אי אפשר להחמיץ אותו.
בלבוש מרושל משהו, פעמים עם כובע מקומט, או בלעדיו. בניגוד גמור לכל מרצה פדנט אחר שמתאים את עניבתו לנעליו, חוטף הצצה קלה במראה, הרב שלמה לווינשטיין מביא את עצמו. על כל השאר, ממילא לא יסתכלו ברגע ששפתיו ינועו.
הוא מסדר את חליפתו הגדולה על הטלית קטן. "ואז ראיתי את הרב נויגרשל נכנס לקבלת שבת עם כובע, רק עם כובע, שאלתי אותו 'מה קרה?' והוא סיפר שלפני דקות התברר לו שבטעות לקח חליפה של מישהו אחר מהניקוי יבש". בעוד הקהל משועשע משהו מן התיאור המוגש באופן הגורם לדמיון לעבוד שעות נוספות, פולט ה'מגיד' את הפאנץ' כמו באגביות – "אמרתי לו: 'לי זה לעולם לא יקרה'".
***
לא בטוח שניתן להניח את האצבע על נקודת הכיבוש של שיחותיו, על הדבר שגורם למאות אנשים מבוגרים לשבת מרותקים ולשמוע מחדש את סיפור מעמד הר סיני, או יציאת מצרים, בפשטות סוחפת, כמו ילד קטן שזה עכשיו אירעה הפגישה המכוננת שיזמה הגננת בינו לבין התורה.
זו אינה שיטה רטורית מבריקה, צורת הגשת דברים ייחודית או הומור שנון. הגר"ש לווינשטיין מקורי ובעיקר שופע. וזה הכל. הוא יושב או עומד – כלל לא נפקא מינה – והדברים זורמים ונשפכים ארצה, ממגנטים את הקהל. האוקטבות עולות ויורדות בהתאם, פעמים הופכות לזעקה חוצבת להבות, אבל מעולם, לא תהפוך הזעקה לדבר בפני עצמו, המונע ממך להאזין לתוכן המילים. שהלא אף הלהט שבו הוא ניחן, הוא להט מסוג אחר, כובש.
כותרות שיחותיו מרתקות לא פחות. אם מעניין אתכם מה חיפש הגר"ח קנייבסקי בפחי זבל בשתיים בלילה, מהו ירח עם קרניים ומה בין גלות דה-לוקס לסוכות – פתחו אוזניכם.
העולם המלא והגדוש בדבריו שבעל פה, שבצילום ושבכתב, ממשיך להתמלאות עוד ועוד. בהרצאות ושיחות ברחבי הארץ, בדרשות מצולמות, בתוכניות משודרות, בסדרות ספרים בלתי פוסקות – בכולן קיימת אותה העוצמה שבה זורמת מגידיות עכשווית לגמרי, אך עם טעם ישן, כמו הותאמה היטב לדור שחלקו רווי געגועים לימים שעוד התמוסס מול 'ר' שולם' ב'זכרון משה', וחלקו כבר מחבר נגן טכנולוגי זעיר לעמדת הטענת שיחות ממוחשבת.
***
רבי שלמה, הוא אומן של ממש. בכוחו ליטול את פרשת השבוע, להניחה מול השומעים שלו – המגוון להפליא, מבית הכנסת הגדול בבני ברק ובנות סמינרים וכלה במאזיני גלי האתר וחילוניים מוחלטים – ואז לעבור מווארט לווארט. ללא קטעי קישור, ללא לוליינות מבריקה. הדרשה אינה ארוכה ומייגעת, אך מלאה איכות. הפרשה ה"משמימה" ביותר מבחינה 'מגידית', הופכת לסיפור מתח עוצר נשימה, בעממיות בכוונת, שכן תוכן הדברים אינו בהכרח מיועד לקהל 'פשוט'.
על מגיד המישרים טרם עברו יובל שנים בעולמינו, אך כבר יותר ממחצית חייו שפיו מפיק מרגליות.
אינטראקציה מופלאה קיימת בין הקהל לדובר. הדרשה אינה נמסרת אליהם והם רק המקשיבים. הציבור מגיב, נשאל, מתערב. חי את השיחה. התייחסותו למפטפטים היא חביבה, אך הוא יודע היטב לאלף בינה את הידענים הממהרים להראות ידיעותיהם, ובחיבה מסוגל להציגם מול עצמם כזקוקים להשלמת השכלה בדחיפות.
***
ברבים מדרשותיו לקהל צעיר ומשווע, עולים פיתויי העולם המערבי על השולחן. הרדיו והסרטים עולים לדיון לצד הסלולארי, בחדות הוא קורע כל תירוץ. בהומור כאוב הוא נוטל את החרדי שבהצגות המצולמות וממחיש כיצד שלמה המלך, שניתן להישרף מלראותו, הופך מבלי משים לאוכל פופקורן וקורא עיתון.
"אני לא פנאטי, אני כאוב", הוא זועק, "יש לכם ביד חומר נפץ, אתם תיזהרו, אבל הילדים שלא יתקרבו".
או אז, שוב משיבם אל ריקודי שמחת תורה, שוב קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד הם – ומתוק להם האור.
