הרבנית נולדה בתל אביב בכ"ב באדר תרצ"ז להוריה הגאון הצדיק רבי חיים אברהם יצחק רוטשטיין זצ"ל, ואמה הרבנית בתו של הרב הצדיק רבי חזקיהו יוסף קרלנשטיין זצ"ל. בבית גדול זה גדלה וספגה אהבת תורה ויראת שמים, בראותה את אביה שעשה את תורתו קבע ומלאכתו עראי והיה שקוד על התורה והעבודה יומם ולילה. ומלבד זאת זכה לקרבה יתירה אצל גדולי הדור, מרנן החזון איש, הרב מבריסק, הבית ישראל, ושאר גדולי הדור זצוק"ל, והיה איש סודם ואמונם בהרבה ענינים.
ובהמשך עברו הוריה לירושלים, ואביה שהקפיד על קלה כבחמורה היה הראשון שהכניס לירושלים את השימוש בחשמל כשר בשבת, כדעתו של מרן החזון איש זצוק"ל.
בירושלים התקרבו הוריה מאוד לאדמו"ר הגה"ק רבי שלמה מזוועיל זצ"ל, והרבנית רוטשטיין ע"ה היתה ממונה על צרכי ביתו ושמח על צדקותה כשהיתה מולחת בעבורו את העופות, כאשר בנותיה מסייעות בעדה. בזמן המלחמה שהה בביתם האדמו"ר הגה"ק רבי גדליה משה מזוועיל זצוק"ל וזכתה לשרתו כפי רוחו, ואף זכתה לברכתו באומרו "כשם שהרבנית מזוועיל ששמה פייגא זכתה לבעל תלמיד חכם, כך את ששמך פייגא תזכי לבעל תלמיד חכם".
בהגיעה לפירקה נישאה בחודש אב תשי"ז להגאון רבי בן ציון פלמן זצ"ל, ועברה לגור בבני ברק סמוך ונראה לישיבת פוניבז', כדי שבעלה יוכל להמשיך ולהתעלות בתורה ובעבודה בישיבה. וסיפרה שבאותו זמן הציעו להם באותו מחיר דירת ווילה בבני ברק, במקום מרוחק מהישיבה, והעדיפו לקנות סמוך לישיבה דירה רגילה כדי להיות קרוב לכולל. על אף שבאותם ימים בני ברק היתה עדיין מושבה קטנה כמעט ללא כלום, ואילו ירושלים היה עיר גדולה בישראל, ושם התגוררו הוריה וחברותיה, בכל זאת עזבה את הכל בעבור תורתו של בעלה, עם כל הקושי הגדול שהיה כרוך לה בזה.
מאותו יום שנישאה לבעלה הגדול הפקירה את כל כולה בעבור תורתו של בעלה, והסירה ממנו כל עול מהבית, עד כדי שמעולם לא הניחה לו ללכת למכולת או לבנק, את הכל סידרה ועשתה בעצמה, כדי שלא יתבטל מלימוד התורה אפילו לרגע קט. ובחכמה סידרה את הכל שאפילו בזמנים קשים ולחוצים, לא יצטרך בעלה להפסיק מלימוד תורתו.
וברוח זו חינכה היא ובעלה הגאון את בניה ובנותיה לאהבת תורה ולומדיה, כאשר השאיפה היחידה שהיתה לה בבית היא לגדל את בניה ובנותיה לתורה וליראת שמים. את כל חכמתה וכישרונותיה השקיעה בתוך הבית כדי שהאווירה בבית תהא של אהבת תורה מתוך תחושת אושר ושמחה. גם בתקופות הקשות שכמעט ולא היה מה לאכול בבית, היא היתה חושבת מחשבות בכישרון גדול, איך לתת לכולם בבית הרגשה מאושרת בזה שהם ואביהם זוכים ללמוד תורה.
ובבית קטן של כשני חדרים גידלה את משפחתה הגדולה, ולא היה מי שאמר צר לי המקום, אלא תמיד נתנה לכולם הרגשה שבאמת טוב להם במה שיש.
ולא זו בלבד אלא עוד פתחה את ביתה לתורה, וכאשר בעלה התחיל למסור את שיעוריו בהלכה לבחורים מהישיבה, הציעה למסור את השיעורים בבית. ועל אף שהחדר שבו מסר את השיעורים היה החדר שבו ישנו הילדים, עם כל זאת פתחה בשמחה את ביתה להרבצת התורה. ובלילות שבת אחרי הסעודה ובמוצאי שבת, היו מתאספים בבית קהל רב של בחורים מהישיבה לשמוע את דבר ה' זו הלכה, כאשר הילדים היו ישנים בחציה האחת של המיטה והבחורים יושבים בחציה השני, ולא היה מי שהרגיש הרגשה של צמצום בבית, והיה זה חלק מהחוויה של אהבת תורה שהכניסה לתוך הבית.
תקופה לאחר נישואיה, כאשר עדיין היתה בתוך ה"שנה ראשונה", רצה בעלה הגאון לחזור על כל סדר נשים נזיקין שלמד בישיבה, לפני שמתחיל ללמוד מסכתות מסדרים אחרים, והיא הציעה לו שלתועלת הענין כדאי לו לנסוע לבדו למקום שקט שיכול שם לחזור באין מפריע על כל הסדרים. ואף הוסיפה ואמרה שאביה היה נוהג כך במשך שנים רבות. והגרב"צ ניגש אל מרן המשגיח, הגר"י לוונשטיין זצוק"ל, להתייעץ עימו בדבר הזה. המשגיח כששמע על הרעיון אמר לו מיד, "אני לא מבין איך אברך בשנה ראשונה חושב בכלל על דבר כזה". אמר למשגיח, " לא שהיא הסכימה לכך, אלא היא הציעה לי את הרעיון הזה". אמר לו המשגיח, "אם כך זה כבר שאלה אחרת". והמשגיח דירבן אותו לכך, ובמשך תקופה שהה הגרב"צ במקום רחוק, כשהוא חוזר לבית רק לקראת שבת, עד שסיים לחזור על כל נשים נזיקין. כאשר הרעיון נודע למרן הרב מפוניבז', הגרי"ש כהנמן זצוק"ל, הוא קרא להגרב"צ ואמר לו שגם בחודשים הללו שלא יהיה בכולל, הוא ימשיך לתת לו את המילגה מידי חודש בחודשו, כי את המילגה הוא נותן בעבור עמלי תורה, וכיון שידוע לו שהוא עמל בתורה גם כשישהה במקום המרוחק, ממילא מגיע לו לקבל את המילגה.
בתקופה האחרונה נשאלה הרבנית, איך היא באמת העלתה על דעתה רעיון כזה לוותר על בעלה בתוך השנה ראשונה? היא השיבה בפשטות שהיא ראתה שכל החיות והשמחה של בעלה בעת ההיא היו בחזרה על נשים נזיקין, ממילא הרגישה אושר רב להיות שותפה לשמחת התורה שלו בכך שתציע לנסוע למקום רחוק ששם יוכל ללמוד ביותר התמדה וישוב הדעת, ולא היתה לה שמחה יותר גדולה מזו!
כאשר בעלה הגאון ראה שיש צורך להקים גמ"ח למכשירים רפואיים, קיבלה בשמחה את הרעיון לפתוח את הגמ"ח בביתם. ובאותם ימים היה זה הגמ"ח הראשון בעולם מסוג זה, עד אז היו רק גמחי"ם של כסף ולא של מיכשור, ומתוך כך הבית הקטן התמלא במכשירים רבים שהוצרך למצוא מקום לאכסנם. והרבנית בשמחה מצאה להם מקום מתחת למיטות, ומעל ומתחת לארונות, כאשר בכל העת הסדר בבית נשמר למופת. ותמיד נשאר הבית מסודר, מצוחצח ומבריק, כיאה ללומדי תורה.
תפילותיה היו כמונה מרגליות, מילה במילה בלא להחסיר או לדלג אפילו תיבה אחת. מברכות השחר והקרבנות ועד סוף אני מאמין שבסיום התפילה. שלש תפילות ביום, כולל קריאת שמע שעל המיטה. עד יומה האחרון, כל עוד כוחה בפיה המשיכה בתפילותיה. ומנשות קהילת "נחלת משה" היו ששלחו ילדיהם לחזות בתפילת הרבנית למען ילמדו צורתה של תפילה. הנכדים שהיו מזדמנים להיות בבית בזמן התפילה, עמדו מאחורי חדרה נפעמים, מתפילת האם היהודיה שנאמרה בכל כך פשטות ובהירות, כדבר איש אל רעהו. בכל ערב ראש חודש, היתה מתאמצת לבוא לבית הכנסת "אהבת חסד" לומר תפילת יום כיפור קטן עם קריאת ויחל ברוב עם. ובתקופות מסויימות היתה גם גומרת את כל התהילים בכל יום.
זכתה שהתקבלו תפילותיה, והקימה בית של תורה ויראה בישראל, ותורתו של בעלה הגאון התקבלה בישראל, והעמידה דורות ישרים ומבורכים של עמלי תורה.
בתקופה האחרונה חלתה, וזכתה להזדכך בייסורים רבים, ובכל המצבים הקשים ביותר, שמרה על אצילותה ולא השמיעה אפילו אנחה קלה, וקיבלה את הדין באהבה רבה. ובשבוע האחרון התאשפזה בבית החולים, וגם שם המשיכה באותה הנהגה, וביום חמישי שישים ואחת שנים מיום נישואיה לבעלה הגאון, עלתה והתעלתה לשמי רום מתוך צלילות הדעת להילולא הגדולה שהכינה לה במעשיה הטובים והרבים.
זכתה להעמיד דורות ישרים ומבורכים, בניה הגאונים מרביצי תורה ועמליה: רבי שמעון, רבי צבי, רבי ליפא, רבי חזקיהו יוסף, רבי משה, רבי ישראל מאיר, רבי ישעיהו, רבי יאיר שרגא. וחתניה הגאונים, רבי אברהם יצחק ליפקוביץ, רבי אברהם דוב שולמן, רבי יוסף וינמן שליט"א. ורבי שלמה גרוסברד זצ"ל.
ואחיה הגאון רבי ברוך שמעון רוטשטיין שליט"א והגאון רבי נחום רוטשטיין שליט"א. ואחיותיה הרבנית שרייבר שתחי', אשת הגאון רבי פנחס שרייבר זצ"ל. והרבנית ליבוביץ שתחי', אשת הגאון רבי חיים שלמה ליבוביץ זצ"ל. שכולם אבלים ודואבים על סילוקה של המרגלית הגדולה שהאירה בעולם. ת.נ.צ.ב.ה.
