אחד הקשיים הגדולים שיש בכתיבה עיתונאית היא לשמור על רלוונטיות, אדם יכול לכתוב כתבה נפלאה ולגלות בבוקר בשעה שהקוראים יעברו עליה, כי הדברים לא נכונים ולא בדוקים, ואולי אף הפוך ממה שנכתב.
קרא עוד:
[postim]
סיפורה של טור זו הוא מבחינה זו לא רחוק מהגדרה זו, שכן כל הספקולציות והדיבובים יסתיימו להם ברגע אחד, הרגע שבו בית המשפט יאמר את דברו, וממילא כל הטיעונים והטענות ישארו עם טעם לפגם, ובוודאי שלא זו הייתה מגמת הכותב בשעה שהוא ניגש לכתוב את הדברים והרגיש כמו עיוור באפילה.
ניסתי ככל האפשר לגרור את זמן סיום הכתבה, אולי עד אז נתוודע לדבריהם של השופטים בירושלים, אך גם תרגיל זה לא עמד במבחן הזמן, ונכון לשעת צהריים של יום רביעי, הכל עדיין לוטה בערפל, אין דין ואין דיין, אין שופט ואין הכרעה.
למעשה היו כאלו שייעצו לי לכתוב שני כתבות, האחת מתרגשת ומסבירה את גודל השעה של הנצחון וההכרעה, ואילו השניה כתבה דורסנית ונוקבת שתסביר כמה טעה מי שטעה ולא ירד לעומקם של דברים. "כל מועמד שמתמודד לבחירות", אמרו לי יועצי, "מחזיק בכיסו שני נאומים, האחד למקרה של נצחון, והאחד למקרה שהנצחון יהיה של מישהו אחר".
אינני יודע אם אכן לכל מועמד יש באמת שני נאומים מוכנים, אך אני בכל אופן לא יכול לעשות זאת כי אני מאמין ויודע שבשעה שהנצחון מגיע או האי-נצחון מגיע, הדברים מקבלים הד אחר ורגש אחר. זה לא דברים של משחק חיצוני, אלא דברים של פנימיות, ולכן אם וכאשר יהיה נצחון – ואליו אני מקווה – הדברים יהיו שונים בתכלית ממה שאכתוב אותם בעונת הדמדומים, אינני יודע אם זו תהיה כתבה, טור ואולי אף שיר, אבל יהיה להם ניגון אחר.
"אין שמחה כהתרת הספיקות" כבר אמרו לנו חכמינו, ולמול מאות השאלות והתהיות שקיבלתי השבוע 'נו, מה יהיה', או 'נו, מתי כבר יחליטו', אני ער לכך שמדובר בשאלה ובספק שמטריד רבים וטובים, וממילא התרת הספק תביא עמה גם שמחה, ולוואי שתהיה זו השמחה לה כולנו מקווים.
בשולי הדברים חשוב לי להדגיש, שאני באופן אישי לא מפחד מבחירות חוזרות, שום דבר לא השתנה בחודשיים האחרונים, ואין לי ספק שאם יהיו בחירות חוזרות, מי שישוב ויבחר יהיה זה ראש העיר משה אבוטבול, כך שהתוצאה מבחינה זו לא היא מה שמטרידה אותי, כמו הניסיון הנואל והמחוצף להפוך את כל הציבור החרדי ל'זייפנים' ואת כולנו ל'לא לגיטמיים', ועל כך אין מחילה.
