בתקופה האחרונה, כל הסבר לכל מעשה של ראשי ממשלת השמאל המסתמנת בראשות יאיר לפיד ונפתלי בנט, מסתכמת בצמד המילים: "אבל ביבי". בטורו השבועי, מתייחס לכך הפרשן הפוליטי עמית סגל, שכותב נגד התנהלות זו.
לדבריו, "בכל פעם שפוליטיקאי נדרש להתמודד עם מחדליו, עם הבטחות בחירות שהפר או עם זגזוג תורן הוא הסביר, ש"אבל ביבי". לפיד הבטיח ממשלה רזה ואז יצר מאגר שומנים ענק של 34 חברי ממשלה? אבל ביבי מינה יותר. החוק הנורבגי הופך את הכנסת לתחנת רכבת? אבל ביבי התחיל עם זה. חאן אל אחמר לא מפונה? אבל גם ביבי לא פינה".
"רבות דובר בשנים האחרונות על הצורך בייבוש הביצה שהתהוותה בשלטון: שרים שכיהנו יותר מדי שנים, מקורבים שהתקרבו מדי, מחנה שהתנוון. זה עובד לשני הכיוונים. מרגע שהאחריות תעבור בשבוע הבא לידיים חדשות, יגלו כולם, למרבה תדהמתם, ש"רק לא ביבי" זו לא מדיניות, ונתניהו איננו התירוץ האולטימטיבי".
עמית סגל מוסיף, "למרבה הצער, תאונות דרכים יוסיפו להתרחש, טריבונות עדיין מאיימות ליפול, אפילו חדרי החקירות של המשטרה לא יושכרו כחלל עבודה ל־WEWORK. בנט ולפיד אמרו – ובצדק רב – שהמדינה לא תיגמר ביום שאחרי נתניהו. אבל האובססיה לנתניהו צריכה להסתיים".
"מי שמבקש להחליף את ראש הממשלה לא יכול לאמץ את ההתנהלות שבשלה, בין היתר, ביקש מראש את החלפתו או להציג אותה לציבור כסטנדרט לפעולה. אם סער סבור שנתניהו מנע שינויים נדרשים במערכת המשפט, הוא לא יוכל להסתפק ב"גם ביבי לא שינה דבר", אלא יצטרך לחולל שינויים. אם אלקין מתקומם על הקפאה שקטה ביו"ש, כשר שיכון מצופה ממנו לבנות יותר ולא לחקות את המקור. אם לפיד טוען נגד מינויים סיטוניים, יתכבד ויוותר על כמה משרות מיותרות. אם ליברמן מקונן על הגירעון, יואיל נא לסגור אותו במקום לכסותו בהטרלות ליו"ר האופוזיציה המיועד".
הוא מזכיר למי ששכח: "תפקידו של השלטון הוא לשלוט. נתניהו נפרד מהשררה, מחליפיו יצטרכו לעשות יותר מאשר לתפקד כאופוזיציה של יושב־ראש האופוזיציה".
