תפקיד נשיא המדינה, התפקיד היחיד במדינת ישראל שלא נושא בחובו שום תוכן, דווקא הוא, גורם לנושאו לעשות צעדים משונים. אפשר איכשהו להבין את הסיטואציה. יושב הנשיא בבית שבנתה לו המדינה ותוהה במה בדיוק עליו למלא יומו. בהתחשב בכך שלא כל הנשיאים ברי מזל הם כדוגמת ראובן ריבלין שהרכיב ממשלה פעמיים בשנה, התפקיד הרשמי היחיד שלהם, בא לידי ביטוי רק פעם בכמה שנים, בעת בחירתה של כנסת חדשה, ולכן עליהם לתור אחר תעסוקה הולמת שתזכיר לעם ישראל את האדם רם המעלה שיושב בבית הנשיא.
בניגוד לפוליטיקאי שבא לקדם את ערכיו בכנסת, הנשיא לא מעוניין להפוך את עצמו לנשיא חצי העם, הוא רוצה להיות הנשיא של כולם. כך הביא התפקיד המשמים את ריבלין להנפיק את 'בני עמי בחרו בדרך הטרור', וזה מה שגם ככל הנראה מביא את הרצוג להדליק נרות חנוכה בלא פחות מאשר מערת המכפלה. מקום קבורת אבות האומה.
מסתבר שהנשיאים, ברצותם להיראות נשיאי כל העם כולו, חותרים באגרסיביות בלי לשים לב – לצד הנגדי שממנו הם הגיעו. ריבלין חתר בכל מאודו לרצות את השמאל. הרצוג עושה את אותו הדבר, עם הימין. לא כתוב באף פרוטוקול נשיאותי כלשהו שעל נשיא לחצות את הקו הירוק כדי להעלות את האורים בחנוכייה, בוודאי שלא לעשות זאת בחברון, אחת הערים הכי לוהטות בישראל. מיותר לכתוב שכותב השורות תומך בכל מאודו בכמה שיותר הופעות ממלכתיות בעיר האבות, מה שלא משנה את זה שמאוד מוזרה העובדה שדווקא יו"ר מפלגת העבודה לשעבר, מוצא לנכון לעשות זאת. אבל הרצוג הוא לא הראשון וכנראה גם לא האחרון.
לאחר ההכרזה על ההדלקה המתוכננת, אוזניהם של הנאיביים משמאל, בפרט אלה ממרצ – נצלו משמוע. ח"כ רוז'ין מיהרה להגיב: "נשיא צריך להיות דמות מאחדת. ההתנחלות בחברון היא המקוממת ביותר. עצוב שהנשיא מעמיד אותה על ראש שמחתו". מעניין להבין את החלוקה שעושה חברת הכנסת המנותקת בין תל אביב לחברון. שתיהן ניתנו לבני ישראל בבואם לארץ, שתיהן נחשבות בעיני הפזורה הערבית שהתנחלה בארץ 'אדמה מוסלמית', ושתיהן נכבשו בידי צה"ל בכוח הזרוע. לא ברור מדוע לא קוראת רוז'ין לנשיא המדינה לפנות גם את ביתו שבירושלים, שתשאל את מנסור עבאס, הוא יסביר לה שאין כל הבדל.
ח"כ מוסי רז ממש הגזים השבוע ברמת הניתוק וההתחסדות. בתגובה לסימון מוצרים מיו"ש בבלגיה הוא הגיב כי "מדינת ישראל מעולם לא החלה את החוק הישראלי על ההתנחלויות ולכן הן לא חלק מישראל". ככה פשוט. ומה עם העניין הפעוט של אחיו היהודים שמתפרנסים מייצור ביהודה ושומרון? לא מטריד אותו.
אבל המדהים ביותר היה תיעוד של אותו ח"כ אחרון אוכל להנאתו מאכל פרסי בערבו של יום חמישי. "לכבוד ההסכם שעומד להיחתם עם האיראנים" הוא הסביר, מחויך. למראהו של יהודי החי בארץ ישראל ושש ושמח על חתימת הסכם גרעין עם מדינה עוינת שחוזרת ביום ובלילה על כוונתה למחוק את ישראל מהמפה – אפשר רק לבכות. מניין נובעת הנאיביות הזו? יום אחרי שמזכ"ל הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית חוזר מאיראן ומסביר שהשיחות עם איראן לא הניבו דבר, שהיא עדיין מסרבת להתיר לסוכנות לשאוב את תיעודי המצלמות המותקנות במתקני הגרעין, שהיא מתנכלת לפקחי הסוכנות כשהיא מבצעת בהם בדיקות פולשניות ושהיא מסרבת בכלל לביקורת כלשהי במתקן שחשוד בהעשרת אורניום. ביום שאחרי כל זה, מוסי רז צוהל ושמח. הרי "הולכים לחתום על הסכם גרעין". איזה אושר.
אינני יודע אם האיש הזה חדל מלהכיר במציאות או שמא הוא כבר בכלל לא רואה עצמו כחלק מהעם היהודי. אולי בכלל לא יפריע לו אם איראן תמחק את המדינה בה גדל מעל פני האדמה. הוא תמיד יוכל להצטרף לחבריו הליברליים, הטבעוניים בעלי הערכים האוניברסליים, ברחבי העולם.
