אשתו של רון ארד: "ביקשנו שאם יתגלה שאינו בחיים – שלא ישלמו להחזירו"

תמי ארד, אשתו של הנווט שנפל בשבי לפי 35 שנה רון ארד, התייחסה הבוקר (חמישי) לראשונה למבצע האחרון לחיפוש מידע על אודותיו. "לא סיכנו חיים במבצע", היא כתבה בפייסבוק, בתגובה למאמר בעיתון הארץ.

השבוע חשף ראש הממשלה נפתלי בנט מעל דוכן הכנסת כי "בחודש שעבר, יצאו נשות ואנשי המוסד, למבצע שתכליתו לאתר מידע חדש על גורלו ומקום הימצאו של רון ארד. זה היה מבצע מורכב ורחב ממדים, זה כל מה שאפשר לומר כרגע".

בפוסט שכתבה התייחסה תמי בפרט לביקורת שהשמיע מבקר הטלוויזיה של "הארץ", רוגל אלפר, על העיסוק התקשורתי בפרשה. "הכותרת של ביקורת הטלוויזיה בעיתון הארץ ביום שלישי הייתה 'הניחו לרון ארד'. הכותב, רוגל אלפר, לא באמת התכוון להניח לרון כי ביום רביעי הוא כתב טור נוסף על רון שכותרתו 'איפה שיקול הדעת', וגם הבוקר רון 'מככב' אצל אלפר".

"אתחיל מהשורה התחתונה: למרות הפרסומים הרבים, לא סיכנו חיים של לוחמים במבצע האחרון המדובר. אני עומדת מאחורי כל מלה שאני כותבת. בדקתי את הדברים עם בכירים ביותר במוסד לפני המבצע ולאחריו והשתכנעתי שהם דוברים אמת. יתרה מזאת, זו ההזדמנות לציין שבמהלך השנים בהם חיפשו אחרי רון, במבצעים השונים שנעשו, לא נהרגו חיילים או אנשי מוסד.

"גם את העובדה הזו בדקתי עם אותם בכירים במוסד אחרי שבתוכנית הטלוויזיה זמן אמת דובר על 'שובל של גופות'… אני לא יודעת מה עומד מאחורי הפרסומים האלה אבל הייתי מצפה מאנשים שמפרסמים חומרים הנוגעים לחיי אדם, שיבדקו את עצמם לפני שהם קובעים עובדות נחרצות".

"אנחנו, משפחתו של רון, הקפדנו לבקש כל השנים שבכל פעילות שתבוצע בעניינו של רון, לא יסכנו חיים של לוחמים. עוד ביקשנו שאם יתגלה שרון אינו בחיים שלא ישלמו מחיר כדי להחזירו. לא משום שאין זה חשוב לנו להביאו הביתה אלא משום שאנחנו מאמינים שהמסר הזה ישמור על חייהם של שבויים בעתיד. אבל ביקשנו ועודנו מבקשים שימשיכו לחפש את רון כל עוד ניתן עם הסייג שלא לסכן חיים".

"הביטחון העצמי שמפגין אלפר בנוגע לגורלו של רון הוא בעיני עזות מצח כי אם היה אפשר לדעת בוודאות מה עלה בגורלו של רון לא היינו מתכנסים לדיון הזה. אלפר כותב 'רון לא היה חייל חשוב במיוחד לצה"ל. הוא היה עוד חייל, ומטוסו יורט, והוא נפל בשבי, וכעבור כמה שנים בשבי – הוא מת. במבצע שבו הופל מטוסו ארד לא הפגין אומץ לב יוצא דופן'. כמה פשוט להיות גיבור מקלדת ולסכם במשפט אחד מזלזל את מה שנדמה לאלפר שעבר על רון".

"מהניסוח 'רון לא היה חייל חשוב לצה"ל' אני יכולה ללמוד שאם אלפר שירת בצבא הוא לא מצא את עצמו בפעילות מסכנת חיים כי קשה לי להאמין שכך היה מתבטא אילו חונך להיות לוחם. עוד אני לומדת מכך שאלפר חושב שצה"ל צריך לפעול רק למען חיילים חשובים. אם אלפר שירת בצה"ל הוא כנראה החמיץ את השיעורים על ערכי צה"ל. כאשר חיילים יוצאים למשימה ונפגעים או נופלים בשבי החילוץ שלהם לא נעשה על פי דרגת חשיבות בצבא. בלחימה אין חייל פשוט וחייל חשוב. לוחמים בכל הדרגות נלחמים שכם אל שכם ומי שנזקק לעזרה מחולץ".

"למען הדיוק בפרטים, מטוסו של רון לא יורט אלא התפוצץ כתוצאה מתקלה טכנית נדירה שהפעילה את החימוש שהוצמד למטוס. ויש פרט נוסף שלא עושה את רון גיבור אבל מעיד על כך שגם חיילים פשוטים יודעים לפעול בקור רוח. רון הצליח להנטיש את ישי הטייס ואת עצמו תוך כדי התפוצצות המטוס. רון נפצע בנטישה ולמורת רוחו של אלפר נשאר בחיים והפך בראייתו לנטל על המדינה".

"בנוגע לזלזול של אלפר בפעולה עצמה אני לא מספיק יודעת על טיבה אבל בנוגע לחוב שחבים אזרחי ישראל לרון אנסח את העיקרון על פיו אני מאמינה שצה"ל נוהג וצריך לנהוג. אני לא יודעת איפה אלפר שירת בצבא ואיפה שירתו או משרתים ילדיו. אני יודעת משיחות שערכתי עם לוחמים מהטייסת של רון, שפועלים גם בימים אלה ומסכנים את חייהם, הידיעה שמדינת ישראל לא נטשה את רון ל'נוח על משכבו בשלום' בלשונו של אלפר, נוכחת בכל גיחה שלהם. לוחמי צה"ל הם לא מתאבדים. הם מודעים לסכנה בשירות קרבי אבל הם מצפים שיעשו כל מה שניתן כדי להשיבם במידה ויפלו בשבי. אני מזמינה את אלפר ואנשים כמותו לחתום על מסמך שפוטר את המדינה מלהשיב את ילדיהם במידה ויפלו בשבי, חיים או מתים".

"ואתייחס לעניין נוסף שכתב אלפר בנוגע אלינו בני משפחתו. נכון, כולנו המשכנו בחיים אבל בניגוד לאלפר לא שכחנו את רון או ויתרנו על הסיכוי שביום מן הימים נדע מה קרה לו. אלפר בטורו מגדיל לעשות ויורד לפרטים נקרופיליים 'לא נשאר מה לקבור' הוא קובע. אני לא יודעת מהיכן הידיעה הוודאית הזו אבל אני יודעת שאלפר מחמיץ את העיקר".

"'ארד הוא אנקדוטה שנופחה לדרגת סמל לאומי מקרי, בלון מלא בהרבה אוויר חם של פולחן השכול הישראלי', כותב אלפר. אני מאחלת לאלפר שלעולם לא ידע אובדן. עוד אומר שאיני מצפה לאמפטיה מצדו אבל הייתי מצפה מאדם שמתפרנס מכתיבה שיחשוב מעבר לפרובוקציה ולאלטר אגו שלו. הסיפור של רון נוגע לכל חייל שמתגייס היום לצה"ל. הוא התרחש לפני 35 שנים אבל נוכח בתודעה גם היום לא כדי להאדיר את שמו של רון אלא כדי שגם "החיילים הלא חשובים״, כדברי אלפר ידעו שהמדינה ששולחת אותם להילחם לא תנטוש אותם מאחור".

"'הדרך הטובה ביותר", כותב אלפר, 'לכבד את זכרו היא להניח לו… רחוק מאור הזרקורים שהוא לא חיפש, רחוק מתרגילי היח"צ הפוליטיים שמנצלים אותו בציניות ומבזים אותו'. בנוגע להתעניינות התקשורתית אלפר צודק. רון מעולם לא התעניין באור הזרקורים. החלום שלו היה להגיע למכון וייצמן. גם אנחנו בני משפחתו לא זקוקים להתעניינות התקשורת וחיים טוב יותר בימים שרון אינו ״מככב״ בכותרות אבל אלפר עצמו מתפרנס מהתקשורת, כולל מהטורים שכתב על רון, ובדרכו הצינית מבזה את רון ומנצל אותו לצרכיו לא פחות, אם לא יותר, מעיתונאים או יחצני"ם אחרים".