הלכה א'
לא יגהק ולא יפהק בתפילתו. גיהוק היינו מה שלפעמים אדם מוציא מגופו לפיו נפיחה מחמת שבעו כריח המאכל שאכל. ויש אומרים דהיינו שפושט גופו וזרועותיו מחמת כובד. ופיהוק, היינו שפותח מלקוחיו כאדם שרוצה לישן או שעמד משינה. ואם נצטרך לכך מחמת אונסו, יניח ידיו על פיו, שלא יתראה פתיחתו.
קרא עוד:
[postim]
וכן אסור לו לרוק. ואם בא לו רוק לתוך פיו ומצטער בו הרבה עד שנטרד מתפילתו, מבליטו לתוך מטפחת או בגד. ואם מאוס לו, יטה לשמאלו וירוק לאחריו. ואם אי אפשר לאחריו, ירוק לשמאלו. ואם אי אפשר לשמאלו, ירוק לימינו.
ואם כינה עוקצתו, ימשמש בבגדיו להסירה, שלא תתבטל כוונתו; אבל לא יסירה בידו.
אם נשמט הטלית מעליו, יכול להחזירו, אפילו נפל רובו. אבל אם נפל כולו, אינו רשאי להתעטף בו, משום דהוי הפסק (ואם מתבלבל על ידי זה מכוונתו, ילבשנו לאחר שיסיים הברכה שעומד בה).
ואם נפל ספר לפניו על הארץ ומתוך זה מתבלבל מכוונתו, מותר להגביה בין ברכה לברכה.
כל הדברים האסורים בתוך תפילת שמונה עשרה, אסורים עד לאחר שיפסע הפסיעות.
הלכה ב'
צריך לעמוד בפניו לצד ארץ ישראל, שנאמר: "והתפללו אליך דרך ארצם". ויכוין גם כנגד ירושלים וכנגד המקדש וכנגד בית קדשי הקדשים. ולכן אנו במדינותינו שיושבים במערבה של ארץ ישראל, צריכין לעמוד בפנים לצד מזרח (לא למזרח ממש, אלא לצד קרן מזרחית דרומית. עיין ט"ז ומג"א בשם הלבוש). והיושבים בצפון של ארץ ישראל, פניהם לדרום. והיושבים במזרח, פניהם למערב. והיושבים בדרום, פניהם לצפון. נמצא כל ישראל פונים בתפילותיהם למקום אחד, דהיינו נגד ירושלים ובית קדשי קדשים, ששם שער השמיים, שכל התפילות עולות דרך שם. ולכן נקרא בית המקדש "תלפיות", כמו שכתוב: "כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות", תל שכל פיות פונים אליו.
אם מתפלל במקום שאינו יכול לכוין לצד שכנגד ארץ ישראל, יכוין ליבו לאביו שבשמיים, שנאמר: "והתפללו אל ה'". ואם עמד כנגד צפון או דרום, ונזכר באמצע שמונה עשרה שאינו עומד כראוי, לא יעקור רגליו, אלא יטה פניו למזרח. ואם אי אפשר לו, או שהוא עומד במערב, יגמור תפילתו כך ויכוין ליבו לבית קדשי קדשים, ולא יעקור רגליו.
וכן אם הוא מתפלל במקום שיש צורות עבודה זרה במזרח, יתפלל לצד אחר, אף שאינו מזרח.
