אנו מתנגדים לגמרי לדרך ההנהגה של המדינה, ושוללים לחלוטין את כל מעשיהם הכפרניים והנהגתם את המדינה בחוקות הגויים ולא כתורה שניתנה לעם ישראל בסיני. אך אנו מכירים בעובדה שהמדינה קיימת ככלי שניתן להשתמש בו במידת האפשר כדי להרבות תורה בעם.
ש': איך התמודדתם לפני עשרות בשנים בנושא "יום העצמאות", בימים שבהם עדיין הציבור החרדי לא גדל על ברכי ההשקפה התורתית?
הרב קארפ: בימי תחילת המדינה ובימי "תמורה" (דו שבועון שהוצאנו בשנים תש"ם – תשמ"ו), הציבור החרדי קיבל את חינוכו והשקפתו משני מאורות עולם; מרן החזון איש זצוק"ל ומרן הרב מבריסק זצוק"ל, שהנחילו לדורות את השקפת התורה האמיתית והבהירה. מלאכתם לא היתה קלה. סחף אדיר משך לעבר הערצת המדינה, שסימלה בעיני רבים את קץ הגלות, הסבל והייסורים, כמו את תחילת הגאולה.
כידוע, כשהיצר הרע מגלה נקודות תורפה בבני האדם הוא פועל בצורה אגרסיבית ומוחלטת, עד שפעמים רבות אדם כמעט אינו יכול להתנגד לו. על כך נאמר "לולא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו", והקב"ה עוזר לאדם רק אם הוא פותח בעצמו פתח של מחט, שיש לו שאיפה עצמית פנימית לדעת את רצון ה' ולעבדו באמת, אף שגם הוא נסחף בזרמי הזמן העכורים ובעצת היצר. לאדם הזה הקב"ה פותח פתח כפתחו של אולם ועוזרו להתגבר על פיתויי הייצר. אולם גם במצב זה, האדם עדיין מגשש באפלה, כי הטשטוש ההשקפתי מוחלט.
בכך התבטאו כוחם וגדלותם של שני מאורי הדור שהאירו לאותם מעטים את הדרך הנכונה כיצד להתייחס לפי התורה לאירועי הזמן. "תמורה" שיצא לאור בשנים ההן, תרם את חלקו הקט בהבאת דעתם של גדולי הדור, בהפצת השקפה ברורה, ונתן פתחון פה למייחלים לכונן את עמנו במלכות ד'.
היו אז אנשים בציבור החרדי שלא יכלו לעכל את ההתנגדות למדינה, בעיקר היו אלו ניצולי השואה…
הרב קארפ: ניצולי השואה זכו להינצל לא בזכות המדינה, שלא הייתה כלל קיימת בתום מלחמת העולם השניה, אלא הוקמה רק כשלוש שנים אחר כך. הם התפזרו על פני מדינות רבות בעולם והם חיים בהן בטוב לא פחות מהניצולים במדינת ישראל, וכנראה הם חיים שם יותר טוב, כי לא באו לארץ גם כשיכלו, אף שהמדינה קראה להם לבוא.
כמובן, ראשי המדינה ותועמלניה ניצלו את השואה, הן לקבלת הסכמה מאומות העולם להקמת המדינה, והן להכרזה שהמדינה היא הבית הבטוח לעם היהודי לעד, ושלא יהיה יותר דם יהודי הפקר – הכרזה שלא עמדה במבחן החל מהקמתה והלאה, כשרבים נהרגו במלחמות ובפיגועים.
אך האנשים שהושפעו מתעמולת כזב זו, וביניהם ניצולים רבים, בעצם רצו להיות מושפעים, והיו שבויים בחלומם על עצמאות יהודית, כביכול, ועל כוח הצבא. כשמדובר בהם, אין טעם ללמדם דעת תורה מה היא, כי אינם שומעים. אולם לאותם שרצו לדעת את האמת אך לא ידעו בבהירות מהי, להם האמת נאמרה: השואה לא הכשירה הקמת מדינה כופרת בד' ובתורתו בה מחללים שבת וחג, אוכלים נבלות וטרפות, בזים ליהדות ולשומרי מצוות, מחנכים מיליון ילדים לכפירה, חוקיה חוקות גויים ותועבותיה תועבות הגויים.
איך בעצם מסבירים לציבור את ההבדל בין הכרה דה-פקטו להכרה דה-יורה? האם זה לא גרם לטשטוש?
הרב קארפ: כשאתה רואה מכונית שטסה בכביש במהירות של 200 ק'מ לשעה, אתה מבין שהנהג מטורף חסר אחריות ואולי גם שיכור. אף אדם בר דעת לא יסכים לנהיגה כזו, לא יצדיק את הנהג ויתנגד לנהיגתו הבלתי חוקית נמרצות. אך האם אדם בר דעת יתעלם מנהג זה וממכוניתו וילך בכביש כאילו אין מכוניות? בוודאי לא. כלומר, הנהג ומכוניתו הם עובדה קיימת, אי לכך אתה מכיר בהם עובדתית, "דה פקטו", למרות שבתודעתך הנך מתנגד לתופעה הבלתי חוקית לחלוטין – "דה יורה".
כך הוא יחסנו למדינה ולראשיה. אנו מתנגדים לגמרי לדרך ההנהגה של המדינה, ושוללים לחלוטין את כל מעשיהם הכפרניים והנהגתם את המדינה בחוקות הגויים ולא כתורה שניתנה לעם ישראל בסיני. אך אנו מכירים בעובדה שהמדינה קיימת ככלי שניתן להשתמש בו במידת האפשר כדי להרבות תורה בעם.
ברור שמצב זה אינו אידיאלי, בלשון המעטה, ועלול לבלבל אנשים שהשקפתם אינה מוצקה. על כך דיברו מרנן רבותינו זצוק"ל, וחיזקו בדבריהם הברורים את אנשי האמונה. כך גם מדברים מרנן רבותינו שליט"א כיום, העושים ככל יכולתם לחזק את דורנו. אך אם התכוונת לרמוז בשאלתך שאולי עדיף לא להכיר במדינה גם "דה פקטו", כשיטתם של חוגים אחדים, הנה כאמור הרי זו רק אשליה, שכן המדינה קיימת ואין אפשרות להתעלם ממנה. נשאר רק לברר – מהי מידת ההכרה שלנו במדינה, היכן עובר הגבול.
תשובה על כך כבר נתנו לנו מרנן זצוק"ל בתחילת המדינה וכן רבותינו שליט"א כיום, הממשיכים את דרכם. במשך השנים הוכחה צדקתם. רשימת ההישגים הרוחניים והתורתיים, והציבור התורתי ההולך וגדל ב"ה, מאשרים את נכונות פסיקתם לעומת הלא מכירים "דה פקטו".
האם ראיתם את ההבדלים בין שתי הגישות, "שמייכל" (חיוך) של ההשגחה העליונה מול שלילה מוחלטת?
הרב קארפ: אין ספק שהייתה סייעתא דשמיא לחילונים בעת הקמת המדינה, וגם כיום, בעצם קיומה ובדברים שכן מצליחה. אך אין זאת אומרת שהתופעה חיובית במהותה מבחינת התורה. אמנם הם יקבלו על מסירותם שכר, כמו שלמדנו מפרשת עומרי המלך ובנו אחאב, שני רשעים שבנו את שומרון – עיר בישראל – ואף קיבלו שכר למרות שהכתוב מעיד עליהם שהיו רשעים וחוטאים, ושומרון הייתה מלאה בגילולים ובתועבות. אך אסור להתבלבל בין העובדה שהם מקבלים שכר על מעשים חיוביים, לבין העובדה שיקבלו מצד שני (ומקבלים) עונש הרבה יתר גדול על הנהגת מדינה כפרנית ומורדת בה' ובתורתו.
