מסתבר שגם אחרי שלושים שנה בהן הוא מוביל את הפוליטיקה בישראל, לא כולם הספיקו להכיר טוב כל כך את האיש וללמוד לזהות בזמן את המהלכים שלו. כל כך הרבה פעמים הוא השתמש באותם טריקים ויזם את אותם מהלכים ובכל פעם מחדש הוא מצליח להתל בדעת הקהל ובשיח הציבורי.
הציבור בישראל מכיר את נתניהו מספיק שנים כדי להצליח לזהות בזמן אמת, שכשהוא מתעקש שכולנו נדבר על נושא אחד, יתכן שהוא בעצם רוצה שלא נדבר על נושא כלשהו אחר שהוא לא מעוניין בו. לא נשארו היום הרבה פוליטיקאים מהסוג הזה, שמצליחים להפוך כל ספין שלהם לטלטלה תקשורתית וסערה ציבורית ארוכה, כמו שנתניהו יודע לעשות זאת ביד אמן.
כשהחלו להפציע הדיווחים על עסקת טיעון אפשרית, חדי העין יכלו להבחין מיד כי אנו ניצבים בפתחה של עוד תקרית כזאת. כבר מהרגע הראשון היה נראה משהו מוזר, איש לא חלם כמעט שנתניהו יסכים לעסקת טיעון, והנה נשמעים דיווחים שלא זו בלבד שהוא נוטה להיענות לעסקה כזאת, אלא יתכן אף שהוא זה שיזם אותה בעצמו ופנה מרצונו הטוב לאויב מס' 1 שלו לשעבר, אהרן ברק.
עוד לפני שננסה להבין לאן הוא חותר ומה הוא מנסה להרוויח, יש להבין קודם כל למה עצם העיסוק בעסקת טיעון נראה כבר מהרגע הראשון כספין, מה שמביא אותנו להבנה שאולי יש כאן בעצם מטרה אחרת. נתניהו כמו נתניהו, פועל לפי דפוס חשיבה די קבוע, הוא צבר מספיק קילומטרז' בחיים הציבוריים כדי להוכיח זאת, מי שעוקב אחריו באופן קבוע כבר צריך ללמוד להבין בקלות את הראש של היהודי הזה ומה מוביל את קו המחשבה שלו.
להיכנס לספרי ההיסטוריה
כבר מילדותו הקדומה, נתניהו גדל בצילו של אביו, ההיסטוריון הפרופ' בן ציון מיליקובסקי שרוב ימיו עסק בחקר ההיסטוריה היהודית. נתניהו הצעיר למד לבחון כל דבר בפרספקטיבה היסטורית, מה עשו המנהיגים של פעם שגרם לנו לשמוע עליהם היום, ומה יעשו המנהיגים של היום כדי שיזכרו אותם בדורות הבאים. זו צורת החשיבה שעיצבה את תפיסת עולמו.
לכן כבר בימיו כשגריר צעיר של ישראל באו"ם, לנתניהו היה חלום אחד מרכזי: להיכנס לספרי ההיסטוריה כמנהיג בולט, שהספר שייכתב עליו יהיה מוצב בשורה אחת במדפי הספרים יחד עם בן גוריון, עם צ'רצ'יל ועם מנהיגים נוספים ששמם נחרט בדברי הימים, לא עוד ראש ממשלה שמילא משבצת לתקופת זמן מה ואחר כך פנה לעשות לביתו.
כדי להיות מנהיג כזה, הוא היה צריך להיכנס לפוליטיקה ומשם לפלס את דרכו לראשות הליכוד ובהמשך לראשות הממשלה. הכישורים בהם ניחן, כישורי המנהיגות והיכולת התקשורתית סייעו לו להתקדם ולהתבלט על פני האחרים בדרך אל המטרה. אבל הבדל מהותי נוסף היה בינו לבין שאר חבריו ויריביו: הם באו לעשות פוליטיקה – הוא בא לעשות היסטוריה. כך עובד הראש שלו, זה כיוון המחשבה שלו. הפוליטיקה עצמה לא היתה המטרה המרכזית שלו אף פעם, היא היתה מטרה משנית, סוג של כלי עזר בדרך לתדמית היוקרתית שהוא חלם עליה וחתר אליה.
נתניהו לא טרח אף פעם להסתיר זאת, בראיונות לכלי תקשורת בארץ ובעולם הוא פירט במדויק איך הוא רוצה שיזכרו אותו וכיצד הוא מעוניין שיגדירו אותו. יותר משהוא חלם על כס ראשות הממשלה, הוא חלם על הערך שזה יביא לו אחר כך. הוא הסביר תמיד איך באמצעות פעילותו כראש ממשלה הוא יטביע חותם של מנהיגות על ההיסטוריה הישראלית.
וכשהחלו להיפתח נגדו החקירות והתחקירים שהובילו לפתיחת התיקים המשפטיים, זה פגע לו בנקודה הרבה יותר רגישה. הוא לא עוד אזרח שמנסה להילחם על חפותו ועל שמו הטוב אלא מנהיג שמנסה להילחם בניסיון לפגוע במפעל החיים שלו, במטרה העליונה שהוא הציב לעצמו והקדיש לה את רוב חייו.
לנתניהו לא מספיק לצאת זכאי בפרוטוקול בית המשפט, זה לא ממש עוזר לו. הבעיה שלו עם התיקים המשפטיים היא שהם עלולים למוטט את חלומו להיות מנהיג נערץ, דגול והיסטורי. קלון או הרשעה כלשהי בבית משפט עלולים באבחה אחת של פטיש שופטים לשים קץ לשנים של עמל ויזע. ההבנה הזאת הכניסה אותו לפאניקה, לחרדה קיומית.
הפתרון הראשון להתמודד עם המצב הסבוך, היה כמובן להפוך את עצמו ל"קדוש" מעונה. חלק מהמנהיגים ההיסטוריים עליהם קרא בשקיקה בילדותו, היו כאלה שנרדפו, עונו ונכלאו ובזכות זאת כשהם השתחררו הם צברו כח שהפך אותם למנהיגים נערצים. נתניהו ניסה לתרגם זאת למציאות הישראלית בת ימינו, הוא רכב על מגמת המהפך של בגין והנציח את הדמות שלו כמנהיג החלשים שנרדף ע"י השמאל והתקשורת רק בגלל שהוא מנהיג של הימין.
ביד אמן הצליח המיליונר האשכנזי מקיסריה, זה ששועי עולם חפצים בקרבתו ומעריצים אותו, להיות המסכן והחלש שכמה ערוצי תקשורת וכמה שופטים ופרקליטים מענים אותו והופכים אותו לאומלל נורא. התדמית הזאת הביאה לו את ההערצה הבלתי נתפסת מצד רוב הציבור הימני והשכבות החלשות בישראל שמאמינים בלב שלם שהוא מנהיג הרואי שבעצם סופג את האש בשבילם ועבורם.
הטקטיקה הזאת היתה חיונית עבורו לא רק כדי לצבור כח בקלפי אלא כדי לבנות את דמות המנהיג, לשמור על התדמית היוקרתית שלו למרות הסכנה האורבת לו ממסדרונות הפרקליטות. נתניהו הפך את המשפט שלו לקמפיין בחירות שנשא אותו על גלי ההצלחה כשהמטרה היא לא רק ניקוי שמו אלא בניית שמו. במקום להשיב לטיעונים המשפטיים עצמם הוא הפך את זה למסע רדיפה בדרך לבניית מותג המנהיג הנערץ.
אינספור תחנות יציאה
החלום הזה שהפך למפעל החיים שלו, הוא הרציונל המרכזי בכל צומת פוליטי אליו נקלע נתניהו. כשכולם מדברים פוליטיקה הוא מדבר את החלום, כשכולם חיים את האקטואליה, הוא חי את השאיפה להיות צ'רצ'יל הישראלי, בן גוריון המודרני, נפוליאון בונפרטה של המאה ה-21. הראש שלו מונח שם.
בשנים האחרונות ישבו פרשנים פוליטיים רבים וניסו להבין את הרציונל של נתניהו ומה מניע אותו לגרור את ישראל שוב ושוב לבחירות, להילחם כמו אריה על הסיכוי הקלוש ביותר להישאר ראש ממשלה, למרות שרוב מהלכיו היו נראים לפחות בהתחלה כמשוללי היגיון.
אם נתניהו היה פועל על פי היגיון פוליטי מקובל, הוא היה מגיע כבר בהתחלה להסדר עם הפרקליטות של פרישה מהחיים הפוליטיים תמורת חנינה מלאה ללא שום עקבות. כל יועץ משפטי היה מאשר את זה בשתי ידיים, אחרי תקופה הוא היה יכול לחזור לפוליטיקה מהדלת הקדמית ולכבוש שוב את ראשות הממשלה והפעם ללא עוררין.
אם נתניהו היה פועל על פי היגיון פוליטי מקובל, אחרי הבחירות השלישיות הוא היה מכבד את הרוטציה עם גנץ, מעביר לו את ראשות הממשלה בזמן על פי ההסכם הקואליציוני, ונשאר לשבת על ידו בשולחן הממשלה, מחויך וזורח כשבפועל הוא זה שהיה מושך בחוטים ומנווט כרצונו את גנץ שהיה אז טירון פוליטי מבוהל. גנץ היה אסיר תודה אם זה היה קורה, ואחרי תקופה נתניהו היה יכול להפיל את הממשלה באלגנטיות ולקבל שוב את ראשות הממשלה על מלא מלא, עם תדמית של מקיים הבטחות ועם תמיכה בפועל מצד גנץ ואנשיו.
אם נתניהו היה פועל על פי היגיון פוליטי מקובל, אחרי הבחירות הרביעיות הוא היה נותן לבנט או אפילו לסער או גנץ רוטציה ואף את המקום הראשון ברוטציה, כשהוא יושב איתם בשולחן הממשלה, מחויך ומבסוט והם היו מנהלים יחד ממשלת ימין מלאה כשנתניהו שולט על רוב המהלכים ובהמשך מקבל לידיו שוב את ראשות הממשלה, עם אמון ואמפתיה מצד כל חברי הגוש.
אם נתניהו היה פועל על פי היגיון פוליטי מקובל, אחרי שכבר עשה את כל הדרך המייגעת והפסיד את ראשות הממשלה, הוא לא היה מראה את פניו בכנסת אפילו פעם אחת, הוא היה פורש מהפוליטיקה והולך לעשות לביתו, להסתובב בעולם, לרכב על גלי התהילה ולצחוק מרחוק צחוק גדול ומתגלגל על בנט ולפיד שמנסים לנהל את המדינה, גם ההליך המשפטי היה נבלם ומתמוסס מחוסר ענין של הפרקליטות והתקשורת וכך הוא יכול היה להזדקן בכבוד ואולי, אולי אפילו לחזור בהמשך אם דווקא היה רוצה.
כל התרחישים הללו הם תרחישים ריאליים מאוד ובנויים לתלפיות על יסודות ההיגיון המוצקים, זה מה שמנהיג אחר היה עושה וזה מה שפרשנות פוליטית מקובלת היתה מניבה. אבל בפועל שום דבר מזה לא קרה, אף תרחיש לא התממש. משום שנתניהו כמו נתניהו, לא פועל לפי היגיון פוליטי מקובל. הוא פועל אפילו בחוסר היגיון פוליטי משום שהראש שלו לא נמצא בסקאלה המקובלת, הוא חושב אחרת, הוא לא חי את הפוליטיקה, הוא חי את אותו חלום ששרטט לעצמו בנערותו.
הפחד המתמיד שמלווה אותו והפרנויה שקבעה מקום בלבבו מפני תרחיש בו הוא עלול להפסיד את המנהיגות ולהפסיד את החלום, גורמים לו לפעול באינסטינקטים של לוחם, של שורד במדבר ולא של פוליטיקאי. הוא נלחם על החלום ולא על המעמד, הוא נלחם על התדמית ולא על התפקיד, אסור לו להפסיד אפילו לא בצחוק.
במציאות הזאת, לנתניהו אין כוחות נפש ואין יכולת טכנית לבצע מהלך שיוריד אותו מהכסא אפילו לא באופן זמני. הוא לא חתם וגם לא יחתום על שום הסכם שיזיז אותו מתוך בחירה מהמעמד של ראשות הממשלה וזה בגלל החשש הקל ביותר שאחרי שהוא יזוז, לא בטוח שיוכל לחזור. ההיגיון אומר שיש לו סיכויים טובים לזוז הצידה ואז לחזור, אבל נתניהו לא מסוגל נפשית לחתום על דבר כזה ולעשות אותו מרצונו הטוב, זה חזק ממנו, הוא פשוט לא מסוגל.
עכשיו ברור יותר מה היה כל כך מפליא כשבתחילת השבוע החלו להישמע הדיווחים על עסקת טיעון אפשרית. פרשנים פוליטיים ידעו להסביר שנתניהו נמצא במצב של חוסר ברירה, הוא פוחד מכלא, הוא מבין שהוא לא יוכל לשפר הרבה את עמדותיו מול הרדיפה המשפטית ולכן מעדיף לסיים זאת בטוב, כל הפרשנויות הללו יכולות להיות נכונות מאוד ואף נתמכות בזרועות ההיגיון והשכל הישר.
אבל אנחנו שוכחים דבר אחד. את נתניהו אסור לנתח ואת מהלכיו אסור לצפות לפי שכל ישר ולפי היגיון פוליטי מקובל. מספיק להעיף מבט קל על התרחישים האמורים ולהבין שאין לצפות מנתניהו שיפעל לפי היגיון פוליטי. השנים האחרונות הוכיחו את חוסר ההיגיון המקובל של נתניהו ואת ההיגיון האחר שלו שנטוע עמוק עמוק בחלומות שונים לחלוטין.
אין שום הסתברות בעולם שאחרי שנלחם כל כך הרבה, פתאום הוא יעשה פניית פרסה חדה כל כך ולראשונה יחתום על עסקת טיעון כזאת. זה נוגד את הד.נ.א. שלו, את כל תפיסת העולם שהוא בנה לעצמו מראשית ימיו ועד היום.
החלום שנבנה בנערותו בירושלים ובצעירותו באו"ם, כלל תרחיש מאוד ברור איך הוא יירד בסוף הדרך מבמת ההיסטוריה. נתניהו יפרוש רק ברגע שהוא יהיה היחיד שיחליט שהגיע הזמן, כשאף אחד לא מצמיד לו אקדח לרקה ושאף אחד לא ישרטט עבורו את המדרגות בהן הוא יירד מבמת ההיסטוריה. נתניהו רוצה או להיאסף אל עמיו בשם טוב בעיצומה של קריירה מפוארת, או לסיים את הקריירה מרצונו כשהוא מחליט שזה הרגע הנכון לעשות זאת בשם טוב, בתהילת עולם ובמחיאות כפיים.
הוא לא יתן לאף אויב לנצח אותו בקלפי ואם הוא כבר נוצח בקלפי, הוא יישאר כדי לתקן זאת ולחזור למלכותו. הוא לא יחתום על פרישה תמורת חנינה כי זה יירשם בספרי ההיסטוריה כאילוץ וכאות קלון של הודאה כביכול באשמה, הוא לא יתן למישהו אחר את התפקיד ברוטציה כי אולי כבר לא יתנו לו לחזור ולכתוב בעצמו את הפרק האחרון בדברי ימיו, הוא לא עשה כך עד היום כי הוא לא מסוגל, כי זה נוגד את חלום מפעל חייו.
לכן כשהחלו הדיווחים על עסקת הטיעון, היה ברור שזה משהו לא מציאותי, משהו מוזר קורה כאן. לא מתאים לנתניהו להסכים ובוודאי שלא ליזום בעצמו עסקת טיעון שתגרום לו לרדת מהבמה רק בגלל רצון להסתדר עם איזה יועץ משפטי מתחלף שעומד לעזוב בעוד כמה ימים ומשתוקק לנקות שולחן. זה כמו אדריכל שבונה גורד שחקים ולבסוף מתפשר על קרוואן. זה לא מתאים, לא מציאותי ולא בר היתכנות. גם אם הוא חושש שההליך המשפטי יסתיים רע, הוא לא מסוגל מרצונו החופשי לנהוג אחרת ולבנות בעצמו את התרחיש הפחות גרוע. זה למעלה מכוחותיו, הוא לא עשה כך מעולם.
השקט חושף את האמת
כעת ניתן לנסות ולהבין את השלב הבא. אם נתניהו אכן יזם את המהלך והיה זה שבעצמו הפריח את הספין לחלל האוויר, יש לנסות לפחות להבין לאן הוא חותר ומה הוא מנסה להרוויח. את זה נוכל רק לשער.
הדיבורים על עסקה אפשרית גרמו בשבוע האחרון לשתי מגמות מרכזיות: היסטריה בתוך הממשלה ותזזיות חסרות תקדים בתוך הליכוד. יתכן שנתניהו הבין שדיבורים כאלה יגרמו לאווירת סוף זמן בקואליציה שהדבק המאחד אותה הוא נתניהו וכשהוא הולך הכל מתפרק. יתכן והתכנית שלו היא לגרום להם לקרוס ואז לחזור ולקבל את אמון העם בקלפי, תוך הוצאת לשון ארוכה ומזלזלת לפרקליטות ולחלומותיה על עסקת טיעון.
יתכן שהמטרה שלו היא לבצע מבחן נאמנות בתוך הליכוד. ישראל כ"ץ היה הראשון שנפל בפח השבוע כשאמר שנתניהו בדרך החוצה והוא זה שמתכוון לכבוש את הליכוד. כ"ץ כמובן מכחיש שאמר זאת אבל התקרית הזכירה את מה שעשה נתניהו לפני שנתיים, כשהכריז על פריימריז לראשות המפלגה, סער היה הראשון שקפץ ואמר 'אני מוכן' ואז נתניהו סגר עליו את המלכודת והכריז עליו כמי שניסה לעשות פוטש במפלגה.
השתיקה של נתניהו בימים הללו מאוד אופיינית לו. הוא שתק כך כשמנסור עבאס הגיע לבלפור לשמוע על הקמת ממשלה, אבל כשזה לא עבד נתניהו נפנף אותו והכחיש מכל וכל שהאירוע הזה קרה. הוא שתק גם כשעלו רעיונות שונים לרוטציה אחרי מערכות הבחירות וכשהוא עצמו מוסס אותם, הוא יכול היה להכחיש שזה קרה. כך גם עכשיו שומר נתניהו על שתיקה ונותן את התחושה שפרשת עסקת הטיעון היא עוד בלון ניסוי שהוא מפריח לאוויר ובהמשך הוא יחליט האם לאשר או להכחיש שהיה ניסיון כזה בכלל. הוא שומר לעצמו את כל הקלפים.
הקואליציה, שמתקשה גם כך לתפקד, מתקשה עוד יותר להתגבר על הרוח שהחלה לנשוב ולאיים על שלמותה, מפלגת הליכוד מתחילה להוציא את כל השלדים מהארון ולשלוף את כל הסכינים ואולי זאת המטרה של נתניהו. לנקות אורוות ולבנות מחדש את כוורת הנאמנים שלו.
בשלב זה של כתיבת השורות הפרשה עוד לא הוכרעה, הדיבורים על עסקה עדיין נשמעים אבל ההסתברות הגבוהה ביותר היא שזה לא יקרה ומדובר כאן בעוד ספין ממוקד מטרה. מי שסבור שתהיה עסקת טיעון חושב כך מתוך היגיון מקובל, אבל מי שמכיר את נתניהו ומבין שיש לנתח את מהלכיו על פי חוסר ההיגיון, מבין גם שאנו עדים כנראה לעוד תרגיל בשורת התרגילים שהוא חולל כאן בשנים האחרונות.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
ניתוח מדויק, וכתיבה משובחת.