ירושלים תיתן קולה | הטור השבועי של אריה ארליך

קורותיו של אותו ערב ארור במרתף ישיבת מרכז הרב, אינן משות מעל לוח לבי עד עצם היום הזה. רכבת שדים מטריפת חושים שעטה שם, צוללת לתהומות של עצבנות מדכדכת, נוסקת לפסגות של עצב מצמית, משליטה אווירה כללית של תימהון לבב. אם לא די בדכדוך הלאומי נוכח הנורא שבמעשי בני האנוש שהתרחש באגף הסמוך, בהישפך דם טהורים לחיק מסכת זבחים, נוסף גם המאורע הרע ההוא, ששותפיו מועטים, על מבקשי שלוות נפשנו ואנינות דעתנו. חשנו נטרפים, חסרי אונים.

הלילה האחרון לחודש שבט תשס"ח היה אכזר ללא קץ, תפלצתי ללא תקדים. חלאה פלסטינית מקוללת בשם עלא הישאם חוסיין אבו דהיים, דהרה אל ספריית הישיבה, שלחה יד חייתית בנפשות רכות של שואלי תורה זכים והעלתה שמונה נסיכי אדם במעלות קדושים. בא' דראש חודש אדר הראשון תשס"ח נהפך לאבל מחולהּ של מרכז הרב. משנכנס אדר מיעטה בשמחה, ועולם התורה על כל קצותיו התעטף עמה באבל שאין לו שיעור ושיור. בימים שבאו אחר כך הפכה ספינת הדגל התורנית של הציונות החרד"לית מוקד עלייה לרגל. הכל באו לחלות את הישיבה בעצבונה, לבכות עם ההורים, להשתתף בצער החברים, להפוך חלק מדבוקת אבל כללית שכל בן אנוש אמור להיות שותף לה, קל וחומר בן ישראל, בן בנו של קל וחומר בן תורה.

רושם צעיר הייתי, פרח כתיבה בתחילת דרכו. ולפי שכל הדרכים הובילו אז לעמק הבכא במרכז הרב, אף אני הייתי בין הבאים לבכות עם הישיבה ולהביא את רשמיה לעיני קוראיי. ירדתי מבני ברק בצוותא עם הרב יעקב ב' פרידמן – אמן כתיבה ואיש של השקפה. פגישות נקבעו לנו מראש: עם ראש הישיבה הגאון רבי יעקב שפירא, עם ראש ישיבת ירושלים לצעירים – שחמישה מן הנהרגים היו תלמידיה, הגאון רבי ירחמיאל וייס – ועם ראש מכון מאיר ור"מ במרכז הרב הגאון רבי דב ביגון. מטרת הפגישות הייתה להציג את השתתפותו של כל יהודי חרדי בצערה של מרכז הרב, ולרשום את הגיונות מחשבתם של הרבנים הקרובים אל החללים.

עודנו מחכים, והנה נגלה לנגד עינינו מחזה מעולמות אחרים. דמות הדורת צורה ישבה שם, שיבה זרוקה בזקנה, מצחה חרוש קמטים-קמטים, עיניה נעוצות באותיות זעירות. "נאָר תֵּיירֶה", גרסת הציונות הדתית. האיש עיין בספרים גדולי ממדים שלפניו, רשם הערות על ערמת דפים, והיה נתון כולו בכבשונה של הלכה, משל לא אירעה כאן אך לפני יומיים הנוראה שבזוועות האנושות. כי כך היא דרכה של תורה: לעולם לא תפסוק שגרת לימודה מפיות הנאחזים בה כקרש הצלה, בימי הארת פנים נלבבים כבימי מידת דין מחרידה. הוקסמנו מן המחזה עד חדרי בטן:

הנה כי כן, סדנא דארץ התורה חד הוא, בין אם עטוית מגבעת ופראק בגבעת פוניבז' ובין אם סרוגת כיפה במרתף מרכז הרב. לשבריר שנייה הרים הלומד בעל זקן השיבה את עיניו מתלמודו. קשר עין רגעי נוצר. בחסותו קרב האיש שפנקס של בן ישיבה בידו אל העילוי ממרכז הרב, תוך שהוא מיטיב על ראשו את מגבעת ההמבורג ומסלק כתם אבק מעל מעיל הפראק. מה לי פראק, מה לי כיפה סרוגה לעת כזו של נפילת מחיצות והשתתפות באבלה של תורה. את שתי ידיו הושיט אל תלמיד החכמים שהתורה נחמתו בעוניו, תוך שהוא ממלמל בקול רועד: "הגענו לכאן כדי להביע את תנחומיו של עולם התורה החרדי, המחבק אתכם בחזקה באבלכם הנורא".

החיבוק נותר ללא מענה. היד נותרה תלויה באוויר. ואת מה שיתרחש בדקות הבאות לא יכולנו לשער.

הוא שלח אלינו מבט מיוסר. תחילה היה דיבורו חרישי. אחר כך עלו צליליו בהדרגה, עד שהפכה שיחתו לרצף מְשבר לבבות של כאב גדול מדי, שנכבש זמן רב מדי. "עכשיו אתם באים?" סינן העילוי ממרכז הרב בכאב. "אתם לא מכירים בתלמידי החכמים שלנו! אתם רוחשים בוז נורא לעולם התורה שלנו! אז כשמתרגש עלינו אסון אתם באים?! אנחנו מוותרים על זה. אל תבואו גם עכשיו".

המילים הנכאבות היו חותכניות כתער, מלוטשות כאזמל מנתחים, מפעפעות כארס של עכנאי, נוקבות לבבות ככברה ומהפכות מעיים כמערבל בטון אימתני. עמדנו שם בתחושה שנעה על התפר שבין תדהמה לכלימה, בין הלם מוחלט למבוכה שאין שנייה לה. בבת אחת הפכנו למייצגי השסע הבין-מגזרי כולו, בין עולם התורה החרדי, לבין החלק התורני בציונות הדתית. כאב שניכר עליו כי נִכבש אך לא נֶחבש במשך שנים ארוכות, הומטר מעל ראשינו בבת אחת.

המעמד היה גדול עליי באינסוף מידות. לא עמד לרשותי זמן רב לעכל את הדברים, לפי שהמונולוג הכאוב רחוק היה מלהסתיים. "אתם מתעלמים לחלוטין מעולם התורה שלנו, שפורח עד בלי די. אתם בזים לתלמידי החכמים שלנו, לגדולי התורה שבמחננו, מסרבים להכיר בספרים שאנחנו כותבים. אני ותלמידי חכמים אחרים כותבים ספרים תורניים ביגיעה עצומה, בלילות ארוכים ללא שינה. גדולי תורה מהעולם החרדי רצו לתת לי הסכמה, אבל מכיוון שאני ממרכז הרב אמרו להם שלא כדאי לתת לי הסכמה. והם לא נתנו הסכמה. יש אצלנו תלמידי חכמים עצומים, היגעים בתורה ללא הרף. אבל אתם מתנערים מהם לחלוטין. אנחנו לא קיימים עבורכם. אז עכשיו, כשדם התלמידים נשפך, אתם באים?"

לא התפרצות של זעם בלתי נשלט הייתה שם, לא קצף של איבה ולא תשפוכת של בוז. ההיפך המוחלט: מבתרי דברי הדובר בצבצה הערכה גדולה לעולם התורה החרדי והערצה ללא סייגים לאישיו הענקיים ההולכים בראש המחנה. ודווקא מתוך כך התפרץ, על שהוא וחבריו, היגעים בלימודם יומם וליל ומניבים יבול פורה של ספרות תורנית, אינם זוכים שפרי הילוליהם יתעטר בהסכמת גדולי הדור ויתבדר בין עמודי עולם התורה.

דקות ארוכות ארך המונולוג. לבסוף הגיע אל המקום רבי דב ביגון, מגדולי הישיבה, וראה את מיודעו בשיא כאבו. פני הרב ביגון האירו ברחימו עילאה. חיוך נצחי נינוח הצטייר על שפתותיו, ועמד בניגוד מושלם לדכדוך שכבש כל חלקה בנפשות הנוכחים מול הטבח הנורא ותעצומות התלאה שהתפרצו בעקבותיו. הרב ביגון חיבק את הרב שכאבו הפציע מתוך תמצית דם נפשו והציע לו לתת מרגוע לנפשו. תִּמרן בלוליינות בין איש התורה המיוסר לאורחי הישיבה ההלומים. דמעות התגבלו שם עם כאב אימים, מבוכת פתע פגעה במכאוב תמידי, ובתווך ריחף חיוכו הלא קשור אך הכה מלטף של הרב ביגון הרחימאי.

אשליה ליוותה אותנו בבואנו: שנים של התנהלות ביקומים מקבילים יישכחו במחי אמירת ניחומים אחת במרתף הישיבה. חשבנו לחצות את הגשר המחבר בין שני קצוות עולם התורה בבטחה ובקלות. התקווה הזו התגשמה מול ראש הישיבה וחלק מרבניה, אולם שם, במרתף עמוס הספרים, התנפצה האשליה. לפתע התחוור כי אין דרכה של מוגלת כאב ארוכת שנים להתאחות ברגע אחד של חיבוק פתאומי.

ועל שום מה נזכרתי בהתרחשות הנוראה ההיא במרתף מרכז הרב? על שום ששמו של העילוי ההוא ממרכז הרב נתפרסם לפני שבועיים, לאחר שניצח במערכה על משרת רבנות בפלטרין של מלך. לא קלה הייתה דרכו לשם, וכמסלול חייו התורניים עמוסי היגיעה והדילוג על מכאובים, אף זו לא הייתה סוגה בשושנים. עשר שנים ארכה ההתמודדות, אילצה אותו לרדת מאוויר הפסגות התורני הצלול לתהומות פוליטיים של רקיחת עסקאות ותפירת דילים. האיש שעמד בראש מכון להוצאת כתבי הרב קוק מצא עצמו נפגש עם בוחרים מפוקפקים באישיותם ובאנינות דעתם, רחוקים מאורות הקודש ומכתבי הראי"ה כרחוק עולמו של ניר ברקת מעולמם של גדולי ירושלים ונקיי הדעת שבה מאז ועד הנה. הרב ממרכז הרב, הפך לגאון בנכבי הפוליטיקה.

ברבות שבע השנים שחלפו מאז המאורע המתואר, הלכו המחיצות וגבהו, גם בחסותם של עסקנים פוליטיים הנושאים את הציונות הדתית, שחברו לכל צרוע וזב ודבקו בכל רורף תורה ורומס דת בדרכם אל המנוחה הקואלציונית ואל הנחלה הממשלתית.

במעמד המביך ההוא, הערכתי את האיש התורני ממרכז הרב שהגוף הבוחר בחר בו לימים לרב העיר ירושלים. הערכתי את נפשו היוצאת להכרתה בספרים שעליהם נתייגע לילות כימים. ייתכן כי במקום שהו הוא מכהן עתה, מופקדים בידו המפתחות שדרכם יכול לפתוח שערים לעידן שאליו הוא כוסף כל שנותיו. אם רק לא יופרע על ידי חלק מן הגורמים שהביאוהו עד הלום.

יום שני השבוע, הכנסת, ירושלים. במובאה המובילה לאולם המליאה עמדתי לצדו של חבר הכנסת משה גפני, ושמעתי מפיו על סכנת יוזמת הגיור שעברה בממשלה. ואת זאת יש לדעת, כי הכנסת היא פלנטה אחרת לגמרי ממרתף מרכז הרב. בניגוד לעולם התורה שבו לא יכולה אחוות תלמידי חכמים להיות מן השפה ולחוץ – העולם הפוליטי סובל הכל, וכל המרבה במס שפתיים הרי זה משובח.

בטרם השיחה עם גפני ישבתי ביציע העיתונאים שבמרומי המליאה, ושמעתי קול רגשת מרעים פוליטיים המריעים בכל און לחברם שעוזב את הזירה הפוליטית. בשעה ההיא לא ידעתי אם להגדיר את גדעון סער כחתן ביום חופתו – מחמת זריחת פניו כשמש בצהריים, או כנפטר ביום הלווייתו – מחמת הררי ההספדים שנישאו עליו בחייו משל היה רבין לאחר שלוש היריות. לבסוף סייע לי סער עצמו לפתור את ההתחבטות, כאשר השווה עצמו ל"בְּלוּ מספר הג'ונגל", שעשה עצמו מת כדי לשמוע את תשבחותיו.

בזה אחר זה עלו אל הדוכן יריבים מכל השנים – מבנימין נתניהו, חברו למפלגה ושונאו בחיים הפוליטיים ועד בוז'י הרצוג, יריבו בחיים הפוליטיים וחברו בחיים האישיים – וערמו דברי חנופה כיד הדמיון. לרבם של כל בני הגולה הפוליטית הפכוהו, לנפיל נדיר של אחד לשבעה דורות עשאוהו. נתניהו, שאך אתמול נעץ בגבו סכינים פוליטיות, התאמץ להסתיר את אנחת הרווחה לנוכח הסרת האיום הפוליטי ואת החששות מפני תכניותיו העתידיות של סער, וליטף אותו בתעלולי מילוליו. נפתלי בנט, מי שמפלגתו לוגמת בצימאון מנדט אחר מנדט על חשבון הליכוד בכל הסקרים, הביע צער בלתי נשלט אחר מיטתו הפוליטית של סער.

אחר עלה הרצוג אל הדוכן. העמיד פני מתאבל על הליכתו של יקיר המפלגה, ושפך קיתונות גופרית על המפלגה עצמה. "ביום שבנך דוד יתחיל ללכת, הממשלה שממנה אתה פורש תתחיל לקרוס", התנבא נכדו של הרב הראשי השני ובנו של הנשיא השישי. אחר כך נעמדו הח"כים כולם למסדר חיבוקי דובים שכלל אינם מומלצים לחולי סוכרת.

לאחר שיצא ידי חובת חיבוק, התפנה גפני לשוחח עמי על סכנת חוק הגיור. עודני עומד ושומע מפיו דברים חוצבי להבות בפתח המליאה, והנה מתלהק אלינו שר החינוך, שי פירון. "מעניין אותי מה תכתוב בנאום שלך ביום פרישתך מהחיים הפוליטיים", אמר פירון לגפני. התערבתי בשיחה: "יותר מעניין מה אתה תגיד עליו בנאום הפרידה".

פירון, שמילותיו אינן עולות לו כסף, לא התבלבל. "בשביל זה גפני לא צריך לפרוש. אני יכול לשבח אותו גם בעודו מכהן", הגיב. "קדימה", דרבנתי את פירון. שר החינוך נענה לאתגר, ופצח בנאום לא-פרידה קצר שגרם לגפני להסמיק.

"גפני", אמר לי פירון, "הוא האיש החכם ביותר בבניין הזה. חד, שנון, ממולח, מי יכול עליו". גפני נבוך, אבל פירון המשיך: "חוץ מזה, גפני הוא האויב מספר אחת של הציונות. אויב מסוכן לציונות. הרבה יותר מסוכן מאחמד טיבי".

נוכח הדברים היוצאים מפי פירון, חישבתי לברך 'ברוך חכם הרזים'. 'חכם' לכבוד הח"כ החרדי החכם מכולם, ו'הרזים' לכבוד שר החינוך שהצטמק ויפה לו. אבל גפני הרס את החגיגה: "המחמאה השנייה גדולה הרבה יותר מהראשונה", הגיב בסתמיות. האסיפה המאולתרת התפזרה.