אחד מחסידי האדמו"ר הנוכחי מוויז'ניץ, רבי ישראל הגר, התאלמן מאשתו ל"ע וגידל את ילדיו לבדו. כשהגיע הילד הגדול לגיל שידוכים ונעשה חתן, הוא בא לבקש את ברכתו של האדמו"ר לנישואי הבן. האדמו"ר בירך אותו וביקש ממנו להרים טלפון כשהוא חוזר הביתה משמחת החתונה. אחר כך הורה לגבאי להעביר אליו את השיחה בכל שעה שתגיע.
לאחר חצות הלילה צלצל הטלפון והחסיד התנצל בבושה שהוא מתקשר בשעה כזו, אבל כך הורה לו רבו. הגבאי העביר את השיחה ונדהם לשמוע את הרב פותח בשיחת חולין באמצע הלילה. "כמה אורחים היו? כמה אצל הגברים וכמה אצל הנשים? איך הייתה התזמורת? האם הכלה הייתה מרוצה? האם החברים רקדו וכו'".
הגבאי נדהם. אפילו בנישואי ילדיו שלו, הרב לא התעניין בפרטים כאלו ומה זה בוער באמצע הלילה?
"תראה", השיב לו רבו: "כשחוזרים מחתונה של ילד, ההורים מתיישבים על כוס תה ומשחזרים לפרטי פרטים כל מה שהיה. איך היה האוכל, האם פתחו עוד שולחנות, מי בא ומי לא בא, מה ההוא אמר על החתן ומה ההיא אמרה על הכלה. ואולם האלמן הזה ישוב לבית ריק. לא יהיה לו עם מי לחלוק את רגשותיו ומחשבותיו, הוא יהיה כמה לחלוק עם נפש אחרת את האושר מהלילה הכי גדול שזוכה אבא בחייו – אז אני הייתי שם בשבילו…"
אקט זעיר שמעביר מסר ענק
הסיפור הכל כך מעצים הזה מוביל אותנו אל אחת התמיהות המפורסמות בדברי הרמב"ם:
הרמב"ם כותב לגבי מצוות הכנסת אורחים: "שכר הליווי מרובה מן הכול… ויותר מהכנסתם [של האורחים]".
הרמב"ם לומד זאת מהנהגתו של מכניס האורחים הגדול בהיסטוריה. התורה מספרת על אברהם אבינו שלא הסתפק באירוח שלושת המלאכים בהרחבה ובפאר, אלא קם ללוות אותם בפרידתם.
אולם זה כמובן תמוה מאד: הדבר האחרון ששמים לב אליו באירוח של אברהם אבינו הוא הליווי השולי ביציאת האורחים החוצה.
ובכל זאת, הרמב"ם בוחר לעשות עניין דווקא מהפרט השולי והזניח לכאורה, שמספר על כך שאברהם טרח ללוות את האורחים כשעזבו.
ובכן: מה חשיבות ליווי האורח החוצה? מה רוצה הרמב"ם ללמד בכך על מהותה של הכנסת אורחים?
הרבי מליובאוויטש מוצא כאן רעיון חשוב: הליווי הוא אקט זעיר שמעביר מסר ענק. הוא אומר לאורח: "נהניתי ממך. קשה לי לסיים את המפגש ואני מושך אותו עוד קצת". וזה זוקף את גבו של האורח. לכל אורך הסעודה הוא ישב מכווץ בכיסאו. הוא לא ידע אם שמחים שהוא הגיע לכאן או ממתינים שילך. כל הסיטואציה של 'להתארח' מביכה את האורח ומעמידה אותו במצב של קבלה והזדקקות לאחרים. והנה המארח קם ממקומו, מלווה אותו החוצה ואומר: "היה לנו כיף, תבוא עוד פעם". פתאום הבשר והדגים מקבלים טעם אחר.
כעת אנו מקבלים פרשנות מאירה על סיום דברי הרמב"ם: "מי שאינו מלווה את האורח, כאילו שופך דמים". הכוונה היא לדם ש'נשפך' כאן ועכשיו בידיו של המארח! אם המארח זורק מרחוק קריאת "שלום, ביי", האורח חש כאילו חיכו שהוא ילך – ודמו נשפך. הוא מושפל ומבויש. אך כאשר המארח קם ומלווה אותו עם חיוך טוב עד חדר המדרגות, מתייצב לחץ הדם של האורח והוא מתמלא אושר על החברות שזכה לה.
