ביום שלישי השבוע יצאו 70 אלף ממתפקדי הליכוד להצביע לנבחרת שתוביל את המפלגה לבחירות הבאות, הם לא יצאו בגלל שסער תכנן פוטש לנתניהו ולא בגלל שנתניהו העליל על סער שהוא תכנן פוטש נגדו, אז בואו נעזוב שניה את את מלחמת סער את נתניהו.
המנצחים האמתיים של הפריימריז האלה הם ניר ברקת ויואב גלנט. כשברקת ישב בכס ראש העיר ירושלים אחרי שתי מערכות בחירות לא קלות, הוא חשב לעצמו שזה יהיה משחק ילדים לכבוש את החמישייה הפותחת של הליכוד ולהיות שר בכיר בממשלה הבא, אולי אפילו היורש של נתניהו. כבר היה ראש עיר בירושלים שכיהן לאחר מכן כראש ממשלה.
אבל מה שרואים בכיכר ספרא, נראה אחרת לגמרי ממצודת זאב. כשברקת ירד לשטח הוא הבין אט אט שזה לא כזה פשוט, יש דילים, יש אהבות, שנאות, רשימות מומלצים וחיסול. הוא אמנם פקד לא מעט אנשים לליכוד, אך לא הצליח להשתחל לדילים, וגם החיבור שלו לשטח היה נראה כלא משהו, המיליארדר ההיטייקיסיט שהגיע בכלל מקדימה.
בשבוע שלפני הפריימריז המצב היה מתוח מאוד מבחינתו, ברקת לא עזב את עיריית ירושלים כדי להיות בעשירייה השניה ויו"ר ועדה בכנסת, הוא שם כדי להיות שר, שר בכיר. ובמטה ברקת חששו מכן מאוד.
אפילו סרטון נטרול המחבל מ2015 נמצא בארכיון כדי להזכיר לכולם שגם מכיכר ספרא אפשר להילחם בטרור, משפחת ברקת ארזה את הפקלאות ויצאה לטייל בארץ כדי להוכיח שראש המשפחה הוא איש ארץ ישראל השלמה, כנראה שזה עבד. מקום 8 ברשימת הליכוד לא בא ברגל, או שבעצם כן, בהרבה מאוד הליכה.
אצל גלנט זה היה יותר עניין של מזל, הוא תכנן את המעבר לכולנו כבר למעלה משנה, חרש את השטח, לא פספס בר מצווה, לא שכח יום הולדת והגיע גם להלוויות. כל זה מלווה בחיבוק עז הדדי עם יו"ר הליכוד, ראש הממשלה בנימין נתניהו.
אבל גם הוא היה מודאג בשבוע האחרון, בסופו של דבר זה לא פשוט להתברג בעשירייה הראשונה של הליכוד, יש כאלה שזה לקח להם עשור או שניים. גלנט ידע את זה והתכונן לאכזבה, למרות שהיו לו לא מעט דילים עם ראשי הרשויות מטעם הליכוד.
אבל מה שהציל את גלנט והבריג אותו במקום השישי והנוצץ ברשימת הליכוד, זה בכלל לא קשור אליו, (אולי קצת כן, כי בגללו גנץ נהיה רמטכ"ל). מפלגת הרמטכ"לים של גנץ ויעלון ואולי גם אשכנזי, הכניסה חששות לליבותיהם של הליכודניקים וביטחוניסט כמו גלנט היה ברירת המחדל.
מי שעוד רכב על הגל הזה הוא ראש השב"כ לשעבר ח"כ אבי דיכטר שסוגר את העשירייה הראשונה. לפני ארבע שנים נכנס דיכטר לכנסת בעשירייה השלישית כשהוא נלחם עם ציפי חוטבלי בבתי המשפט על מקום ריאלי. המומנטום הבטיחוניסטי בליווי קמפיין משובח הביאו את דיכטר למקום שיבטיח לו שר בממשלה הבא, אולי גם חבר קבינט שאותה כבר ראה מהצד של הפקיד.
יש כאלה (הם גזעניים) שרואים במתפקדי הליכוד עדר של בבונים שמתלהבים מכל דאחקה של של אורן חזן, רשימת הליכוד בכלל והעשירייה הפותחת בפרט מוכיחים שההפך הוא הנכון. למעט מירי רגב, אבל היא יכולה לרשום לזכותה גם הישגים, הרשימה חפה מפוליטיקאים שפרובוקצייתם אמנותם.
זה לא אומר שאין להם עמדות תקיפות וחלקן לא פופולאריות. יריב לוין חושב שצריך להוריד D9 על בג"ץ, אבל הוא מנסח את זה בצורה רצינית יותר ויש לו שלל הישגים במשרד התיירות. יולי אדלשטיין חושב שצריך לבנות על כל גבעה בשומרון, אבל הוא גם יו"ר כנסת ממלכתי. גילה גמליאל חושבת שצריך להוציא את שוברים שתיקה מחוץ לחוק, אבל יש לה רשימת קבלות במשרד לשוויון חברתי. כך גם ישראל כץ בתחבורה. גדעון סער מגיע עם רשימת קבלות מהעבר, וגלעד ארגן ניסה, באמת ניסה, לחולל מהפך במשטרה.
רשימת הח"כים שילכו הביתה ב9 באפריל מלמדת דברים דומים, ביניהם לא מעט פופילסטייים, מתפקדי הליכוד אמרו באופן ברור מה הם חושבים על אורן חזן, מה שאומר שכנראה לא נראה חקיינים שלו בכנסת הבא, לשמחתו של אדלשטיין. מי שנדפק בסיפור הזה הוא איוב קרא שעוד לא מבין מה הוא עשה שנתניהו החליט לחסל אותו, פוליטית.
טוב, לא חשבתם שנוותר על הקרב של נתניהו וסער, בו אין מנצחים ואין מפסידים. נתניהו חשש שסער יהיה במקום הראשון אבל לא רצה אותו בחמישייה הפותחת, סער רצה להיות ראשון אבל הבין שאחרי 4 שנים של פסק זמן זה כמעט חסר סיכוי. מקום רביעי ברשימה מוציא את כולם מרוצים. אבל לא את כולן, וד"ל.
