יוסף טיקוצ'ינסקי
לא היה שילוב מושלם יותר ואפקטיבי יותר עבור הקואליציה, יותר מהשילוב המופלא בין מספר חברי הכנסת המאומתים ומזג האוויר הסוער שהשבית את אזור ירושלים כבר מיום רביעי. גם חברי הקואליציה שאינם יהודים מאמינים עצמו עיניים בסתר והודו על ההשגחה הפרטית המופלאה.
שבוע לא קל עמד לפתחם של מנהלי סיעות הקואליציה והקושי האמיתי היה במיוחד עבור חברי ימינה. בשבוע שעבר לא הושג רוב לכמה חוקים מהותיים בהם חוק האזרחות, חוק הגיוס ועוד, החוקים הללו נמשכו מסדר היום ונדחו להשבוע.
אבל גם השבוע לא השתנה כמובן שום דבר מהותי בחייה של הממשלה הזאת. חוק האזרחות עדיין נמצא במחלוקת וגם הפשרה שהושגה עם האופוזיציה לא מועילה לפי שעה. בני גנץ עצמו אובחן כחיובי לקורונה ולכן ביקש שלא להעלות את חוק הגיוס בהיעדרו, אבל גם אם לא היה מבקש, לחוק עדיין אין רוב ולא בטוח שהוא היה עולה.
המבוכה הקבועה המלווה את חייה של הקואליציה התגברה בשבועיים האחרונים ביתר שאת, כשכבר גובר האילוץ של לוח הזמנים המחייב להידרש לחוקים רגישים שנדחו עד כה, אבל מהותה של הממשלה לא השתנתה, ומה שהיה נכון ללפני שבועיים נכון גם להיום. רע"מ היא אותה רע"מ והקואליציה היא אותה קואליציה.
הפתרון הזמני הראשון שניתן היה לעשות בו שימוש, הוא מספר חברי הכנסת המאומתים שאובחנו בימים הללו, כך היתה לעידית סילמן סיבה לבקש דחיה נוספת בחוקים החשובים. השבוע התווסף לכך מזג האוויר הסוער ששיחק בדיוק לידיה.
ביום שני עלה חוק הגיוס לסדר היום, אבל ברגע האחרון הוא נמשך כשהקואליציה הבינה שאין לה אפילו סיכוי לקבל רוב לאשר אותו. המליאה החלה את סדר יומה בהצעת אי אמון שהגישה האופוזיציה, אבל הקואליציה מצידה החלה למשוך את הזמן ולעשות פיליבסטר כדי לנסות לגייס רוב להצבעה.
שר השיכון אלקין נקרא לעלות לדוכן ולמשוך את הזמן עד שוועדת החוקה תסיים את הדיון שקיימה באותה שעה בחוק הקורונה החדש והח"כים ישובו למליאה. בינתיים ערכו שם התייעצות מהירה והוחלט למשוך מסדר היום את חוק הגיוס ולאחריו עוד שורה ארוכה של חוקים חשובים. המליאה שהיתה אמורה להסתיים לפנות בוקר התפזרה בשעת ערב מוקדמת ושוב נשארה הקואליציה עם חקיקה קריטית שאין לה מענה, כך נראית כנסת משותקת.
על פי התקנון עברו החוקים ליום רביעי, אבל אז הגיעה הישועה בדמות סערת מזג האוויר. התחזיות דיברו על שלג שיתחיל כבר ביום רביעי בערב ולכן התכנסה הנהלת הקואליציה לדיון דחוף והחליטה כי על מנת שלא לגרום לחברי כנסת להיתקע בירושלים במשך כל סוף השבוע, יובאו רק כמה חוקים בודדים הנמצאים בהסכמה והמליאה ננעלה בצהרי יום רביעי בשעה 2.
האבן שנגולה שוב מעל ליבם של רכזי הקואליציה היתה יותר גדולה מכדור שלג מצוי אבל גם הם יודעים שהרגיעה היא זמנית, הבעיה רק נדחתה לשבוע הבא. לסילמן עצמה כמו לחברים נוספים בימינה, יש לא מעט כאב בטן על התנהלות הממשלה הזאת. הם אלה שנדרשים ליישר קו ולהיכנע לכל גחמה כדי לשמור על שלמות הממשלה, בעוד שחברי רע"מ מצהירים ששום דבר לא מובן מאליו ואם הקואליציה שהם חברים בה רוצה את האצבעות שלהם, יש לפתוח את הנושא לדיון בכל הצבעה מחדש ולשלם במזומן עבור כל מה שאמור להיות מובן מאליו.
את חברי ימינה זה מתסכל, משום שהם חוטפים אש כל הזמן מהצד הימני שלהם, מהמצביעים שנבגדו על ידם ולא מוותרים להם. המצב ביהודה ושומרון לא פשוט, הממשלה מפנה התנחלויות ומאחזים והמתיחות בין התושבים לצבא ולרשויות הגיעה לשיאים חדשים בואכה מלחמת אחים. אבל במקום שהם יוכלו להשתמש בכוחם בממשלה כדי לרכך את הביקורת מהבית פנימה כמו שהם תכננו לעשות, המצב רק מחמיר והם לא מצליחים לקדם אפילו חוקים זניחים יחסית שחשובים להם.
כך למשל מנסה סילמן לקדם את החוק לאיחוד מוקדי החירום בישראל למוקד מרכזי אחד, חוק שיזם ח"כ הרב משה גפני והוא ייתמך גם על ידי האופוזיציה, אבל במשרד הבריאות לא מאפשרים לזה לקרות, מה שגורם לעוד מתיחות בין ימינה לשר ניצן הורביץ. כמה עדי שמיעה שהיו נוכחים בירכתי המליאה שמעו אותה מאיימת על מאן דהו בטלפון שאם החוק לא יקודם היא לא תצביע עם הקואליציה. אבל ברור לכולם כולל לה עצמה שזהו איום חלול, יו"ר קואליציה לא יכולה להצביע נגד הקואליציה מה גם שגם היא יודעת בדיוק איך האיום הזה יסתיים בחסות יחסי הכוחות בממשלה.
אבו מאזן חוזר לעניינים
בימינה כבר הפנימו זאת מזמן וכיום הם גם מתקשים כבר להסתיר את זה. בנט וחבריו לא באמת מצליחים ליישם את המדיניות עליה חלמו ואותה הבטיחו למצביעים שלהם, הכח שלהם בממשלה הוא אפסי ומי שקובע את סדר היום הם רע"מ ובעיקר החלק השמאלי רדיקלי של הקואליציה.
הזירה הבולטת ביותר בה מגיעים הדברים לידי ביטוי היא הזירה המדינית. תהליך מדיני כמו שהשמאל חולם עליו אינו מעשי כמובן אבל עצם השיח סביבו מהווה ניצחון לחלום השמאלני הוותיק. בשנים האחרונות ככל שהעמיק הקפאון המדיני, העולם הבין שהפלשתינים לא רלוונטיים וכך נרקמו הסכמי השלום עם מדינות ערב המתונות.
טראמפ גרם להרבה מדינות להבין שיש כאן הרבה כסף שמונח על הרצפה ואף אחד לא משכיל להתכופף ולהרים אותו. מדינות כמו האמירויות, בחריין ואפילו סעודיה הבינו שאם הם ימשיכו להתבצר בחלום הפלשתיני הם יפסידו בינתיים מסחר שיכול להתבצע בהיקפי ענק עם ישראל וארה"ב ולכן החליטו לא לחכות יותר. הפלשתינים הפכו לבלתי רלוונטיים, לסרח עודף ולעצם בגרון של מדינות ערב.
כעת הגיעו גנץ, לפיד וחבריהם והחזירו את הרשות הפלשתינית לקדמת הבמה. גנץ נפגש פעמיים עם אבו מאזן ולפיד נפגש השבוע עם שר בכיר נוסף ברשות, שחזרה פתאום להיות הגוף הרלוונטי הניצב מול ישראל. ברמה הפרקטית, הרשות חייבת להיות רלוונטית עבור ישראל, כל התיאומים הביטחוניים ביו"ש מתנהלים רק מולה וכך זה מתנהל לאורך כל השנים מאז הסכמי אוסלו. מדובר גם באינטרס מובהק של הרשות עצמה שצריכה להישאר רלוונטית מול חמאס שכבר מזמן שולט בדעת הקהל ברוב שטחי יו"ש והרשות.
אבל השינוי המהותי שהתרחש עכשיו הוא ברמת הכותרות. הרשות כבר אינה מוקצה, מדינות ערב שהפסיקו להתייחס אליה יהיו חייבות לחזור ולהתחשב בה מעתה והלאה וזה כבר מחזיר אותנו כמה שנים לאחור. בנט, שקד וחבריהם מביטים על הנעשה וחוטפים חום, אבל עיקר התסכול שלהם הוא שאין להם מה לעשות נגד זה. הממשלה מעולם לא היתה כל כך קצוצת כנפיים וחסרת יכולת לקבוע מדיניות ברורה ומסודרת בתוכה.
אם לבנט היה קצת יותר כח והשפעה בתוך הממשלה שלו עצמו, הוא היה מצליח לרכז את גנץ ולפיד לשולחן אחד ולקבוע איתם כללים ברורים עד כמה אפשר לרומם את קרנה של הרשות הפלשתינית ועד כמה אי אפשר. אבל כשאין לו יכולת כזאת, הם פועלים בחלל ריק ועושים ככל העולה על רוחם.
וכשזה המצב בתוך הממשלה, זה משפיע על כל ההתנהלות בחוץ. אחת מהבטחות הבחירות המרכזיות של בנט ושקד היתה לפנות את המאחז הבלתי חוקי חאן אל אחמר. הם ניהלו קמפיין שלם שלעג לנתניהו על כך שלא פינה את המאחז הסמוך לירושלים למרות שבג"ץ פסק כי יש לעשות זאת, אבל לממשלה היו שיקולים ביטחוניים ופחד שלא להסלים את המצב וכך נותר הכפר הלא חוקי על מקומו.
כשבנט ושקד קיבלו את מושכות השלטון הם הבינו גם הם שמצבם יותר גרוע משל נתניהו כי גם בתוך הממשלה אין להם מנדט לפנות את המאחז, שהפך בינתיים לסמל המאבק כשכל מדינות ערב ואירופה מחזקים אותו במאבקו מול הכובש הישראלי. אבל השבוע עלה שם רעיון חדש. המאחז יפונה ממקומו אבל יוקם מיד מחדש במרחק של 300 מטר על אדמות מדינה.
משמעות הרעיון הזה היא שמדינת ישראל ביוזמתה עושה מה שלא עשתה מעולם, ומקימה יישוב פלשתיני רשמי בשטח ישראלי שאינו נתון לוויכוח, במרכז המדינה סמוך לעיר הבירה הישראלית, שטח שיימסר מרצון לבעלות פלשתינית ללא כל הסכם שלום, נסיגה דה פקטו. דבר כזה לא קרה אפילו בממשלות שמאל וקשה לתאר עד כמה הרעיון הזה מרחיק לכת.
מצבה של מפלגת ימינה הופך בכך לחמור עוד יותר, כשכל זה קורה על רקע הניסיונות לפינוי חומש ועל רקע פינוי מאחז גבעת רונן, פינוי שיוצא לפועל כתגובה על אלימות מתנחלים נגד פלשתינים בשבוע שעבר, למרות שתושבי גבעת רונן עצמם לא היו מעורבים באלימות הזאת אבל הממשלה בחרה לנקוט כנגדם בענישה קולקטיבית.
עכשיו נבין לבד מה מרגישים מתיישבי יו"ש כשמצד אחד המדינה מפנה אותם מבתיהם מבלי שהיא מציעה להם כל פתרון, ומצד שני אותה מדינה מפנה בעדינות מאחז ערבי שגם הוא לא חוקי, אבל שם מוצע להם בית חלופי במקום צמוד. עכשיו שבנט ינסה לספר להם שזו לא ממשלת שמאל רדיקלי. כך בדיוק הוא מאבד את שאריות התמיכה שאולי עוד נותרו לו בקהל הביתי. וזה לא קורה בגלל מדיניות אלא בגלל חוסר מדיניות. זה קורה אך ורק בגלל חוסר היכולת של בנט לנהל איזושהי מדיניות שאפשר יהיה להסכים או להתווכח, אבל לפחות שתהיה מדיניות.
הממשלה לא בעניינים
הזירה הנוספת בה מגיע הכאוס לידי ביטוי היא כמובן הקורונה. אם למישהו היה ספק עד כה האם לממשלה יש איזושהי מדיניות, תכנית ברורה או דרך, בה השבוע הזה וטפח על פניו. אפשר להסתפק ואפשר להתווכח האם יש דרך כלשהי להתמודד אחרת עם גל האומיקרון האלים על כל תוצאותיו, העולם כולו עומד נבוך מול המצב שאינו שונה בהרבה מהמצב כאן. יש להניח שאם היתה מונהגת כיום מדיניות הממשלה הקודמת, זה לא היה אפקטיבי, הציבור עייף ולא בנוי נפשית לעמוד בסגרים והגבלות ומה שהיה יכול להיות שונה זה שהיינו רואים יותר דוחות ויותר אלימות בין שוטרים לאזרחים.
ובכל זאת, האזרחים מצפים לשמוע מהממשלה איזושהי תכנית, איזושהי דרך הגיונית ומתקבלת על הדעת להתמודד עם המצב. בנט, לפיד ובעיקר ליברמן אוהבים לומר שוב ושוב שהמדיניות שלהם שקולה וכי הם מעדיפים להשאיר את המשק ואת מערכת החינוך בתפקוד רגיל ומלא כדי ללמוד לחיות לצד הקורונה.
בנט אפילו הגדיל ואמר שהמערכת הרפואית הונחתה להיערך לתרחיש של יותר מאלף חולים קשים, תרחיש שהיה הגיוני מראש. כעת המצב הוא שהמספרים הללו הופכים למציאות אבל הסוף עוד לא נראה לעין, זאת הפעם הראשונה מאז שהחלה הקורונה שמערכת הבריאות באמת מרימה דגל אדום אבל בממשלה אין מי שיקשיב.
המשק הפתוח ומערכת החינוך המתפקדת לפחות באופן רשמי, הם לא תוצאה של מדיניות אלא של חוסר מדיניות. בנט יודע שליברמן לא ימהר לפתוח את הקופה כדי לפצות את בעלי העסקים, השכירים והעצמאים, הוא יודע שלניצן הורביץ אין יכולת להסתדר עם בכירי מערכת הבריאות והוא יודע שבקבינט הקורונה הוא ניצב לבד ללא גיבוי של חבריו.
ביטול חובת הבידוד במערכת החינוך היא עוד פארסה שכל כולה כאוס. המומחים מזהירים שהמהלך יביא להגברת ההדבקות אבל לבנט אין יכולת לעמוד מול חבריו ולעשות את הדבר הפשוט והמתבקש. באופן רשמי ההורים יתבקשו לבצע לילדיהם בדיקות בית אבל כולם יודעים כמה בדיוק זה מציאותי ועוד יותר מבינים עד כמה זה באמת יעיל.
המגיפה יצאה משליטה כבר בתחילת גל האומיקרון וזה לא קרה בגלל מדיניות שגויה אלא בגלל חוסר מדיניות בכלל. לאף אחד בממשלה ובמיוחד לא לבנט אין את היכולת לשרטט תכנית ולעמוד מאחוריה, גם אם זו תכנית גרועה אבל לפחות שיהיה משהו לדון בו, אבל גם זה לא קורה.
גם אם היו כאלה שתמכו בתחילה במדיניות המכילה של הממשלה ואמרו כי יש ללמוד לחיות לצד המגיפה ולהשאיר את המשק פתוח, היום הם מבינים שזה היה יכול להיות נכון אם זה רק היה מתקבל כמדיניות אחראית וזהירה, שיכולה להשתנות תוך כדי תנועה בהתאם לצורך. אבל כשזה קורה מחוסר מדיניות אז המצב כבר לא ניתן לשליטה.
בתוך שבוע אחד חוותה הממשלה קריסה בשלוש זירות במקביל. התנהלות הכנסת הוכיחה שאין לממשלה יכולת לנהל את הפוליטיקה של עצמה, המצב ביו"ש ופרשת חאן אל אחמר הוכיחו שאין לממשלה יכולת לנהל מדיניות מדינית אחת ברורה והכאוס בקורונה הוכיח שלממשלה אין קצה קצהו של מושג איך להתנהל מול המצב הזה. חולשתו של בנט צפה ועלתה לעיני כל בשלוש הזירות הכי קריטיות בסדר יומה של הממשלה.
על רקע הכאוס הזה הפציע פתאום נתניהו וחזר לזירה כשהוא מבהיר לראשונה באופן רשמי, שעסקת הטיעון אינה על הפרק כרגע, בדיוק כפי שהיה צפוי מראש וכפי שהוסבר כאן מעל במה צנועה זו בשבוע שעבר.
מבחינת נתניהו, הוא חוזר לשגרת יומו כיו"ר אופוזיציה וההוכחה לכך היא שהוא חוזר לתקוף את הממשלה ולשאת הצהרות לתקשורת נגד ההתנהלות של בנט. בנקודה הזאת יש לנתניהו יותר מזל משכל, הרי גם אם הוא היה היום בשלטון הוא לא היה מצליח לשנות את עוצמתו של הנגיף, הוא היה נאלץ להילחם באזרחים העייפים והמותשים משנתיים בלתי אפשריות, אך כעת כשהוא לא בשלטון יש לו את הפריבילגיה לתקוף ולהשתעשע בדמיון שהוא היה יכול לפעול אחרת.
אבל בנקודה אחת נתניהו צודק. אם הוא היה היום בשלטון הוא היה מציב מדיניות או תכנית כלשהי, היה מאוד נוח לחלוק, להתווכח וגם להוכיח שהיא לא בהכרח נכונה, אבל לפחות היה מאן דאמר, היתה תכנית, היה משהו לעבוד איתו, נקודה ברורה כלשהי להתחיל ממנה. אצל בנט גם זה לא קיים וזאת בעצם החולשה העיקרית שלו, זו בעצם מהות הכשלון שלו.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
