שעה וחצי לפני טקס הכתרתו של משה גפני לתפקיד יושב ראש ועדת הכספים של ממשלת נתניהו הרביעית, אף אחד מקרב האוחזים במשרותיה של תנועת דגל התורה הארצית לא ידע על הצפוי לקרות בשעות הערב. כולם ידעו שגפני הוא יו"ר הוועדה הבא, אולם מועד בחירתו התגלגל בין מגוון אופציות – שהארוכה שבהן היא בעוד חודש. בזמן אמת, קביעת העיתוי נעשתה בחיפזון, אולי אפילו בחשאיות מסוימת.
רק בשעה חמש וחמש-עשרה דקות לחש עוזר היו"ר, שלומי פולק, באוזנם של אי אלו מקורבים את הבשורה הנרגשת: בשש וחצי תתקיים ההכתרה. המהירות שבה התקבלה ההחלטה, כמו גם מרכיביה החשאיים, נראו כמו חסידות גדולה העומדת למשוח את מנהיגה הרוחני כממלא מקום אבותיו. כמה שפחות אנשים המצויים מראש בסוד העניין – כך טוב ובטוח יותר.
סֶגֶל א' של תנועת דגל התורה – מהנציגים ברשויות המקומיות, דרך השרתים בגופי החינוך ועד לשמשי החצרות, הגבאים ושאר מלחכי הפנכה בתנועה – קיבלו את ההודעה פחות משעה לפני שהחל האירוע, בעודם יושבים במקומות מושבותיהם הרחק מכדי שיוכלו להתארגן ולהגיע מהרגע להרגע. "זה לא בכדי שייעשו", צרח אל הפומית גבאי בכיר, שנפשו איוותה להשתתף בטקס, ולפיכך זעם על ההתראה הקצרה שניתנה לו. אחרים חישבו כיצד בכל זאת יגיעו במהירות, ומי יוכל לסדר להם אישור כניסה לבניין הכנסת.
מה שגלריית העסקנים הדגלאית לא ידעה הוא, שמדובר בתעלול אופייני של גפני. וכל כך למה? ובכן, גפני קיווה שבכניסתו לתפקיד יו"ר הוועדה תיחסך ממנו תמונת הרקע הפנורמית ההכרחית במחוזותינו – של עלומי חמד ופרחי עסקנות המתרוצצים קצוצי זקן, חנוטים בחליפות וקשורים בעניבות, כשמכשיר טלפון משוכלל צמוד לאוזנם וחיוכם מרוח מאוזן לאוזן. גפני אינו אוהב אווירת שטיבל קלאסית של עסקונת דגל התורה בשכונת בית וגן בירושלים. לפיכך, אחת ההחלטות האסטרטגיות הראשונות שקיבל בינו לבינו היא להפריד בין השטיבל הדגלאי לוועדת הכספים שתתנהל לפי אמות מידה מקצועיות. לכן דילג במודע על כל סגל א' של דגל התורה. הוא השאיר אותם בבתיהם פעורי פה, כשהם משתתפים בוועדה דרך צפייה בתמונות ששוגרו למכשיריהם הסלולריים.
תמונות ההכתרה שנורו לכלי התקשורת – בעצם הכריזו, שהקדנציה של גפני לא תכלול גדודים של מאכערים שבאים ומבשרים לעם בציון שהנה באו החרדים להשתלט על קופת המדינה. מצד שני, על מחמאות ותשבחות שיורעפו על ראשו לא ויתר גפני: לשם כך גויסו שר האוצר כחלון, ראש הממשלה נתניהו, שרים וח"כים מכל חלקי הבית. כולם הובאו לטקס ברוב הדר, משל מדובר במינוי נשיא המדינה. בראש השולחן ישב גפני בפנים של מישהו שקיבל זה עתה טלפון מאראלה ממפעל הפיס. לא היה מאושר ממנו.
הרבה קשרים נקשרו לראשה של ממשלת נתניהו הרביעית, הנכנסת עתה לשבוע השלישי לכהונתה. אולם בראש מאפייניה צועדת התכונה הבאה: בממשלה הזו, מידתיות ופרופורציות הינן מצרך יקר המציאות. מצרך שכמעט אינו קיים. הכול מתנהל בפומפוזיות, בדרמטיות יתרה, ללא כל קורלציה למציאות. גם אירוע מינוי יושב ראש לוועדת הכספים – אירוע שבעבר היה נעשה בפיהוק – נערך הפעם בכללים השמורים לטקסים ממלכתיים. ראש הממשלה הופיע בהדרו, בליווי שביעיית שרים חגיגית ומרוצה מעצמה. כל חבר כנסת אפשרי נאסף מפינות הבית – כולל אחמד טיבי שנשא מילות הערכה משלו.
הכול ישבו ועטרו עטרות וחרזו חרוזים על כך שגפני – הוא ואין בלתו, ומיסוד המדינה ועד עתה המתינו מייסדיה ואזרחיה לרגע הזה שבו ייקח גפני את המושכות לידיו. נתניהו הטיב להגדיר זאת באומרו: "אין אדם בבית הזה שמתאים יותר ממך לתפקיד". סוף ציטוט.
ברכת היריב
גם אם הציטוט הנ"ל מפי ראש הממשלה מקורו בחנפנות בעלמא, על דבר אחד איש לא יוכל לחלוק: בהרגשה הפנימית של גפני, כמו גם בראייתם של רבים אחרים, ועדת הכספים וגפני נועדו זו לזה. מהיום שנפרד מהכיסא התפלל גפני וקיווה לחזות במהרה ברגע שבו ישוב לוועדה כשהפטיש והמושכות בידיו. בינתיים, עד שהגיע הרגע המיוחל – היה גפני החבר הססגוני והרעשני ביותר בוועדה, כשהוא מאכיל את היו"ר הקודם, ניסן סלומינסקי, מרורים אופוזיציוניים בכמויות מסחריות.
בקדנציה הזו – היא קדנציית ממשלת השמד שבה נגזרו הגזרות על עולם התורה – כדרר את עצמו גפני מישיבה לישיבה, והיה לחבר המרתק ביותר בוועדה. כמעין ליצן בקרקס היה יושב בפנים מכורכמות נגד עינא בישא, מקשיב לדיונים כקפיץ דרוך – ואז, ברגע אחד, היה נעמד על רגליו ופותח בשאגות. כך היה מפוצץ ישיבה אחר ישיבה, דואג להבאת נאומים טרחניים המתנגדים למהלך התורן, ומאתר תתי סעיפים והעברות מושתקות שביקש סלומינסקי להעביר. גפני כרת בריתות עם לוביסטים ועם ח"כים מכל סיעות הבית, עד שכוחו הסגולי היה זהה לזה של היו"ר בעצמו.
ביום שני השבוע, כשפתח את הישיבה החגיגית כשראש הממשלה ושר האוצר יושבים לצדו, לפתע הגיח לחדר צלו של סגן השר יעקב ליצמן, היו"ר לשעבר של הוועדה שהודח על ידי גפני. זה לא היה מובן מאליו שליצמן יבוא וישתתף בטקס: מתחת ליסודותיהן של אגודת ישראל ודגל התורה מתבשל הר געש ומאיים להתבקע בכל רגע נתון. תוצאות הבחירות גרמו לכך שדגל התורה מחזיקה בשני מושבים בלבד, בעוד יהדות התורה מחזיקה בארבעה. בדגל התורה טוענים כי בכל פילוח של מצביעים, מתקבלת תוצאה הפוכה: דגל התורה מתקרבת לשישים אחוזים ואילו אגודת ישראל מצויה בסביבות הארבעים.
מציאות זו, בצירוף השוטטות של יעקב אשר במסדרונות הכנסת כמי שממתין שמא ליצמן או פרוש יואילו בטוב ליבם להתפטר מהכנסת ולהסתפק בתפקידיהם כסגני שרים – גורמת למתיחות לא קטנה בין הקודקודים. ליצמן כבר הודיע מפורשות שהוא מהכנסת לא נפרד. ואם יש מי חושב שקיים בעולם הכלי שיצליח להפריד בין ח"כ פרוש למקומו בכנסת – אדרבה, שינסה ויגלה עד כמה הוא נאיבי.
חרף המתיחות האמורה, ליצמן, בסוג של פוליטיקלי-קורקט, נכנס ותפס מקום מאחורי ראש הממשלה. הוא הניח לשעה קלה בצדי הדרך את המחלוקת הפנימית והתעלם מן העובדה שהוא עצמו ראה בעבר בכיסא הזה את נחלתו הבלעדית עד שהוזז ממנו בכוח הזרוע. הוא מלמל כמה משפטים על כך ששמו של גפני הולך לפניו, ועל כך שיש סיבות טובות לכך ששמו הולך לפניו.
ועדה בפול-גז
בתפקידו החדש-ישן כיו"ר ועדת הכספים, גפני נערך לפעול בשני מעגלים: במעגל הפנים-חרדי הוא מבין שלפניו אתגר לא פשוט. הן אמת שכל הזכויות שעליהן נלחמה היהדות החרדית בקדנציות קודמות מעוגנות עתה בהסכמים ברורים ומפורשים. ועדיין, כמי שמכיר היטב את תהלוכות הפוליטיקה הישראלית ותעתועיה – הוא יודע שמעתה יצטרך להיות קבלן הביצועים וקצין העונשים של ההסכמים הללו. כל ההעברות התקציביות לעולם התורה צריכות לעבור את ועדת הכספים. הוא צריך לעשות זאת – אין מישהו אחר שיעשה זאת תחתיו. לרשותו עומד מוקד כוח רב, שהרי הכול עובר דרך הוועדה החזקה בכנסת. שר סורר שיתכחש להבנות ויימנע מלהעביר את הכספים שלגביהם הוסכם בהסכם הקואליציוני, יופתע לשמוע שהאינטרסים שלו נעצרו בוועדת הכספים.
גפני יודע אפוא את העבודה. האתגר מבחינתו הוא עניין הנראות. התדמית. היכולת לפעול מבלי לגרור איבה ומבלי לשחק לידיהם של היריבים המרים האורבים מעבר לפינה. המשפט האהוב עליו ביותר בהזדמנויות שבהן הוא מתבקש לאפיין את עבודתו, הוא: "אני מפא"יניק מצוי; כשאני מגיע לקיר – אני לא נשאר שם. אני הולך או ימינה או שמאלה". הנה כי כן, לוליינות היא שם המשחק.
בנושאים החרדיים, האתגר כפול ומכופל. גפני יצטרך לשבור את הראש ולחשוב כיצד לשמור על מכובדות ולהיות זהיר בהעברות לעולם התורה, שייעשו בימים שקטים, ברגעים שבהם הערנות והקשב מופנים למוקדים אחרים. כזה הוא גפני: שועל מסדרונות נמוך קומה, צנום, שיודע להעלים את עצמו כשצריך. מבחינתו, אם יצליח בשנתיים הקרובות ליישם את ההסכמים הקואליציוניים באופן שימנע חילול השם – הוא יוכל לרשום לעצמו כי השיג את מטרתו ואת מטרת שולחיו.
במעגל השני, החוץ-חרדי, גפני מתכוון להפוך לשר אוצר שלישי, אחרי כחלון ודרעי. השבוע, במליאת הכנסת, כשנערך העימות הגדול על זכויות חברות הגז, כשמהצד האחד של המתרס ניצבים נציגי חברות החיפושים ומן הצד השני עומדים נציגי השמאל המקדשים מלחמה נגד תשובה ושות', זיהה גפני פוטנציאל גדול: הרי צריך לבחור ועדה שבה יתקיימו הדיונים. גפני קפץ ומשך את הרימון התקשורתי הישר אל הוועדה שלו. ביום שלישי האחרון הביא עשרות לוביסטים ושתדלנים ונציגים משני עברי המתרס לדיון על סוגיית הדיבידנדים העולים מרווחי הגז. הייתה שם חגיגה.
אם תשאלו את גפני מהי משנתו הסדורה בעניין רווחי הגז הכלואים, הוא יחייך ויביט לאזור ספסלי האופוזיציה, שם יושבים ח"כ שלי יחימוביץ' ועמיתיה. זו עשתה עמו בקדנציה האחרונה יד אחת על מנת להביך את הקואליציה. לגפני עצמו, כך התקבל הרושם, אין עמדה מגובשת. גם כשעמד השבוע מול אלפיים משתתפים בוועידה הכלכלית של חברת גלובס, נמנע מלהתקרב אל תפוח האדמה הלוהט הזה. למה לו.
בעניין רווחי הגז, ליחימוביץ' יש משנה סדורה, כמעט פונדמנטליסטית: המלחמה בבעלי ההון הפכה לדת החדשה של אנשי השמאל, כאשר כלי תקשורת עטים על הנושא מכל עבריו. אבל גפני, כאמור, נמנע מלהשמיע את דעתו. כמו כל אזרח רגיל, היה רוצה למצוא את האיזון הנכון בין הרווחים שצריכים להיות מועברים לאותם בעלי הון שהשקיעו את מיטב כספם במטרה לאתר את מרבצי הגז והנפט – לבין הצורך לוודא שהמדינה לא תצא נפסדת, וזכויותיה הרגולטוריות והכלכליות יישמרו.
ואף על פי שעמדה אין לו – אינטרס יש לו: האינטרס המובהק של גפני הוא שהוועדה שבראשותו תארח את הפולמוס הלאומי הזה על בסיס קבוע. הוא לא ידלג על כך שחגיגה כזו תתרחש באכסניה שלו, ולא בשום מקום אחר. לפיכך, חצי מדינה השתתפה השבוע בדיון הראשון שערך גפני בוועדה כשהנושא הוא, איך לא, רווחי הגז, עניין שבו אין לגפני כמעט דבר לומר.
כיו"ר ועדה נדיב וג'נטלמן, גפני אפשר לכל הנרשמים להשמיע נאומים רווי פאתוס שנישאו בזה אחר זה, כשהוא מקשיב, מעודד ומפגין את ההומור השנון שלו. את כל השארם שלו גייס כדי להציג את המופע הכי סוער בעיר, סביב תפוח אדמה שמלהיט את דמיונם של כהני דת הסוציאליזם הנלחמים באויבי העם, הלא הם הטייקונים הרעים.
עונת הסתיו
סתיו שפיר, חברת כנסת חברתית מן המחנה הציוני, מוכרת כפעלתנית בעיקר בנושאים החברתיים. בכנסת הקודמת היא התעמתה רבות עם הממשלה – בעיקר עם היו"ר הקודם של ועדת הכספים, ניסן סלומינסקי. אצל גפני, היא יודעת, מחכה לה במה חופשית להשמעת עמדותיה כחברת הוועדה.
בנאומו בוועידת גלובס התלוצץ גפני השבוע, שהוא צופה קושי רב בניהול הוועדה המורכבת משמונה חברי אופוזיציה מול תשעה חברי קואליציה בלבד. "עם חברי האופוזיציה", אמר, "אני אדע להסתדר. הנציגים מהקואליציה זה כבר עניין מסובך. אני מקווה שיהיה בסדר".
אבל צחוק בצד: בוועדה שהאיזונים בה כל כך רגישים – הדרך היחידה של גפני לשרוד בה היא באמצעות חלוקת סוכריות בדמות נאומים שבהם יתאפשר לחברי אופוזיציה להגיע על גבו ללב המהדורות בתקשורת בשעות בין הערביים. אם יהיה צורך, גפני אף יקים ועדות משנה בראשות חברי אופוזיציה לדיון בהתפתחות האקולוגית של כדור הארץ ובשאר ירקות. לכל אחד ייתן מקום.
דייוויד גילה התפטר? סערת יצחק תשובה קוצרת כותרות? יש בעיה עם המונופולים? האזרחים כועסים על האוליגרכים? אהלן וסהלן. ברוכים הבאים לאולם ההצגות של גפני שפתוח לכולם ומזמין את הציבור בסבר פנים יפות. אורן חזן, אף הוא חבר הוועדה, יעזור לו אם יהיה צורך בנופך נוסף של ססגוניות. שאיפת גפני היא להפוך את הוועדה לבית נבחרים משל עצמה. כל אזרח שירצה להעלות בעיה מסוימת יוזמן אחר כבוד לפרלמנט-בתוך-פרלמנט הזה. כך תהפוך ועדת הכספים לסוג של הייד פארק שאיש לא יוכל להתעלם ממנה.
קחו למשל את האזרחית אור-לי בר לב: הנזכרת-לעיל היא סוג של פעילה חברתית מטעם עצמה. יש לה תפיסת עולם מסודרת, הנעה בגבולות הסטליניזם והצ'אווסיזם, על שם הוגו צ'אווס נשיא ונצואלה. הגברת הזו גורסת שמקור כל תחלואי החברה הישראלית מצוי בעשירים, שם רשעים ירקב. לדידה, צריך להלאים את כל המדינה. בימים כתיקונם היא נזרקת מכל ועדה בכנסת. לא בוועדת הכספים של גפני. איפה השמיעה זו את נאום הבכורה שלה לכנסת הנוכחית? ניחשתם נכון. גפני נתן לה את זכות הדיבור והקשיב בריכוז רב לכל משפט שהשמיעה.
גם מיקי לוי מתמוגג מנחת כשגפני מעביר לו את זכות הדיבור חרף היותו איש אופוזיציה. לוי היה בעברו סגן שר אוצר ושבילי הוועדה נהירים לו. בעברו הרחוק יותר היה הנ"ל שוטר, ומשכך, תאוות השיטור עודנה מפעמת בו. כשהוא מדבר, הוא רוצה שכולם יקשיבו בשתיקה מוחלטת. גם את תאוותיו שלו מספק גפני. השבוע העניק לו את זכות הדיבור באופן מלא, כשהוא מודיע לכל חברי הוועדה שלא יאפשר לאיש לחבל בנאומו של לוי.
כבר אמרו אנשי חכמת הפרפר, שעל חנופה לא משלמים. לכן יחבק גפני את כל הנוכחים בוועדה עד האחרון שבהם. וכפי שהצהיר בקולו השבוע: "לא אאפשר שנושאים יטואטאו מתחת לשולחן. כל נושא יעלה פה לדיון".
למחרת ההכתרה, הופיע גפני בוועידת גלובס לכלכלה, שם נשא נאום כלכלי בנוי לתלפיות. בפתח הוועידה קיבלו אותו הפעילים החברתיים משל היה מושיעם החדש מידיהם של גזלני הנפט. לכולם ברור שלבסוף יישר גפני קו עם נתניהו, אבל במרווח הזמן שנותר עד לצמתי ההכרעה – היו"ר התוסס ייהנה מכל רגע של חיבוק מצד כהני הדת הסוציאליסטית.
הזקנה מהוועדה
בעוד בדעת הקהל מעמדו איתן, יחסיו של גפני מול החצרות השונות בדגל התורה אינם ברורים. גפני מוצא עצמו לעתים קרובות נטרף כשהוא עומד מול יחסי הכוחות ומנסה לתמרן בהם, כשהוא נאלץ לגלות מציאות ציבורית שאותה לא הכיר בעבר. מצד שני, אין בכך איום על בכירותו ומעמדו: לצד הפופולאריות בציבור, גפני מצויד בנכסים אישיים של יושרה שאינה ניתנת לערעור וענייניות שנלווית עמו לכל מקום. הוא מצויד גם ביכולת להעמיק ולהבין כל נושא לאשורו. שלא כמו אחרים במערכת, יו"ר דגל התורה אינו להוט לרוץ ולהתראיין תחת כל עץ רענן על כל נושא אפשרי. תכונות אלה ילוו אותו בקדנציה המעניינת הצפויה לו, ויאפשרו לדלג מעל למהמורות פנימיות הזרועות בדרכו.
והנה עוד אחד מסודות ההצלחה: היו"ר החדש-ישן של ועדת הכספים ניחן ביכולת להתרחק מכל סממן של יוהרה שלטונית. מה גדול הפער בינו לבין נושאי שררה חרדים אחרים, שפמליות של עוזרים משוחי שיער ומחודדי מנעלים נשרכים אחריהם בהדר לכל מקום. אין לך יום שבו אין נושאי התפקידים הללו משחררים שלל רב של הצהרות דרמטיות והודעות לעיתונות בנושאים שהם מבינים בהם מעט מאוד. גפני הוא ההיפך הגמור: צנוע, עניו, ענייני, ממוקד מטרה. הראוותנות והרצון למצוא חן בעיני כולם כל הזמן – מעולם לא אפיינו את התנהלותו. זו הסיבה שבשלה הגיעה אליו האהדה הציבורית שאותה הרוויח ביושר.
יחסיו של ח"כ גפני עם ראש הממשלה נתניהו ועם שר האוצר כחלון, הם הנכס החשוב ביותר בארגז הכלים שלו. עם השניים מתכוון יו"ר ועדת הכספים לעבוד יד ביד וליישם נאמנה את מדיניותה הכלכלית של הממשלה. לעומת זאת, החתול השחור שחונה בתפר שבינו לבין ליצמן, אינו מתכוון להיעלם במהרה. בגזרה הזו עוד צפויים לנו עימותים לא מעטים, חלקם יתרחשו מתחת לרדאר הציבורי וחלקם מעליו. דווקא מול עמיתיו בש"ס נראה שגפני מצליח לשמר מודל יחסים תקין של הידברות.
במצב כמו זה של גפני, זקנות מרוקאיות היו קושרות חוט אדום וארוך סביב לאולם ועדת הכספים, תוך תפילה שהיכולות שלו יובילו אותו לעבר מחוזות של הצלחה.
לא יצחק אחרון
ביום שני השבוע ראיתי את יו"ר האופוזיציה, יצחק בוז'י הרצוג, כשהוא חולף במסדרונות הכנסת. בחיוך מבויש הוא השפיל את עיניו, וסירב להיפגש עם אנשים. מבטו היה כבוי. ניכר היה שמשהו רע עובר עליו. מאז התפרסמו שני פרקים בתכנית מיוחדת שחשפה את הקרביים של עבודת המטה שלו בקמפיין הבחירות, הרצוג מוצא את עצמו מנפק הסברים ללא הרף, כשהם שואלים אותו באיזה רגע של חוסר שפיות הוא אפשר למצלמות של ענת גורן ללוות אותו ברגעים הכי רגישים של מסע הבחירות.
אחד הרגעים שנצרבו בתודעה, הוא הרגע שבו פגשו בו המצלמות כשהוא עומד מעל במה מקושטת ברחבה שוממת מאדם בבית שאן. הרצוג הגביה עצמו עד למעלה ונאם בפאתוס לכיכר ריקה מאנשים, כשהוא שואג בגרונו הניחר לעבר ארבע רוחות השמים:
"בית שאן, את סמל ומופת! מכאן יתחיל המהפך! מפה יתחלף השלטון!"
אם מישהו רוצה להבין מדוע אין סיכוי שהשמאל ייבחר כאן לשלטון במאה השנים הבאות, חובה עליו לשים לב למסקנות העולות מהתיעוד, המעידות על ניתוק השמאל מהחברה בישראל ועל אי יכולתו הכרונית לדבר בישראלית למרבית חלקי האוכלוסייה בישראל.
ברגע אחר נדדו המצלמות לדיון דרמטי וסוער בין יועצי הרצוג, סביב השאלה מה יהיה כתוב בפתק שאותו יתחב הרצוג בין אבני הכותל: האם עדיף שהפתק יהיה ריק או שצריך לכתוב בו משהו. השאלה הנוספת שקרעה את היועצים היא באיזה גובה עליו להטמין את הפתק. היועץ הגאון ראובן אדלר טען שחייבים לרשום משהו על הפתק, שהרי ברור שמישהו ייגש להוציא את הפתק כפי שנעשה לאובמה בביקורו בכותל. ואם יגלו שהפתק ריק, יהיה כאן זעזוע. יועץ אחר אמר שצריך לתחוב את הפתק לעומק הנדבכים, במקום גבוה, שאיש לא יוכל להוציאו. אדלר הסתכל בעיניים רושפות ואמר: שלא תעזו לחשוב על מהלך שכזה.
לו הייתי הרצוג, הייתי מסתגר בחדר צדדי וכותב בפתק את הבקשה הבאה: "ליושב במרומים; אנא הצל את יצחק אייזיק בן אורה מכל אוכלי החינם, אסטרטגים בלע"ז, שמקיפים אותי כקן צרעות, מציפים אותי בנתונים שקריים ועושים ממני חוכא ואטלולא בדרכם להעמיס אותי בבגאז' של החברה הישראלית. אנא, הושע אותי מציפורניהם של האנשים הללו, הנפוחים מגאווה אך מנותקים מכל זנב של מציאות, ועזור לי שהציבור ישכח כמה שיותר מהר את הבושה שהחבורה האיומה הזו המיטה עליי לדיראון עולם".
(צילום: יצחק הררי – פלאש 90)
קנאה מדברת מתוך גרונך…
תודה על הטור
שכוייח,תמשיכו להביא עוד טורים מעניינים