בפעם השנייה בתוך חודש וחצי, שוב נכנס נתניהו לרכבו ומתחיל לנדוד עם שיירתו ברחבי הארץ. אחרי שערך מסע מגבול לגבול לפני הפריימריז לראשות הליכוד, שוב מתחיל ראש הממשלה את המסע והפעם בשביל הדבר האמיתי.
פחות מחודש לפני הבחירות, סיים ראש הממשלה מסע ברחבי העולם, מוושינגטון דרך מוסקבה ועד לאוגנדה, ומבטן המטוס הוא עובר היישר לכבישי הארץ. שוב הוא נודד מעיר לעיר, ממלא אולמות, שוב הוא עומד מול קהל אוהד שמריע לו ובולע בשקיקה את דבריו.
השבוע האחרון היה השלב בו סיימו שחקני השחמט לסדר את הכלים על הלוח ועברו למשחק עצמו. גם גנץ עשה זאת אבל בעיקר נתניהו היה זה שסיים לשרטט מפה מדויקת, להעמיד את הכלים במקומות בהם בחר ועכשיו הוא יוצא לדרך בדיוק לפי התכנית שהתווה.
זה התחיל בהצהרה הדרמטית בוושינגטון על עסקת המאה וההבטחה להחלת ריבונות, המשיך בנסיעה מיוחדת למוסקבה כדי לעדכן את פוטין בפרטים שהוא יכול גם לשמוע בטלפון, אבל זה היה משתלם אם במטוס הוא מחזיר עמו נערה שהסתבכה בפלילים בארץ זרה. הוא עוד לא הספיק לפרוק את מזוודותיו ושוב הוא עלה על מטוס והפעם לאוגנדה, כדי להביא משם בשורה על חידוש יחסים עם מדינה מוסלמית עוינת שפליטיה מציפים את רחובות מדינת ישראל באופן מעיק במיוחד.
מכאן עובר נתניהו למשחק עצמו, עם הכלים שהכין ובהתאם לשרטוט שקבע. הוא הצליח לדחוק את נושא החסינות וכתבי האישום הצידה, להעלות את הנושא המדיני בחזרה לסדר היום ולהדגיש שוב בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, את החוזקות הבלתי ניתנות לערעור שיש לו בזירה המדינית העולמית. התמונות שהגיעו לראש הכותרות והבשורות שהוא הזרים שוב ושוב על ריבונות ובריתות עולמיות, הכינו לו את הקרקע הטובה ביותר לקמפיין הבחירות.
ועכשיו הוא יוצא לדרך, חוזר שוב לשטח לפגוש את מצביעי הליכוד פנים אל פנים ולקצור את התהילה על עמלו. נתניהו התחיל השבוע להגיע מידי ערב לעיר אחרת, לעמוד על במה כשמאחוריו קבוצת צעירים המריעים לו ומשמשים לו תפאורה מושלמת בדיוק כמו שעושים נשיאי ארה"ב בקמפיינים שלהם, ושם לשאת נאומים מחויכים לקול תשואות הקהל.
בדיוק את התמונות האלה נתניהו צריך ואת זה הוא מקבל. התמונות והסרטונים מאותם כינוסים יוצרים את האווירה שהנה נתניהו בזירה, הוא שולט, הוא אהוד, הוא מקבל תמיכה והעם אוהב אותו. הוא מדבר שם על ההצלחות שלו בעולם, על השגשוג המדיני שהביא ועל הכלכלה הפורחת שרק הוא ידע להביא לישראל. הקהל היושב באולמות הללו מביט בנתניהו אבל רואה את טראמפ, באוויר מרחפות כל הכותרות שהוא הביא לאחרונה ואיתן נתניהו מגיש לקהל שלו את תג המחיר: אם אתם רוצים את ההצלחות הללו, המשיכו להצביע הליכוד.
הנרטיב הנוסף השולט בכינוסים הללו הוא הקו ההתקפי כלפי גנץ. נתניהו סימן מטרה בה הוא תוקף את יו"ר כחול לבן ומדגיש את חוסר היכולת שלו להרכיב ממשלה בלי המפלגות הערביות. הוא חוזר על המסר הזה שוב ושוב כדי ליצור את הבידול המהותי בינו לגנץ. ההבדלים מתחדדים מאוד בקמפיין הזה: נתניהו מצטייר כמנהיג עולמי עם הצלחות מוכחות ואילו גנץ רחוק משם. נתניהו הוא מנהיג ימני ואילו גנץ יצטרך את המפלגות הערביות. זה הקמפיין המדויק שבנה נתניהו, לשם הוא כיוון מלכתחילה, כך הוא בנה את הזירה ועכשיו הוא פועל לפיה.
גושים יצוקים בסלע
גם גנץ התחיל לפעול באופן דומה וגם הוא עורך כינוסים ברחבי הארץ, שם הוא מנסה לפגוש פנים אל פנים את הקהל שלו. הוא מנסה להתמודד בחיוך עם הקושי שלו לעמוד מול מצלמות ולהשמיע נאום קוהרנטי בנוי, הוא מנסה לענות על הטענות המופנות כלפיו מהליכוד על פרשת החברה שניהל ופשטה רגל ועם האשמה שהוא יצטרך את תמיכת המפלגות הערביות כדי להקים ממשלה.
בדבר אחד גנץ חייב להודות: הכינוסים שלו לא מתקרבים לאלה של נתניהו. לגנץ אין את אמנות הבמה, אין לו את ההופעה התקשורתית ואין לו בכלל את הרטוריקה המשובחת ויכולת הדיבור. האווירה אצלו פחות מחשמלת והכינוסים שלו מצטלמים הרבה פחות טוב. אין מה לעשות.
מה שגנץ עושה במקום זאת, זה להדגיש שנתניהו הוא מועמד לראשות ממשלה שיש נגדו שלושה כתבי אישום, אחד מהם בגין שוחד. זה המסר העיקרי עליו ננעלו בכחול לבן ומשם הם עוברים לסיסמה של 'חייבים להתקדם'. הסיסמה הזאת עצמה נועדה להעביר את המסר לפיו זה לא משנה כמה נתניהו מוצלח, כמה הוא גדול וכמה הוא יעיל, בפועל הוא לא מצליח כבר שנה תמימה להרכיב ממשלה ולכן חייבים להצביע כחול לבן כדי להתקדם. (עם זאת, בין השורות מסתתר מסר שכחול לבן בעצם מודה שהיא לא המציאה הכי גדולה בשוק, אבל אין ברירה, חייבים להתקדם אז אפשר להתפשר גם על זה…)
אבל כשמסתיימים הכינוסים הללו, כשהמיקרופונים מתקפלים והתאורה מתעמעמת, הקהל יוצא לרחוב אל המציאות. והמציאות היא שהמפה הפוליטית בישראל היא חזקה ויצוקה בסלע, בחודש האחרון הוכח שגם פצצות אטום לא יצליחו לשבור את סלעי הגושים ומפת המנדטים.
כתבי האישום נגד נתניהו לא הצליחו להוריד את כוחה של הליכוד, ועסקת המאה עם הדיבורים על סיפוח לא הצליחו להעלות אותה לשום הישג משמעותי. הגמגום של גנץ מול המצלמות לא הצליח להוריד מכוחה של כחול לבן והנפנוף בכתבי האישום של ביבי לא הצליח להעלות אותה מעבר לגדולה הנוכחי.
שוב הוכח שהמלחמה המתנהלת בין המפלגות נועדה אך ורק לחזק את המחוזקים, לשכנע את המשוכנעים ולשמור על הקיים. אחוז המצביעים המסוגלים לנדוד ממפלגה למפלגה הוא קטן מאוד עד זניח. אחרי כל הכלים הכבדים שכבר הופעלו, לא נראה שיש משהו שישנה את התוצאה במוצאי הבחירות. כך למשל לא כולם שמים לב שנתניהו עורך את הכינוסים שלו אך ורק במקומות הנחשבים למעוזי ליכוד מובהקים, נתניהו לא הולך לשכנע קהלים חדשים והוא יימנע מלהגיע לכנסים בהם עלול להיות קהל לא אוהד שישמיע נגדו קריאות נגטיביות, בדיוק כפי שעשה בכינוסי הפריימריז, הקהל של נתניהו הוא אך ורק קהל ביתי.
אבל הכינוסים הנוצצים הללו והקמפיינים הרועשים, מצליחים לפחות להסתיר את השאלות הקשות המסתתרות מאחוריהם וחוסכים לפוליטיקאים את הצורך לעמוד מול המציאות ולספק תשובות אמיתיות.
כשגנץ מנופף בכתבי האישום נגד נתניהו, הוא בורח מהשאלות האמיתיות על חברת 'המימד החמישי' שהיתה בניהולו ופשטה רגל ועל הדיווחים על המכרזים התפורים שהיו שם לכאורה בהיקפים של מיליונים. כחול לבן בורחת מהשאלות על פרשת הרפז שעדיין קשורה מאחורי גבו של גבי אשכנזי ובעיקר מהשאלות על ההיתכנות להקים ממשלה בלי תמיכת המפלגות הערביות לפחות מבחוץ, וכיצד באמת היא מתכוונת לנהל מדינה עם חילוקי הדעות המהותיים השוררים בתוך המפלגה בין מרכיביה השונים זה מזה בתכלית.
וכשנתניהו עומד בכינוסים הללו ויוצר הרבה רעש, אווירה מחשמלת ואוויר חם, הוא מתחמק מהשאלה הראשונה והמרכזית העומדת לפתחו: הבטחת ריבונות, הבטחת סיפוח, למה זה עדיין לא קורה? כשנתניהו עמד בוושינגטון בשבוע שעבר, הוא הציג את הדברים כאילו הסיפוח עמד לקרות מחר בבוקר. אבל חמש דקות אחר כך כבר החלו החריקות, ארה"ב הציבה בלם בפני המהלך באופן שהיה כמובן מתואם מראש. סיפור הריבונות נתפס גם בעיני תומכי נתניהו הגדולים כספין בחירות. נתניהו אומר שוב ושוב בכנסים ובסרטונים שהוא מפיץ, שמיד אחרי הבחירות הוא הולך להחיל ריבונות, אבל זה כבר נשמע פחות אמין. זה כבר נשמע כאילו הכל היה בנוי ומתואם כדי להשתמש בנושא הסיפוח לצרכי הקמפיין. בדיוק כפי שהיה בבחירות הקודמות כשהוא הבטיח לספח את בקעת הירדן.
אם נושא הסיפוח היה אמיתי וחזק, נתניהו לא היה צריך להמשיך לספינים הבאים. הוא לא היה צריך לעבור בחזור דרך מוסקבה ולגרום לנו לדבר על נעמה יששכר במקום על הריבונות. וגם נושא נעמה יששכר הצטייר כספין מה שגרם לנתניהו למהר ליעד הבא: פגישה מסתורית באוגנדה.
בליכוד הבטיחו מראש שתהיה הפתעה מדינית בביקור הזה והיא אכן הגיעה בדמות הפגישה ההיסטורית עם מנהיג סודן. אבל חמש דקות אחר כך ממשלת סודן עצמה התנערה ממעשיו של המנהיג שלה.
לנתניהו אין סיבה גדולה מידי לדאגה. גם אחרי שייצא האוויר החם מהקמפיין שלו, הקולות הללו לא ילכו לאיבוד. מצביעי הליכוד הנאמנים יישארו נאמנים למרות בלוף הסיפוח ואלו שאינם אוהדי ליכוד יעברו למפלגות ימין אחרות. הסקרים מוכיחים בינתיים שמצב הגושים יציב למרות הכל.
אז בינתיים ימשיכו שני הצדדים לנהל קמפיינים רעשניים ובעיקר מאחזי עיניים. זה לא ממש ייחשב להם לשקר כי המציאות הוכיחה שאת המצביעים שלהם פחות מעניינת המהות. העם נחלק למחנה "רק ביבי" שיילך איתו למרות הכל, ומחנה "רק לא ביבי" שלא ישתכנע משום הישג.
חסינות לממשלה הבאה
במצב כזה, התמונה הריאלית ביותר למוצאי הבחירות היא תיקו נוסף וצילום מצב של הבחירות הקודמות ולכן יידרשו פתרונות יצירתיים כדי לצאת מהפלונטר.
ליברמן, שכבר הבטיח אחרי הבחירות השניות שלא יהיו בחירות שלישיות, חוזר שוב על אותן זמירות ומבטיח שלא יהיו בחירות רביעיות. אפשר להתייחס לדבריו בביטול ובלגלוג – ובצדק, אבל לא ניתן להתעלם מהעובדה שהוא עדיין נחשב לשון מאזניים.
על רקע הפלונטר הפוליטי לא מן הנמנע שהוא יחליט בסוף להצטרף לממשלת מיעוט בתמיכת המפלגות הערביות, השבוע הוא גם סירב להתחייב שלא יישב עם מרצ באותה ממשלה. ההסתה שלו נגד הציבור החרדי מרחיקה ממנו אפשרות של חזרה לממשלת ימין מובהקת ולכן הוא ממשיך לדבוק ברצון שלו בממשלת אחדות של הליכוד, כחול לבן וישראל ביתנו, תוך שהוא שוב שוכח את העובדה הפשוטה שאם המפלגות הגדולות יתאחדו, אז הדבר האחרון שהן ירצו או יצטרכו זה את ישראל ביתנו.
רמז נוסף לפתרון אפשרי ניתן השבוע בחדר ועדת הכנסת, שם התקיימו הדיונים בבקשת החסינות של השר לשעבר חיים כץ. כץ קיבל את החסינות בזכות תמיכת מפלגות הימין כולל ישראל ביתנו, אך לא פחות מכך בזכות ההימנעות של חברי הרשימה המשותפת וחלק מנציגי כחול לבן.
רוב חברי כחול לבן הצביעו אמנם נגד מתן החסינות אבל בזכות ההימנעות של חלק מהן קיבל כץ את החסינות. ניתן להעריך בזהירות שמדובר בהתקרבות מסוימת בין כץ לכחול לבן, ואם נצרף לכך את העובדה שחיים כץ נחשב בתוך הליכוד למזוהה עם גדעון סער, אפשר לחשוש שמתחילה להירקם כאן ברית בין הצדדים.
כשגדעון סער התמודד בפריימריז לראשות הליכוד הוא לא באמת חשב שהוא יצליח להפיל את נתניהו, אבל הוא חשב על מוצאי ז' באדר. כשסער קיבל 27 אחוזי תמיכה בפריימריז זה כבר העניק לו את הלגיטימציה לפרוש בבוא הזמן מהמפלגה עם שליש סיעה, שתאפשר לו חבירה לכחול לבן.
עד היום הצליח נתניהו לסכל כל ניסיון לפוטש בתוך המפלגה אבל ככל שהתסכול הציבורי יתגבר נוכח המבוי הסתום בפוליטיקה, כך תגדל הלגיטימציה לכל צעד שיהיה בעולם ובלבד שהספינה תיחלץ מהשרטון עליו עלתה.
בהנחה שהתרחיש האמור אינו הזוי ויש לו אחיזה כלשהי במציאות, הרי שמדובר אמנם בפתרון יצירתי מצד אחד אבל צבוע ומושחת מצד שני. המטרה המוצהרת של כחול לבן היא להחליף את נתניהו שנחשד בפלילים, אז זה יהיה קצת אבסורדי להחליף אותו על ידי מתן חסינות לחבר אחר בליכוד שגם הוא נחשד בפלילים.
המהלך הזה יהיה לא כשר ואפילו מסריח, אבל הוא יכול לצאת לפועל בדיוק כפי שבכחול לבן מתעלמים כבר היום מפרשות שנקשרו בראשי המפלגה, אז עוד קצת צביעות לא תזיק להם. המצב שלהם לא גרוע מהמצב בליכוד ולכן שיתוף פעולה פוליטי באמצעות דיל כזה יכול בהחלט לבוא בחשבון.
דברים שרואים משם
התפתחות נוספת העלולה להשפיע לפחות במשהו על הבחירות היא כמובן ההתפתחות בנושא הביטחוני. אחרי הכרזת עסקת המאה בוושינגטון, עלתה הכוננות הביטחונית בכל הארץ ובפרט ביו"ש ובעוטף עזה. בחברון כבר ניצתו מהומות קשות וגם ירושלים ספגה החל מליל חמישי שורה של פיגועים המוגדרים כרגע כ'טרור יחידים'.
ברצועת עזה מנהלת ישראל מערכה מורכבת מאוד. הרצון הוא להגיע להסדרה ארוכת טווח מול חמאס ולהפנות את עיקר תשומת הלב לאיום האמיתי מצפון, אבל חמאס משום מה לא שש לשתף פעולה עם זה. לפחות חצי משטח מדינת ישראל נמצא תחת איום הבלונים המתגבר ומתעצם מיום ליום, והדילמה העומדת בפני מערכת הביטחון הפכה להיות קשה מידי.
מצד אחד, אין לאף אחד רצון להגיע למבצע צבאי רחב היקף לפני בחירות. מצד שני, התסכול והחרדה גוברים עם כל יום בו הטרור שולט בלי שישראל תגיב לו בהתאם. בעוטף עזה כבר איבדו את האמון במערכת הביטחון וכמובן בפוליטיקאים, העסוקים בקמפיינים של אחיזת עיניים במקום לבוא ולטפל בבעיות הבוערות תרתי משמע.
המצב שנוצר השבוע הוא מצב מעניין. מצד אחד מתפתחת הסלמה ביטחונית בעקבות עסקת המאה, ומצד שני מערכת הבחירות נכנסת להילוך גבוה. הקונפליקט הזה גורם לכך שהמצב הביטחוני מכניס את השיח הפוליטי לפרופורציות. כשמביטים על מערכת הבחירות מבעד למשקפיים הביטחונית, פתאום הממדים נראים יותר אמיתיים ומציאותיים.
הרי נתניהו ובנט מנופפים בכך שהם יקימו ממשלת ימין ואילו גנץ הוא שמאל מסוכן, בעוד שהם עצמם מנהלים משא ומתן עם ארגון הטרור חמאס. גם נתניהו, גם בנט וגם ליברמן השמיעו בעבר הבטחות בחירות גרנדיוזיות על הצורך במיטוט החמאס, הם קראו בזעם להכריע את המצב בעזה ולא לנהל אותו, והנה פתאום כשהם הגיעו לכיסאות הנכונים, הם התנהגו אחרת וקיימו הלכה למעשה את המשפט שטבע בעבר אריק שרון 'דברים שרואים משם לא רואים מכאן'. כך שכשהם באים היום ומשמיעים הצהרות ביטחוניות כאלה ואחרות, לא כדאי למהר ולהאמין. יש קצת הבדל בין מציאות לבין בחירות והתקופה הזאת ממחישה זאת היטב.
נתניהו הבטיח פעם למוטט את חמאס אבל זה לא קרה, גם ההבטחות להחלת ריבונות בינתיים לא מתקיימות. היום נתניהו כבר לא ממהר לשוחח עם תושבי הדרום, השבוע הוא נפגש עם ראשי המועצות מעוטף עזה ואמר כי הוא לא שולל אפשרות של מבצע צבאי לפני הבחירות, אך לאחר מכן התברר שהפגישה נערכה רק עם שניים מתוך ראשי המועצות: שי משה חג'ג' ראש המועצה האזורית מרחבים ותמיר עידאן ראש המועצה האזורית שדות נגב. המכנה המשותף לשניהם הוא שהם אנשי ליכוד. ראשי המועצות האחרים לא זכו לפגישה כזאת.
ייתכן – וכולנו רוצים להאמין בכך – שראשי המדינה ומערכת הביטחון נוהגים בהיגיון ומתנהלים משיקולים מקצועיים ולא פוליטיים, אבל כשהנושא הפוליטי עולה והקמפיינים מרחפים באוויר, הציפיה מצד האזרחים היא שהתשובות יינתנו לפחות על השאלות האמיתיות ולא על הספינים. שהקמפיינים ידברו על מה שבאמת חשוב ולא על הישגים ערטילאיים הנחתמים במרחק אלפי קילומטרים מעבר לים.
הטור התפרסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
אין כמו נתניהו נתניהו עדיף מבני גנץ בסקר בסקר תיק 3000 של בני גנץ בני גנץ משקר הוא רוצה לעלות
איזה הישגים מדיניים בדיוק הביא ביבי??
איפה אתה חי!
הוא דיבר עם סודני אחד ועוד שני אפריקאנים וסיפר להם על ישראל והם עשו כאילו הם הבינו והמשיכו הלאה….