שניהם יהודים בעלי צורה, לא מבוגרים, כבר לא צעירים, חביבים למדי, ככה סתם, מתפללים באותו בית כנסת. גרים באותו רחוב. מגיעים אל יום הדין.
לשניהם פנקס קטן, כל התוכניות כתובות שם בקיצור. לשניהם היה דף רעוע שנפל, נשמט אל רצפת האולם. אולי אסור להסתכל? בכל זאת דף אישי. אך הסקרנות אכלה בכל פה.
מה מתכננים אנשים לקראת היום הזה, היום הגדול יום הדין. תחילת השנה, בכל זאת בטח יש לכל אחד מספיק תוכניות.
הרמתי, העתקתי. הרי הם לפניכם:
עיתונים לחג, דבש, סכין חדש (סגולה לפרנסה), רימונים (לבדוק שיהיו אדומים), בשר של כבש, מקום ליד המזגן, לברר מי החזן במעריב, לדרוש מהגבאי שהשנה הרב לא ידבר לפני התקיעות, חלה מתוקה (לסעודה שלישית), הרבה דבש (יענקי אוכל בכמויות!), אל תשכח תפוחים (לזכור שהקטנים אוהבים רק חרמון, וכמה גרנד לסבתא), להכין מספיק חולצות מגוהצות (למושי נשברו החפתים! — לחפש משהו זול), לבדוק מה נותנים בקידוש שבהפסקה, להתקשר לבוס להגיד שנה טובה, להודיע לאבא שיבוא רק בסעודה בלילה, להתקשר לגבאי שיביא גם דייאט, לכוון שעון לפלטה, לסגור עם המלון לסוכות, לבדוק מה עם ההופעה בחוה"מ.
הפתק השני, שונה קצת, הנה תוכנו:
לבקש סליחה מהשכן ממול, לא לשכוח לסיים פעם שלישית את התהילים, להכין את הכוונות בפיוטים, להעביר את הכסף לועדות הצדקה, להתקשר לליבא השכנה האלמנה לברך להתעקש שתבוא לאחת הסעודות, ללמוד עם הילדים גם בערב ראש השנה, לעלות לישיבה לראות אם יש כמה בחורים שירצו לבוא לסעודה (במיוחד הצעירים שקשה להם), להאיר פנים בבית במשך כל עשי"ת, ללמוד בע"פ את טעמי התקיעות, להחזיר את החובות של הכסף קטן שבפנקס (כולל שקית חלב לגולדמן), לקבוע חברותא לשעות הפנויות בראש השנה, לקנות משהו לאשה ולילדים לשמח אותם (אלי ביקש ספרון, לחפש משהו טוב), לסיים השבוע את ה"שפתי חיים", להתקשר לבקש ברכה מראש הישיבה, להזמין הדסים, לברר עם ר´ אברהם אם יכול להשיג גם השנה לולב מיוחד, לא לכעוס בשום אופן כל השבוע.
שני אנשים, שני פתקים, שני עולמות.
מאת: ש. ליזורביץ (פורסם היום בעיתון יתד נאמן)
