותיות כל כך שאיש לא באמת ציפה שכך תוכרז ריבונות בפתע פתאום.

באופן פורמלי, נתניהו הצהיר כי הוא ממשיך בהתייעצויות עם הנציגים האמריקנים שעדיין שוהים בישראל ועם בכירי הבית הלבן, כדי לגבש מתווה שיהיה מקובל על כולם. לפי אחד הדיווחים הממשל בארה"ב מוכן להתרכך בנושא בתנאי שישראל תעלה את המחיר שהיא תשלם לפלשתינים תמורת ההכרזה, כמו הכרה בבניה הפלשתינית הלא חוקית בשטחי C והטבות מפליגות נוספות. מה שאומר שמתיישבי יו"ש צודקים בטענתם כי התכנית היא למעשה הסכם אוסלו ולא החלת ריבונות ולכן הם מתנגדים לה.

גורמים בצבא גם מאשרים כי עד לרגע זה הם לא קיבלו מפות או כל מידע אחר שיסביר להם מה בעצם הם צריכים לעשות מול הכוונה להחיל ריבונות ויש לצבא הרבה מאוד מה לעשות, הוא הגוף המרכזי שיהיה מושפע מכך ובכל זאת איש לא טרח לעדכן אותם האם באמת עומד לקרות מהלך כזה וכיצד הוא יתרחש.

גם הקבינט המדיני ביטחוני לא ממש עודכן בפרטים מהותיים הדרושים לו כדי לאשר את החלת הריבונות ואת המהלך ההיסטורי. בוועדה לביקורת המדינה בכנסת שהתכנסה השבוע כדי לדון בכך, הבטיחו נציגי הממשלה באופן מגומגם כי "בקרוב" יגיע המידע הרלוונטי לקבינט והשרים יוכלו לדון בכך. אבל עד כמה יכול להיות 'בקרוב' אם התאריך הרשמי לריבונות כבר חלף עבר?.

בינתיים, רק בגלל הדיבורים על כך בתקשורת נאלץ הצבא להתמודד עם איומים להסלמה ביטחונית ביו"ש או בנקמה שעשויה להגיע מכיוון עזה. הפלשתינים לא זקוקים לסיבות מוצדקות כדי לפגוע ביהודים הם רק צריכים תירוצים. ודיבורים על החלת ריבונות הם יופי של תירוץ. בפועל, הצבא לא מעודכן על ריבונות אבל נאלץ להתמודד עם תרחישי הסלמה בגלל הדיבור על ריבונות, זו ההשלכה המעשית היחידה שיש לכל הנושא כולו.

וכאן המקום להביט שוב בנעשה ולנסות שוב להבין את מה שכבר מובן כל כך. נתניהו, פוליטיקאי מבריק, מכיר יותר טוב מכל אחד אחר המפה ואת התמונה המלאה. העמדה האמריקנית לא חדשה לו והוא ידע אותה מראש, הוא ידע היטב מראש שכל הכרזה כלשהי על ריבונות תהיה כרוכה במחיר לפלשתינים, הוא יודע היטב שדיבורים על כך עלולים לגרום להסלמה ביטחונית והוא ידע מראש היטב מה עמדת כחול לבן ועל מה הם לא חתמו לו בהסכם הקואליציוני.

תומכי נתניהו, ככל שהם מעריכים אותו יותר וככל שהם מכירים יותר בכוחו וביכולותיו העצומות, יצטרכו גם כן להודות ששום דבר ממה שמתרחש עכשיו לא הפתיע אותו. לא קרה כאן שום דבר שלא היה צפוי מראש, שום דבר לא הסתבך ושום דבר לא התפתח לכיוונים שהוא לא חשב עליהם קודם. אמריקה היא אותה אמריקה, הפלשתינים הם אותם פלשתינים ונתניהו הוא אותו נתניהו.

אז למה בכל זאת הסיפוח לא יצא לפועל? מה השתבש בדרך שגרם לעצירת התכנית? התשובה היא כמובן – כלום. נתניהו ידע מראש שהוא לא יוכל להחיל ריבונות ולכן גם אף אחד לא הופתע השבוע כשזה לא קרה. וזו נקודה שחשוב מאוד לזכור אותה כשנתניהו ייצא שוב לבחירות ויעלה את החלת הריבונות על ראש שמחתו. חשוב יהיה לזכור אז שכשם שהוא לא יכול היה לעשות זאת עכשיו – הוא גם לא יוכל לעשות זאת אחר כך. כל הסיבות האחרות לעיכוב הן אפילו לא תירוצים משום שהם צפויים מראש ולא צפויים להשתנות גם הלאה.

התקווה של נתניהו כעת היא שהזמן יעשה את שלו. משבר הקורונה לדאבוננו נמצא כאן ולא מתכוון ללכת לשום מקום ולכן סביר להניח שנראה בימים הקרובים עוד הכבדות בנהלי הזהירות ונראה את נתניהו עוסק יותר בכך ומשקיע את סדר יומו בכך.

בדיוק כפי שהיה כשהחל הגל הראשון, אז היה לנתניהו אינטרס פוליטי לקחת שליטה על המצב כדי להבליט את מנהיגותו מול גנץ, כך סביר שיקרה גם עכשיו, ויש באמת לקוות שכך יקרה. אולי כשיהיה לנתניהו אינטרס להשכיח מאיתנו את מבוכת הריבונות, הוא יסתער על משבר הקורונה ויטפל בו באפקטיביות וביעילות, עם נהלים מסודרים והגיוניים, לא סותרים, לא מבולבלים ולא בררניים כלפי החרדים השומרים יותר מכל על ההנחיות.

התקווה שלנו במשבר הקורונה היא שאותה קורונה שקרצה לנתניהו בגל הראשון תקרוץ לו גם עכשיו וכך כולנו נרוויח. אנו מוכנים לשמוע את התירוץ שקורונה חשובה יותר מריבונות ולהעניק לנתניהו את הסולם הזה לרדת מהעץ ובלבד שהמשבר יטופל כמו שצריך. על הריבונות אנחנו מוכנים לסלוח לו. וגם אם אנחנו לא נוותר לו, תמיד תהיה לו את ארה"ב שתלחץ על הבלמים בשבילו, תסכל את החלת הריבונות ותעזור לו להמשיך לשחק בנדמה לי.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן