באמת שרציתי להועיל. השתדלתי לעשות את הטוב ביותר ומה יצא מזה? נזק. נזק גדול ואמיתי. מי היה צריך את זה, למען ה'?
נוצר נתק. עמוק. רחב. קרע שחצה את גבולות המעגל הקרוב. שום דבר של ממש לא נעשה במשך שלוש השנים שלאחר מכן. וברגע של אמת, כשהבנתי מיודעי דבר שהסערה שככה, החלטתי לפייס.
אני חייבת לסיים את הסיפור הכאוב הזה ולפייס באמת. ימי ערב פסח. אני עובדת כל כך קשה לנקות ולבער את החמץ מכל פינה. אולי הגיע הזמן לנקות את החמץ שבלב, לשרוף את מתחי העבר ולהגיע לפסח עם קשר נקי ומחודש…? הלוואי.
החלטתי לצאת לדרך אבל כאן רק התחילה ההתלבטות הגדולה. מה לומר? מה לא לומר? אולי לכתוב? לתת מתנה? אולי לערב משהו נוסף? איך בכלל מפייסים אחרי כל כך הרבה זמן? איך ניגשים לדבר עם אדם שיש בליבו עלינו? מה נותנים? אומרים? כותבים?
ישבתי על המדוכה עם חכמים ומביני עניין ואני משתפת אתכן בתהליך.
ישבתי עם עצמי והגעתי למסקנה שאדם שנפגע מחכה לפיוס לא פחות מהפוגע. יש אולי אנשים קשים יותר, שלא יתרצו מיד בהתחלה ויהיו זקוקים להרבה פיוסים, אבל בד"כ אנשים רוצים להיות אוהבים ונאהבים ולחיות בשלום, בסופו של דבר. ומתוך שכך, באתי עם הכנעה והבנה, באתי לשמוע ולקבל ביקורת אף שידעתי שהיא תהיה מאד לא נעימה. השמדתי מליבי ציניות או ביקורת או עליונות. באתי בתחנונים, כן! ידעתי גם שהנפגעת לא חייבת מיד לשוש ולשמוח לבואי. גם לא בטוח שהיא תסלח מידית. הייתי חייבת לכבוש את האגו שלי. וזה היה קשה.
לא הסברתי את מה שעשיתי – אם הוא היה דבר לא נכון לעשות אותו – אלא אמרתי: עשיתי כך וכך וזו הייתה טעות גדולה, אני מאד מצטערת. זה לא היה דבר נכון לעשות אותו ואין לדבר שום הצדקה.
בסתר ליבי, בנקודה עמוקה ונחבאת, כן חשבתי שיש הצדקה למעשיי אך כשבאתי והסברתי למה פגעתי, השתדלתי לתת את ההרגשה שבאתי לטהר את עצמי ולא רק לפייס אותה.
הנטייה של רוב האנשים שבאים לבקש סליחה היא לקצר בדברים, מתוך הרגשה של אי נעימות – בואו לא נזכיר מה שהיה, העיקר שאני מתנצלת ומבקשת סליחה. אבל ההפך הוא הנכון .
הארכתי והערכתי את גודל הפגיעה שהייתה, הראתי את ההבנה שלי כמה זה פגע וכמה נורא זה היה. וזה עבד, חברות. זה עבד. כך הרגישה הנפגעת שאני מבינה את מה שעשיתי, ומזדהה באמת עם הכאב הגדול שנגרם לה.
היא קטעה את דברי פעם אחר פעם. הוסיפה עליהם את רגשותיה הכועסים ועת עומקם.
הסכמתי איתה. ככה היא מרגישה – ככה הבנתי אותה. ועשיתי הכל כדי לא להיגרר להמשך הסכסוך.
הבאתי איתי עוגת שמנת קרה ועסיסית, בדיוק כמו שהיא אוהבת, לה היה מצורף מכתב ובו כל מה שאמרתי בעל פה. הכנתי אותו למקרה שהכעס יהיה כה גדול עד שלא אצליח לנקות ולבער את החמץ.
זה לא הצליח בפעם אחת, אבל התמדתי בדרך הנכונה, פעם ופעמיים ובסיעתא דשמיא, בבוקר ביעור חמץ, ידענו שתינו שזרקנו אל האש שק מלא וגדוש חמץ שבלב…
ומה עוד יש לי לומר? שהיה שווה. קבלתי חזרה נפש קרובה וקשר טוב ובריא.
ואם גם לך יש חמץ שבלב, מעיק מציק ומקלקל, זה הזמן לפחות לנסות לבער אותו ולהגיע לפסח בלב נקי, תרתי משמע…
חיזוק בצניעות
תתחזקו
רק חיזוק
חיזוק מציל מהכל