הִילּוּלָא קַדִּישָׁא • הבעל שם ממיכלשטאט זי"ע

הרב הקדוש יצחק אריה זקל ליב מתיס וורמסר זצ"ל הידוע כ"בעל שם ממיכלשטאט": נולד בשנת ה'תקכ"ח במיכלשטאט שבגרמניה. עוד בילדותו התפרסם בתור עילוי בכל הסביבה. בהיותו כבן שמונה שנים לא נמצא מלמד בעיירתו, שהיה מוכשר להיות מורה לילד זה המצוין בכישרונותיו. עפ"י עצתו של הרב דמתא הסכימו הוריו לשלוח את בן יחידם הרך והענוג, לאחת מן הערים הסמוכות, כדי ללמוד שם תורה מפי אחד המלמדים המובהקים. הקושי להוריו היה עצום היות וששה ילדים לפניו נפטרו. שקדן עצום היה. פעמים רבות הייתה אמו מוציאה את הנר מחדרו בלילה כדי שינוח מעט. אולם בטרם עלות השחר היה נעור שוב ולומד. למד בישיבתו של רבי נתן אדלר בפרנקפורט, שם מיעט בשינה. הוא ניצל תקופה זו גם ללימוד מעמיק של תורת הקבלה, שהשפעתה הייתה גדולה בימים אלו ברוב קהילות אשכנז.

בהיותו בן שמונה עשרה, קיבל עליו לא ליהנות משום דבר חי, ועד זקנה ושיבה לא טעם כל דבר חי והיוצא מן החי, סיגף עצמו בכל מיני סיגופים וזיכך גופו, עד שעלה והיה מצדיקי הדור. פעמים רבות בימות החול הייתה ארוחתו מרק מים וכוס קפה שחור בלבד, לעתים רחוקות אכל מעט ירקות, אפילו בימי שבת וחג לא אכל אלא מרק אפונה ושומן נמס, ולעתים חתיכת דג. במידותיו הצטיין על כל בני דורו, כי היה אהוב וחביב לבריות. עניו מאד והצנע לכת ומעולם לא התפאר בנפלאותיו. רגיל היה לומר כח עושה מעשיו בעזרת השם בדרך טבעי, בעל צדקה גדול, ומדקדק במצות שבין אדם לחברו, והפלא היותר גדול כי בכל תשוקתו לתורה לא הניח גם את לימוד החכמה וידיעות כלליות. הצטיין באהבת ישראל ובהכנסת אורחים, והוא בעצמו טיפל בהם, נשא על גבו את ערמות התבן וסידר להם מקומות לינה, באומרו שאינו רוצה למסור מצווה גדולה כזו למישהו אחר. רגיל היה לאמור: "אסור להשאיר את העני לרחמי שמים, על האדם לטפל בו ולדאוג לצרכיו".

מסופר פעם כשהגיע לעיר מנהיים פנו אליו בני משפחה שאמם לקתה במחלת רוח, ואושפזה בבית רפואה לחולי הנפש, אשר מלבד סיבלה הנפשי סבלה מייסורים גוף נוראים, ובני המשפחה הנואשים פנו אליו "רבי הושיענו". לאשרם הרב כעבור שבוע בלבד הבריאה אמם – ויהי הדבר לפלא. שמו של הבעל שם התפרסם ויהודים רבים וחולים חשוכי מרפא, פנו אליו בצר להם ונושעו, ומאז נודע בכינויו "הבעל שם".

העם הכתיר אותו בתואר זה אבל הוא התנגד. מתנגדים רבים קמו לו ופרנסי הקהילה בפרנקפורט סיכלו את מינויו כרב ואף הביאו לכליאתו לתקופה קצרה בעוון "מעשי כישוף ומרמה". לאחר שהתמנה לרב, סירב לקבל שכר עבור הלימוד שלימד, ומהשכר שקיבל עבור סידור קידושין היה מעביר מחצית להוצאות הישיבה, וכל הדאגה לקיומם של שבעים הבחורים הייתה על שכמו, מתוך אמונה שהקב"ה לא ייטשו. היה פזרן גדול במעשה הצדקה. כמו כן, עניים רבים היו מאוכלי לחמו על שולחנו. פזרנותו לצדקה גרמה לו לעתים קרובות להגיע לסף עניות של ממש, אבל זה לא השפיע על מצב רוחו הטוב ועל פניו השוחקות. שנות חייו האחרונות היה רבנו חולה, ולעיתים ממושכות היה מרותק למיטת חוליו. בנו מיכאל, מעיד כי מעולם לא התלונן על סבלו, וביקש להסתירם מבני משפחתו. נפטר במיכלשטאט צום גדליה ד' תשרי ה'תר"ז הבטיח שכל המתפלל על קברו תתקבל תפילתו. נקבר לפי צוואתו המיוחדת יומיים לאחר פטירתו. חי כ-80 שנים. בשנת ה'ת"ש הרסו הנאצים את המצבה. שבע שנים לאחר מכן, בשנת תש"ז, הציב נינו של הבעל שם, פרץ דרייפוס, מצבה על הקבר.

אביו: ר' מתתיהו המכונה ר' מאטיס ווארמסר, היה איש תם וישר, ירא אלוקים וסר מרע, התפרנס כסוחר בדים. אמו: סורלה. זוגתו: מרת אלדהייד, מרת חנה בנצינגר זיווג שני רבותיו: רבי פנחס הלוי הורוויץ בעל "ההפלאה" ור' נתן אדלר.

חיבוריו: כל כתביו נשרפו, לבד ממאמר אחד על "חצי שיעור", שהתפרסם בשם "שארית יצחק". הגהותיו לתלמוד ולש"ע ועוד,

נדפסו לאחרונה מחדש בספר "הבעל שם ממיכלשטאט". חברותא: החת"ם סופר.

מסופר על יהודי בשם מאיר, ששכר דירה מאת שכנו הנפח הנוכרי, בין יתר הסעיפים בחוזה השכירות, הופיע איסור קביעת מזוזה בפתחי הבית, וכן בתוך הבית. כאשר בא מאיר לרבו הבעל שם וביקש את עזרתו, הזמין הרבי את הנפח ושאלו: "יודע אתה לתקן את ה'כולא הברק' ?

אם כן עלה על גג ביתי והסר אותו, כיון שאיני צריך לו". הנפח לא הבין מדוע איננו זקוק ל'כולא הברק', "מה תעשה במקרה שברק יפגע בביתך?". ענה לו הצדיק: "האם שמעת פעם על בית יהודי שנפגע מברק?". הגוי הרהר ואחר כך ענה בפליאה "אכן, לא שמעתי. מה הסיבה לכך?", הצדיק הצביע על המזוזה בפתח חדרו ואמר "רואה אתה, זה 'כולא הברק' שלנו היהודים, אנו מעמידים את הדירה כולה תחת השגחתו של הבורא, והוא מגן עלינו מכל רע". הנפח הנפעם, טפח על ראשו בכעס: "כמה טיפש הייתי כשלא הרשתי למאיר לתקוע את 'כולא הברק' שלכם בביתי. מיד אלך לומר לו

שיקבע גם בדירתו". בערב כשחזר הצדיק מביה"כ, ניגש אליו מאיר ולחץ את ידו: "הרבי השכיל לעשות! הרשע כאילו נהפך לאיש אחר"- "בעל הבית שלך לא היה ואיננו רשע. מה שאני עשיתי, היית גם אתה משכיל לעשות, אלמלי דאגת למצוות מזוזה, כשם שאתה דואג לעסקיך". כולא הברק- בעקבות הנזקים הרבים שגרם הברק, המציא פרנקלין את כולא הברק. מדובר במוט ברזל המצוי בגג הבית ומחובר בתיל אל האדמה. הברק, שהו זרם חשמלי נמשך אל המוט העשוי מתכת ונכלא בו. כאשר החשמל מגיע אל האדמה שוב אינו מזיק. מתקן זה פורק את הברק ממטענוהחשמלי בלי לגרום נזק וכך מגן על הבית מפני פגיעה.

סגולות – המיוחסות לרבינו:

א. לימוד הרמב"ם מרישא לסיפא ומסיפא לרישא.

ב. סגולה לשלום – אל יתגאה שום אדם על חבירו, ואל ילעיג על שום חיבור המכוון לתורתנו הקדושה להשכילה, "כי כן יסד המלך" – מלכו של עולם, לדון לכל אדם בהישג יד, ויקיים מכל מלמדי השכלתי.

ג. למרה שחורה – יאמר פרק כ' שבתהילים.

ד. לחזק האמונה – ללמוד כוזרי, עיקרים וספר המדע לרמב"ם.

ה. בדיקת תפילין ומזוזות.